חזקת הגיל הרך, משמורת משותפת וחיוב מזונות. כשהחלומות על בניית קן חמים מתנפצים וזוג הולך לגירושין, התוצאה היא הליך משפטי מלא באמוציות ששולטות ביד רמה. הדמעות שהמזבח מוריד על מי שמגרש את אשתו עלולות להתגמד ליד הדמעות שההליך גורם לילדים
אחד הסרטים שראיתי אי שם בשנות נעוריי היה 'קרמר נגד קרמר'. אני לא זוכרת יותר מדי פרטים, אך מה שנחקק בי הוא הכסאח הנורא של הגירושין. מאז יצא לי לפגוש את הנושא קצת יותר מקרוב, אצל חברות טובות, וגיליתי שהמציאות יכולה להיות נוראית עוד יותר. וזה לא פלא. אנחנו נכנסים לנישואין מלאי חלומות על בניית קן חמים, מבצר שָלו שיחזק אותנו מול הרוחות הנושבות בחוץ. אנחנו משקיעים את הנשמה ואת הגוף ביצירת זוגיות מאושרת, וכשכל זה מתנפץ, נשברת לרסיסים לא רק המסגרת המשפחתית אלא גם הנפש. לא סתם בנושא הלכאורה משפטי הזה האמוציות שולטות ביד רמה.
בסוף השבוע האחרון התארחתי בסמינר של 'מורשת המשפט בישראל' שכותרתו הייתה "של מי הילד הזה?". היה מרתק ומחכים (וגם משמין), ולמדתי לא מעט על נושאים כמו חזקת הגיל הרך, משמורת משותפת וחיוב מזונות. מה אגיד לכם? אלא אם אתם ממש, אבל ממש מוכרחים להתגרש, תעשו טובה לעצמכם ואל תהיו קלים על ההדק. בטח אם יש לכם ילדים. כי מאיזה כיוון שלא תסתכלו על זה, זה די נורא.
קחו נושא כמו מזונות, למשל, שיכול להוריד אדם לבאר שחת כלכלית. עד עכשיו חובת המזונות הייתה מוטלת בלעדית על האב, גם אם המשכורת שלו הייתה נמוכה משמעותית משל אשתו וגם כשהילדים שהו אצלו במסגרת משמורת משותפת. בג"ץ תיקן זאת לאחרונה בפסק דין שמחייב גם את האישה במזונות במקרה הצורך, וקורא לפסוק את הסכומים בהתאם למשכורות של שני הצדדים. לי זה נשמע הוגן, לפחות עד כמה שהבנתי את הסוגיה, אבל שופט לענייני משפחה הדגים כמה הדבר מסבך את החיים.
חזקת הגיל הרך היא עניין מורכב עוד יותר. המצב כיום, על פי חוק משנת 1962, הוא כזה: אם זוג מתגרש ולא מגיע להסכמה על משמורת הילדים, הם עוברים אוטומטית לחזקת האם, עד גיל שש. כבר תקופה ארוכה שיש ניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך, בין השאר בעקבות ועדת שניט שקבעה שטובת הילד היא לגדול עם שני הוריו, ומתוך נקודת הנחה שהיום המשפחה נראית אחרת לגמרי ממה שנראתה לפני חמישים שנה. כמו שאמרנו קודם, מדובר בנושא סופר-טעון. אתם מוזמנים לצפות בדיונים בנושא בכנסת, לקרוא את המאמרים בעד ונגד ולשמוע את איומי האבות נגד שולי מועלם-רפאלי מחד, ואת איומי הפמיניסטיות נגד יואב קיש מאידך.
אבל לא מדובר רק ברגשות. בפאנל שהתקיים בנושא הרושם שהתקבל אצלי הוא שאין לבעיה הזאת שום פתרון משביע רצון. מה היא באמת טובת הילד כאן? הוא צריך אמא וגם אבא, אבל הוא צריך גם קביעות, בוודאי בגיל צעיר. משמורת משותפת נשמעת הוגנת, אך היא מהווה כר פורה להתכתשות מתמדת, כשבתי המשפט מוצאים את עצמם דנים בסוגיות כמו מי יספק את הטנא למסיבה בגן. ההורים כעוסים ופגועים ולא מצליחים להתנהל בענייניות, אך מאידך, עד כמה גופים חיצוניים שמבצעים תסקירים אובייקטיביים לכאורה מצליחים להעריך נכון את מה שמתרחש בתוך המשפחה? גם על זה יש מחלוקת בין אנשי המקצוע. והסוגיות הולכות ומסתבכות, הטענות לכאן ולכאן נשמעות משכנעות, וכמו הבדיחה הידועה עם הרב הפשרן, כולם צודקים. הלב יוצא לאימהות, לאבות, ובעיקר לילדים המסכנים, אך השמיכה פשוט קצרה מדי.
כבר סיפרתי לכם שהייתי השנה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שם צפיתי בהצגה ללא מילים שבה ילדה קטנה מנסה להשכין שלום בין הוריה. בסצנת הסיום האב והאם מושכים בחבל, וכשהילדה מתאמצת להפריד ביניהם החבל נכרך בטעות סביב צווארה. ההורים, שעסוקים במריבה הטיפשית שלהם, אפילו לא שמים לב, עד שהם מבחינים בילדתם החנוקה שוכבת ביניהם. אולי כדאי להקרין את ההצגה המזעזעת הזאת בחדרי ההמתנה של עורכי הדין לענייני משפחה.
שני ספרים
ובכל זאת. את הסמינר סיכם ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי במשרד המשפטים. "אפשר לסכם שעדיף להיות נשוי באושר מאשר גרוש תוך כדי מריבות", הוא אמר, "בדיוק כמו שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה". ואז הוא המשיך והאיר את הצד השני של הגירושין, אקט שהתורה התירה, בניגוד לדתות אחרות.
בהנחה שהבנתי ואני זוכרת נכון, הנה מקצת הדברים: המילה "ספר" מופיעה בתורה בשני הקשרים בלבד – ספר התורה וספר כריתות, הלוא הוא הגט. הלכות רבות מדברות על אופן כתיבת הגט, ואחת מהן אומרת שחייבות להיות בו שתים עשרה שורות בדיוק. למה שתים עשרה? לפי אחד הפירושים, "גט" בגימטרייה הוא שתים עשרה. פירוש אחר מתייחס למילה "זה" שבפסוק "זה ספר תולדות אדם", שגם הגימטרייה שלו עולה לשתים עשרה, ופירוש נוסף מדבר על השורות הריקות בספר התורה. בין כל ספר וספר יש ארבע שורות ריקות (את ספר דברים איננו מחשיבים, כי הוא משנה תורה), וכך אנחנו מגיעים לשתים עשרה שורות ריקות.
איך כל זה מתחבר? היהדות היא תורת חיים, וככזאת היא נותנת מקום גם לכישלון. האיש והאישה חשבו שמצאו את אושרם, אך אם מתברר שהזיווג לא עלה יפה יש אפשרות להתיר. נכון, כל המגרש את אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות, והקב"ה נתן שימחו את שמו על המים כדי להציל את שלום הבית. אך במקרה הצורך השורות הריקות פותחות לאדם פתח לפרק, לתקן ולנסות לכתוב מחדש את סיפור חייו.