זו לא חזרה אל מסורת הפיוט הספרדי, אבל גם לא ניסיון מאולץ של הדבקת מוזיקה פופולרית למילים עתיקות. האלבום החדש של פורת נוב מבטא גישה ארצישראלית בריאה לפיוט
טבעו של אוונגרד שבתחילת הדרך, בצעירותו, הוא קורא תיגר על היצירה המיינסטרימית ומתבדל ממנה בכל מאודו. חולפות השנים, היוצר מתבגר ונעשה ער לאילוצים ולצרכים הקיימים, והיצירה שלו הולכת ונמשכת אל המגנט שבלב היצירה המוכרת והנמכרת. המאזין הנבון, ממש כמו חקלאי מנוסה שיודע לקטוף את הפירות כשכבר אינם בוסר אך גם לא הבשילו יתר על המידה, יידע ליהנות מהשלב הנכון והמהנה ביותר של היצירה – כשהקולות הצורמים של האוונגרד כבר מאחוריה, אך בטרם נפלה לקלישאתיות של המיינסטרים. המאזין הנבון יתפוס את האלבום החדש של פורת נוב, שנמצא בדיוק בשלב הנכון של ההבשלה.
פורת נוב משתייך לחבורת היוצרים שתחילתה בחפלות ליליות בהרי יהודה, וסופה בקריירות המוזיקליות של סיני תור, ביני לנדאו, שיבי קלר ומרדכי יצהר. נוב, יחד עם חבריו, יצר ז'אנר חדש של מוזיקה יהודית. בתחילת הדרך הלחנים והשירים עברו מפה לאוזן והיו נחלתם של נערי גבעות בלבד. עם השנים התחילו הקלטות באולפנים מאולתרים ובאיכות ירודה, בלי יחסי ציבור והפצה מסודרת. כיום גם שם למדו את כללי המשחק. החבורה כבר עברה את שלב הוודסטוק שלה, והיוצרים שיצאו ממנה מפקידים את הפקת האלבום בידיים המקצועיות ביותר, ומיחצ"נים ומפיצים את יצירתם כמו כל אומן אחר. המרוויח הגדול הוא הקהל, שנחשף לז'אנר חדש ומרענן, ששומר על ייחודיות בצד ההקפדה על סטנדרטים מוזיקליים גבוהים.
אבל פרט לתהליך שעבר יחד עם כל החבורה, לפורת נוב ולאלבום החדש 'הנה עתה' יש בשורה משלהם. האלבום כולו, כמו גם 'אגדלך' שיצא לפני שבע שנים, בנוי מפיוטים שהלחין פורת, לפעמים עם נגיעות טקסטואליות קטנות משלו. הבחירה במילים שכתבו המשוררים הגדולים ביותר שקמו לנו היא לכאורה הימור בטוח. זה כמו להתחיל את הדירוג של האלבום בחמש מתוך עשר. דא עקא, יש בזה גם סכנה גדולה. הלחנה של פיוט דורשת הקשבה רגישה מאוד להלך הפנימי שלו, הבנה של כוונת המשורר מעבר לפירוש הפשוט של המילים. הדבקה סתמית של מנגינה לפיוט עלולה להיות אסון אמיתי לאוזן.
ובנקודה הזאת פורת מביא איתו כישרון אדיר. הוא עושה בטקסט כבשלו, מלחין אותו מתוך הבנה ומגיש אותו למאזין עם ערך מוסף. זו גישה חדשה לעולם הפיוט. אין כאן חזרה אל המסורת הספרדית של הפיוט, שפורת לא גדל עליה בשום צורה, אבל גם לא ניסיון מאולץ של הדבקת מוזיקה פופולרית למילים עתיקות. בין הטיפות יצר נוב גישה ארצישראלית בריאה ומלאת ביטחון עצמי לפיוט. הוא שר בחי"ת ועי"ן לא כי הוא מחקה פייטן ששמע פעם, אלא כי החי"ת והעי"ן הן גם שלו. הוא מתחבר אל המילים מהמקום שלו, ולא מתבייש להוסיף גם מילים משלו ולהתכתב עם המשוררים הדגולים. הוא ממזג בתוך הלחנים מוטיבים של מזרח ומערב, אבל המרכז הוא היצירה המקורית שהוא וחבריו הביאו לעולם, הצלילים שנרקמו שם סביב המדורה והבשילו עם השנים והעיבוד באולפן.
נכון שאנחנו רגילים לדמיין את המוזיקאים הגדולים כבוגרי בתי ספר יוקרתיים למוזיקה, והנטייה היא לזלזל ב"נגני מדורות". אבל נראה שהגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה הזאת. בשום בית ספר, ובכך יודו גם המורים שם, לא מסוגלים ללמד כישרון. ליצירה אין גבולות, היא סולדת מהם, ולכן לא ייפלא שגם שיפוצניק, שבית הספר למוזיקה שלו היה מדורה על ספר מדבר יהודה, מסוגל להביא לעולם בשורה מוזיקלית משמעותית.