אחרי שנתיים ומאות מיילים מרגשים, תומכים ומפרגנים, החלטתי להרים את הכפפה ולאגד את הטורים והמתכונים לספר בישול. מה שלא ידעתי שזה הולך להיות היריון של שנתיים. אז עכשיו הכול נגמר, ונולד לי ילד חדש עם כמעט 200 עמודים
כשפנו אליי לראשונה לכתוב טור ב'בשבע' זה היה אחרי שידור העונה של מאסטר שף. עמנואל שילה, עורך העיתון, הציע טור שמשלב אוכל ורוח. זו הייתה התלבטות גדולה, בעיקר בגלל החלק הקולינרי. נכון, הופעתי במאסטר שף, אבל אני לא שפית, ותהיתי אם אני יכולה לעמוד במשימה. מה שעמנואל לא ידע אז שכל חוויית מאסטר שף הייתה בשבילי מאוד מטלטלת. זה לא נושא שאני מדברת עליו תכופות. או בכלל. הגעתי לתוכנית כשאני יודעת שאני מבשלת בסדר, אולי קצת מעל הממוצע, ובעיקר הגעתי כי עדן הראל, חברתי היקרה, נענתה לחיזורי ההפקה להשתתף בתוכנית וביקשה שאצטרף אליה. היא ניגנה לי על מיתר הרגשי בטענה שהיא בהיריון ולא בא לה להיות לבד.
החוויה הייתה לא פשוטה בכלל. לאורך התוכנית ראיתי אנשים עם ידע מאוד רחב באוכל, כזה שנספג במהלך החיים מלראות את אמא וסבתא מעמידות סירים, מגלגלות קובה ומלטפות בצקים. אצלנו בבית היו שניצל וסלט, או צ'יפס קפוא מחומם בטוסטר אובן. איפה אני ואיפה סירים. ככל שהסירים שלהם הדיפו ניחוחות של בית, כך הביטחון שלי הלך וירד. בכל פעם שאמרו לי שאני עולה לשלב הבא, הייתי בהלם. לא הרגשתי ראויה, באמת.
המסקנה החשובה, הכואבת והאינטימית ביותר ממאסטר שף, הייתה ההבנה שאני חסרה. חסרה באמונה פנימית, בביטחון עצמי, בפרגון עצמי. זה לא דבר שקל להודות בו ולהתמודד איתו, לא כשאני לבד מול המראה, ובוודאי לא כשאני עוברת את זה מול מאות אלפי צופים. אבל זה מה שהיה. כשכמעט מיליון איש ישבו בסלון וצפו בגמר, אני ביליתי בבחילות בשירותים, לא מאמינה שכולם רואים אותי מפשלת. שלא תבינו. לא עניין אותי לזכות. ממש אין לי מה לעשות עם התואר, והפרס היה לטוס לסדנת אוכל לא כשר באיטליה. על זה נאמר ״פחחחח״. מה שהיה חשוב לי זה לא לפשל. הרגשתי נהפוך הוא. הרגשתי שפישלתי. בענק. הרגשתי שחוסר האמון בעצמי הוא זה שהפיל אותי. ההתמודדות עם זה הייתה קשה יותר מכל דבר אחר.
התינוק שלכם
מאז הרבה מתכונים עברו בירדן. בארבע השנים שאני כותבת בעיתון, כמעט שאין שבוע שאני לא מקבלת מייל בסגנון: בבקשה תעני לי דחוף, קניתי את המצרכים למתכון שפרסמת לפני שנתיים, אבל עכשיו אני רואה שהוא אבד. יכולה לשלוח לי? או: דחוף, אני עם החומוס במג'ימיקס, מה מוסיפים? או: תקשיבי, יש מתכון קבוע שאימצנו בבית שלנו, אבל בעלי שיחיה החליט להגדיל ראש ולזרוק דברים שלא קשורים אליו. הוא זרק את המתכון. פליזזזזז שלחי לי. או: הילדות ציירו על המתכון ללחמניות. או: תקשיבי, נמאס לי שהמגירה שלי מלאת גזירי עיתון. את יכולה כבר להוציא ספר מסודר של המתכונים שלך?
כל מייל כזה עשה לי קווץ' של תיקון משמח בלב. לכל מייל כזה עניתי בעונג, גם אם זה היה שעה לפני שבת והבית נראה כמו הירושימה.
אחרי שנתיים ומאות מיילים מרגשים, תומכים ומפרגנים, החלטתי להרים את הכפפה ולאגד את הטורים והמתכונים לספר בישול. לקח לי הרבה זמן לאזור אמונה בעצמי, ולהחליט שיאללה הולכים על זה. מה שלא ידעתי שזה הולך להיות היריון של שנתיים. אז עכשיו שהכול נגמר ונולד לי ילד חדש עם כמעט 200 עמודים, ואני פנויה לחשוב מה למדתי לאורך הדרך. אין ספק, למדתי המון מימי הצילום עצמם ועד לדקויות עריכת הטקסטים.
בטור שלי אני מצלמת את תמונות האוכל. בימי הצילום לספר, גמעתי כל ידע שיכולתי ללמוד מיעל הצלמת ומנעמה העורכת הקולינרית. לראות אותן עובדות היה כמו אוניברסיטה בהילוך מהיר. למדתי לכתוב מתכונים נכון, בצורה בהירה ומדויקת יותר. למדתי למשל כמה שונה נראה סלט כשהוא מוגש בקערה לעומת צלחת שטוחה. אולי זה נשמע טיפשי, אבל אוכל צריך להיראות מגרה. אומרים שעיוור שבע יחסית מהר מאוד, כי הוא לא אוכל עם העיניים. שאר האנשים כן. למדתי, למשל, שמפה צבעונית עושה הבדל בין אוכל סתמי לאוכל מיוחד וחגיגי. למה זה חשוב? לא בשביל ספר בישול, אלא ליום יום. אם ניקח עוד דקה, נחשוב עוד טיפה ונשקיע עוד מילימטר זה יהפוך להרבה יותר נעים. כשאנחנו מגישים לילדים אוכל בצלחת יפה שמונחת על מפה הם ירגישו חגיגיים, מה שמעלה את הסבירות ליותר שיתוף פעולה מצידם.
אחד הדברים המרגשים שלמדתי הוא שהכתיבה שלי השתכללה בארבע השנים האחרונות. בלי שידעתי, בלי שלמדתי, היד למדה לכתוב ביותר דיוק, זרימה וניגון את מה שהלב מרגיש. במהלך החיפושים אחרי אילו טורים ייכנסו לספר, קראתי כמעט את כל הטורים. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת. קצת חיים שכאלה. חלק מהטורים הפתיעו אותי. הם התחילו בדרך אחת ובאמצע לקחו פניית פרסה שממש לא זכרתי. היו טורים שבכיתי, מהפתיחות, מהכנות שלי. היו טורים שהתרגשתי לקרוא, שחוויתי מחדש חוויה או מחשבה. למה זה טוב? לפעמים צריך לעצור ולראות את הדרך שעשית. גם אם חשבנו שהתקדמנו רק במילימטר, אם נסתכל אחורה סביר להניח שנופתע מכמה התקדמנו.
למדתי שאני מאוד אוהבת את העבודה שלי. שיש לי מזל גדול שעמנואל הציע לי אותה. למדתי שאתם נתתם ונטעתם בי ביטחון שלא היה לי. כל מייל שאמר תודה, כל מייל ששלח תמונה של מתכון, נתן לי כוח להגשים את החלום שלי. אז עכשיו זה הזמן בשבילי להגיד לכם תודה. אולי חשבתם שאתם מטריחים כשאתם מבקשים דקה לפני שבת שאשלח מתכון זה או אחר. אולי חשבתם שזה לא נעים לבקש פעם שלישית מתכון שאבד. אבל למעשה, אתם נתתם לי משהו שלא הצלחתי לתת לעצמי. אז תודה. את ההיריון והלידה אולי אני עברתי, אבל התינוק הוא גם לגמרי שלכם.
פאדג' שוקו בננה
מרקם מעלף, יותר רך מגלידה. לאוהבי הבננות בלבד (6 מנות).
המצרכים הדרושים: חצי כוס חמאת בוטנים (או חמאת שקדים או חמאת אגוזי לוז) / 2 בננות בשלות קלופות / 1 כפית תמצית וניל / 2 כפות שמן קוקוס / 2 כפות מייפל טבעי או דבש / 1 כף גדושה קקאו (או יותר לאוהבי המריר) / אפשרות: 1 אספרסו קצר
אופן ההכנה: מכניסים את כל המרכיבים למעבד מזון וטוחנים למרקם חלק / מעבירים לתבנית אינגלישקייק מנייר או מסיליקון (חילוץ קל יותר) ומקפיאים חמש שעות לפחות / להגשה מחלצים מהתבנית ופורסים בעזרת סכין חמה שטבלנו במים רותחים.
לתגובות: ayakremerman@gmail.com