בעולמנו הדינמי, גם הסבתאות לובשת פנים חדשות. פעם סבתא בישלה דייסה, היום המתכונים הביתיים מתקשים להתחרות עם המזון המוכן, שטכנאי מזון ייצרו אותו עם חומרי טעם וריח, פריכות ומראה שנבנו על סמך מחקרים וניסויים. פעם סבתא שרה שירי ערש. היום יש לה רישיון נהיגה, והיא לוקחת את הנכדים לאירועי תרבות וטיולים. פעם סבתא ישבה בכיסא נדנדה והסתכלה על צאצאיה שבונים בקוביות עץ. היום היא יושבת איתם על הרצפה כדי לבנות פאזלים ולעשות יצירות.
גם הילדים שלנו השתנו. הנשים הצעירות נסחטות במשרות תובעניות ובאמת זקוקות לעזרתנו. מי שדורשים ממנה לעבוד במשרד רק יום אחד עד הערב היא בת מזל. ובאותו יום, אם גם בעלה מחויב לעבודה שלו, מי ישמור על הילדים? נערות לא מנוסות או אנחנו?
מצד שני, אותו עולם שמציע לנו הרבה יותר אפשרויות מגוונות לבלות עם הקטנים, מציע לנו גם הרבה יותר אפשרויות מגוונות לבלות בלעדיהם. אפילו אישה שאינה עובדת יכולה לקיים סדר יום צפוף, כשהיא רצה מיום לימוד לסדנת העצמה ומסיורים מודרכים לקורסי הכשרה. הבעיה המוכרת מתחומים אחרים בחיינו מופיעה גם כאן: עומס, וקושי להחליט על סדרי עדיפויות.
כמה טוב שאיננו צריכים להמציא את הגלגל וגם לא את תורת המוסר. כמה טוב שבעולם משתנה, כללי התורה קבועים. בספר 'תורפיה' יש פרק שנקרא "חסד עצמי". הרב אלימלך למדן שואל שם מהי ההרגשה הנלווית לנתינה. האם תחושת סיפוק או הקרבה? האם בחירה שמחה או אילוץ? על האפשרות הראשונה נאמר "עולם חסד ייבנה". בשנייה, הבניין ייפול כבניין של קלפים. ה' אוהב אותנו ורוצה לתת לנו. נעשה את רצונו אם נסכים להיות גם מקבלים, או במילים אחרות – אם נדע לעשות חסד גם עם עצמנו.
לכן, מותר לסבתא להגביל את הנתינה שלהם: לקבל ילדים לכמה שעות מתאים לי, לכמה ימים – לא. לקבל אותם מוכנים לשינה עדיף לי מלהאכיל ולקלח ולהשכיב.
כמובן, גם הערך של הקשבה לצרכי איננו כל התורה כולה, וצריך להעמיד אותו מול המציאות ודרישותיה. יזכרו לטוב הורי, שכשחלינו בצהבת, בעלי ואני, באו ולקחו את כל הילדים אליהם עד שהתחזקנו.
הבעיה היא חוסר איזון בין ערכים. פעמים רבות סבתא מסורה ומשקיענית מקבלת ביקורת מחברותיה בנוסח "אל תהיי פראיירית! אל תיתני להם לנצל אותך!". זוהי, לדעתי, גישה לא יהודית. חסד הוא אחד משלושת העמודים שבונים את העולם. חסד לבני המשפחה עדיף, בגדר "עניי עירך קודמים". נתינה עושה אותנו דבקים בה'. מה הוא חנון, אף אתה היה חנון (חנינה היא מתנת חינם. לא רק למי שמגיע לו), והמהר"ל ב'נתיב גמילות חסדים' כותב: "בעל גמילות חסדים יש בו הטוב הגמור". אז אם שוב אומרים לך "אל תהיי פראיירית" תשאלי: "את מתכוונת להגיד, תוותרי על המעלה של עשיית חסד?".
מצד שני לפעמים צריך להמעיט בנתינה, כי אין לנו כוח פיזי או נפשי לכך. אבל דבר כזה לא עושים בחדווה ובהכרזות ניצחון. לעצמנו נגיד: אני עכשיו גומלת חסד לעצמי. אני מקשיבה לצרכים הצורחים את קיומם. ובינתיים אתן לאחרים באופנים שאני מסוגלת – מחמאות, ייעוץ קצר מרחוק או סתם חולצה יפה וזולה שראיתי בחנות ויכולה להתאים.