התראה לפני עיכול

מומחה הגסטרו פרופ' שמעון רייף מסביר כיצד אפשר למנוע מראש מחלות לב, כבד וסוכרת, וממליץ לאכול מזון ביתי מבושל כי "גם אווירת הבית משפיעה על הבריאות" | רייף, שמשמש כראש מחלקת ילדים בהדסה עין כרם, הציל את חייה של תינוקת במהלך דרמטי מול ועדת סל התרופות, והצליח להחזיר לחיים ילד שלקה בדום לב בזמן שהוא עצמו היה בטיפול אצל רופא שיניים

 

זה קרה באמצע טיפול שיניים שגרתי. המטופל, רופא ילדים צעיר, שומע קריאות עזרה מהחדר הסמוך. הוא מזנק מכיסא הטיפולים ורץ לחדר השני, שם הוא מוצא ילד שלקה בדום לב בשל סיבוכי הרדמה, ומרדים שרוי בהלם. הרופא הצעיר לא מהסס, מזריק אדרנלין לילד ומתחיל בפעולות החייאה. הילד ניצל.

כיום, עשרים שנה מאז פעולת ההחייאה ההיא, הפך הדוקטור הצעיר לפרופ' שמעון רייף, ראש מחלקת ילדים בבית החולים הדסה עין כרם מזה שש שנים. רייף הוא רופא ילדים מומחה בגסטרו ומנהל מעבדת מחקר בביולוגיה מולקולרית בבעיות תזונה וכבד בעין כרם.

מבחינת רייף רפואה היא הרבה יותר ממקצוע, היא דרך חיים. "זה מקצוע שתופס אותך 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אתה כל הזמן חי וחושב על זה". אהבתו לתחום יוצרת את הרושם שרייף הוא נצר לשושלת של רופאים, אך הוא גדל בבית צנוע בתל אביב, בן לזוג ניצולי שואה שהגיעו מברטיסלבה והונגריה, ללא עבר בתחום הרפואה. מי שהדליקה בו את הניצוץ הייתה דווקא דודתו, שבאותם ימים עבדה במעבדה והראתה לו את נפלאות המיקרוסקופ. "היא נטעה בי את הרצון להיות רופא. כשהיא הראתה לי איך נראות כדוריות אדומות ולבנות ומהי צביעת גרם זה נטע בי את האהבה לרפואה ולמחקר. זה מאוד הרשים אותי". עיניו של רייף נוצצות ונראה שהוא חוזר להיות אותו ילד סקרן לכמה רגעים. הבחירה בתחום רפואת ילדים הייתה לו טבעית. הוא מספר שתמיד אהב ילדים ונהנה לדבר איתם, ומוסיף בקריצה: "אומרים שרופאי ילדים בעצמם נשארו באיזשהו מקום ילדים". רופא ילדים טוב, קובע רייף, הוא קודם כול רופא שאוהב ילדים, שיודע להביט בילד ובמכלול שלו ולא רק במחלה שלקה בה, ושמגיע שמח לעבודה.

איך רופא יכול להיות שמח אחרי משמרות ארוכות, חוסר שינה ועקב כך סיכוי גדול יותר לפגיעה בשיקול הדעת?

"כמו כל דבר בחיים, מדובר באיזונים. בוודאי שרופא צריך לחיות בתנאים נורמליים ולא בתנאי לחץ. מצד שני, גם בכיינות היא לא טובה", מבהיר רייף, "כל מי שבחר ברפואה ידע שהוא הולך למקצוע מורכב. גם אנשי צבא לא ישנים כמעט בלילות, וכשאני מראיין רופאים למחלקה אני תמיד שואל אותם מה מצבם המשפחתי ומי יעזור להם. יחד עם זאת, כשאני הייתי בהתמחות לא צייצנו ולא הוצאנו מילה מהפה. ככה עבדנו. מה שכן, צריך למצוא את האיזון. אין ספק שהיום העבודה יותר קשה. כשהטכנולוגיה מתקדמת יש יותר אמצעים, בדיקות ותרופות. האוכלוסייה גדלה והמשימות של הרופאים גדלו".

 

משדה הקרב למשוואות בכימיה

רייף לא מתלונן, אולי כי פינוק לא היה חלק מהתפריט שהציעו לו החיים בדרך לתואר רופא. הקושי הראשון החל עוד לפני שחבש את ספסל הלימודים. לאחר שנרשם ללימודי רפואה בטכניון, איתרע מזלו ומלחמת יום כיפור פרצה. הוא גויס, ובשוך הקרבות הגיע ללימודי הרפואה וגילה עולם שהמשיך הלאה בלעדיו.

"הרגשתי שאני מרחף. חזרתי מאובק ממלחמה, פגזים ואנשים מתים ופתאום אני מתחיל ללמוד משוואות בכימיה. היה שם אי שוויון. היו את החבר'ה שהיו ג'ובניקים ולמדו כל הזמן והקרביים שחזרו וכאילו מתחשבים בהם, אבל בפועל היינו צריכים ללמוד את כל החומר. אף אחד לא ויתר לנו, היינו צריכים להיבחן. כשאתה נמצא בתוך המציאות הזאת אתה חושב שהיא קשה ונוראית, אבל בסוף זה משתלם. אני חושב שזה הפך אותי לרופא יותר טוב עם יותר יכולות במדע ומחקר". רמת הלימודים הייתה גבוהה מאוד, יעידו על כך מוריו של רייף, הפרופסורים אהרון צ'חנובר ואברהם הרשקו, לימים חתני פרס נובל. באותה שנה רייף נישא לרעייתו נעמי ולאחר מכן נולדת להם בת ראשונה.

לא היה קשה לתחזק זוגיות ואבהות בעיצומם של לימודים תובעניים?

"היינו חבורה של שלושה חברים שהתחתנו בתקופת הלימודים ונולדו להם ילדים. זה היה כיף כי תמכנו אחד בשני ולמדנו יחד לבחינות. חלק מההשתובבות שלנו באותם ימים הייתה לבדוק למי יש ציונים טובים יותר, לנשואים או לרווקים. מתברר שלנשואים היו ציונים יותר טובים. אולי זה העיד על כך שיש לנו בגרות נפשית או שפחות היינו עסוקים בחיזור והייתה לנו יותר שלווה ונינוחות. מה שבטוח, הזוגיות והמשפחה לא פגעו בלימודים".

באמצע לימודיו בטכניון, ניחתה מכה קשה על רייף ומשפחתו. אחיו, דני רייף, אז בן 21, נהרג בתאונה בצבא. "הוא האח היחיד שלי. אני זוכר את עצמי חוזר מהשבעה ישר ללימודים ומי שהיה אחראי עלינו אז לא נתן לי רגע מנוח. הוא החזיר אותי ישר ללימודים. הוא צדק במאה אחוז". בתום הלימודים בטכניון החלה תקופת ההתמחות, אותה עשה רייף בבית החולים הדסה הישן, שהיה חלק מבית החולים איכילוב בתל אביב. את ההתמחות עשה אצל ד"ר צבי שפירר, שרייף מעיד עליו שהוא "רופא הילדים מספר אחת בארץ" ושההתמחות במחלקה שלו הייתה "ברמה רפואית נהדרת".

"הוא המנטור שלי ברפואת ילדים. בזכותו בניתי את עצמי ברפואת ילדים. רפואה זה מקצוע מעין שולייתי. חוץ ממה שאתה קורא וחושב ומפתח את עצמך, אתה לומד הרבה מהמנטורים וממנו למדתי איך לחשוב, לגשת ולטפל נכון. לאורך הדרך היו לי מנטורים מאוד טובים וזה מאוד חשוב. אני חושב שזה התפקיד שלי היום, להיות מנטור למתמחים".

לרייף יש נטייה חזקה להיות אופטימי ולראות את חצי הכוס המלאה, אבל אני בכל זאת שואלת על הקשיים שחווה בדרך. "ההתמחות הייתה לנו מאוד קשה", הוא ניאות לשתף פעולה, "אתה בגיל שאתה בונה את המשפחה ואתה עובד ועייף ויש המון שלבים בדרך וגם מעין תחרות. להיות יותר טוב וכמה שיותר מוצלח ותורנויות קשות, ואתה בקושי רואה את המשפחה והילדים. הייתה תקופה מאוד קשה, אבל תקופה שמבחינת בניית האישיות והלימוד הרפואי הייתה מדהימה. את כל היסודות בניתי שם".

 

בתפקיד רופא הכפר

כשרייף החל בהתמחות בתל אביב, המשפחה על ארבעת ילדיה העתיקה את מקום מגוריה לקרני שומרון. רייף אומנם התלבט לגבי המעבר, אבל הייתה מי שהחליטה ופעלה, הוא משתף בחיוך. "אני טיפוס מאוד החלטי ברפואה ופחות בחיים האישיים שלי. אשתי התקשרה ואמרה לי שהיא וחברה שלה הזמינו משאית, ושאני לא אחזור לחיפה בסוף המשמרת אלא לקרני שומרון".

בקרני שומרון רייף מתפקד כרופא הכפר. "אני זוכר את עצמי לוקח קצת ציוד כדי שיהיה משהו ביישוב. אין יום ואין לילה ודופקים בדלת כל הזמן. הכול היה פרטיזני. מי היום יתפור בלי הרדמה? למדתי מזה הרבה וזה עיצב אותי. אני זוכר את ההורים שלי יושבים אצלנו בערב שבת משתאים. אני מתחיל את הקידוש ובמשפט הראשון – דפיקה בדלת. מסיים את הקטע הראשון – דפיקה שנייה, ובבורא פרי הגפן השלישי נכנס".

לפני 16 שנה חווה רייף את אחד האירועים הטראומטיים כרופא וכאב למשפחה. פיגוע בקניון בקרני שומרון מזעיק את רייף הרופא למקום. הוא יודע שיכול להיות שבתו הקטנה היא בין הנפגעים, מכיוון ששמה פעמיה לאזור מוקדם יותר כדי לחגוג יום הולדת לחברתה. "היו שם שלושה הרוגים והייתי צריך לטפל בהם, ובין לבין אני מחפש לראות אם יש את הנעליים של הבת שלי. ברוך ה' היא לא הגיעה לקניון כי התעכבה אצל חברה. בחיים אני לא אשכח את זה. לא אשכח את ההרוגים שהכרתי אותם. זו הייתה טראומה לטפל בהם".

בתום ההתמחות אמו של רייף נפטרה. הוא קם מהשבעה וניגש לעשות את הבחינות האמריקאיות לעבודה בארצות הברית. רייף התקבל, ובקיץ של אותה שנה הוא ומשפחתו עברו לבאפלו לתקופה של ארבע שנים, שהוא מעיד עליהן שהיו "שנים נפלאות, תור הזהב". "זו הייתה גדלות של אבא שלי, שהסכים שאסע. השארתי אותו לבד, יהודי מעל גיל שמונים. חמש פעמים הוא בא לבקר אותנו בבאפלו והוא מאוד נהנה לראות את הבן שלו באמריקה".

למה תור הזהב?

"כי מה שאתה מספיק שם בשנה אחת, אתה לא מספיק גם בארבע שנים בארץ. כל הפתיחות לעולם הרחב. הכול גדול. אתה נחשף לחברים מארצות אחרות, שהם עד היום חברי נפש שלי. בשנה שהייתי שם במעבדה היו עשרים אנשים וכל אחד תרם עוד רעיון, אתה עסוק רק בזה. אתה מנותק מהחדשות בארץ. אתה בונה את עצמך. מאוד הצלחתי ומאוד נהניתי".

אחד הזיכרונות החביבים עליו קשור קשר הדוק לשולחן המבולגן במשרדו. הוא מצביע על השולחן ומבקש ממני לשאול אותו לגבי אי הסדר. "יום לפני שהגיע תורם חשוב למעבדה בבאפלו, האחראי עליי נכנס למעבדה וגוער בי על אי הסדר. מיהרתי לעשות כדבריו וסידרתי את השולחן. יום למחרת הגיעה המשלחת וקבעה שהיא לא מאמינה שכאן עובדים, כי השולחן נקי מדי".

שילמת מחירים משפחתיים בשביל פיתוח הקריירה?

"קודם כול, כדי להצליח צריך אישה שתומכת. אני זוכר את עצמי בימי שישי. זה היה הזמן היחיד שיכולתי לעסוק במחקר. הייתי קם בבוקר, רואה חולים במרפאה שלי, יוצא לריצה ואז סוגר את הדלת וכותב את המאמרים. עשר דקות לפני שבת הייתי עולה הביתה ועוזר לאשתי ומסדר את שעון השבת".

הילדים היו באים אליך בטענות?

"לא, הם שמחו שאני לא יושב להם על הראש", הוא צוחק ומוסיף: "פעם בשיחה במעבדה בבאפלו סיפרתי שאני לא מספיק בבית עם הילדים. התשובה שקיבלתי הייתה שלא משנה הכמות אלא האיכות. אם בשעה שאתה נמצא בבית אתה עם הילדים, זה מה שחשוב".

בתום ארבע השנים הטובות, חזרה משפחת רייף לביתה שבקרני שומרון, אך רייף המשיך לנסוע פעמיים בשנה לשבועיים של משמרת בבית החולים בבאפלו.

יצא לך לאחר למשמרת?

"פעם אחת, כמה שעות לפני הטיסה, אל-על מתקשרים אליי ומודיעים שביטלו את הטיסה לארצות הברית. הייתי בבעיה כי בבית החולים בבאפלו מישהו מחכה לי שאחליף אותו, והוא לא יודע שאני בא מישראל". סוכן הנסיעות של רייף הפך עולמות, ודרך טיסות אחרות הגיע רייף בשלום ובאיחור של שעתיים. שם הוא גילה שאת המטוס שלו גייסו לטובת מבצע שלמה להבאת יהודי אתיופיה ולכן בוטלה הנסיעה. הסיפור הזה מצא חן בעיני התקשורת. "באו לראיין אותי מהטלוויזיה המקומית על הסיפור, וב‑11 בלילה אני מופיע שם בטלוויזיה בבאפלו".

 

תחום רפואי אופטימי

פרופ' שמעון רייף, בן 65 ואב לחמישה ילדים, מקפיד על ריצה למרחקים, לומד גמרא בחברותא פעמיים בשבוע ומקבל חולים במרפאתו הפרטית בקרני שומרון. בנוסף לכך הוא בעל מעבדת מחקר בהדסה, שנחשבת לאחד המרכזים המובילים בעולם בתחום הכבד. תחום ההתמחות שלו הוא גסטרו, שהוא מעיד עליו כתחום אופטימי יחסית, משום שדברים רבים בתחום זה ניתנים לתיקון וכמקצוע הוא מרתק בהיותו מכיל הרבה מיסודות הרפואה.

מה הכוכב שלך בתחום המחקר?

"טיפולים בשחמת הכבד. כשכבד נהרס אין לו תיקון, רק החלפה. אנחנו עמלים במעבדה על מנת לפתח  תרופות לטיפול בשחמת הכבד, ומפתחים פטנט של הוספת חומר ביולוגי שנמצא בתוך חלב האם לפורמולה של מזון תינוקות. החומר הזה גם יכול לעזור נגד דלקות, אולי נראה בו שימוש בעתיד גם אצל חולים במחלות דלקתיות".

לפני כשנה הציל רייף במהלך דרמטי את חייה של פעוטה ממש ברגע האחרון. הפעוטה הגיעה למחלקה בהדסה עין כרם כשהיא צהובה ובמצב בריאותי ירוד. רייף וצוותו אבחנו אצל הפעוטה מחלת כבד נדירה, שיש לה תרופה חדשה אך יקרה שאינה כלולה בסל התרופות. רייף לא התייאש ופנה לוועדת הסל ערב לפני סגירתה. הוא התעקש והצליח להכניס את התרופה לסל. רייף מעיד שהילדה היום בת שנה, חייכנית ופורחת.

לפני שש שנים הגיע פרופ' רייף מבית החולים איכילוב לנהל את מחלקת הילדים בהדסה עין כרם. הוא מדגיש שמה שחשוב בעיניו הוא קודם כול להיות רופא אנושי. תפקידו העיקרי של מנהל המחלקה, אומר רייף, הוא שהילדים ייצאו בריאים. רייף אחראי על הובלת המחלקה ומעיד על צוות הרופאים והמתמחים כמצוינים. "זו הנבחרת הכי טובה, מסורה ואכפתית שאי פעם ראיתי. יש אווירה נהדרת בין הרופאים. אין אף פעם ויכוח מי יהיה תורן. הריב יהיה מי יעזור למישהו שיש לו בעיה".

כראש מחלקה, רייף מטמיע נהלים וכיוונים שמשמעותיים בעיניו – ראש פתוח לרעיונות חדשים ושימת דגש על הבאת מתמחים טובים למחלקה. הוא אינו מוותר על הצד האקדמי ומקפיד על שיעורים, סמינרים וסדנאות. נהלים ומנגנוני ביקורת חדשים נכנסו למחלקה. למשל, כל חולה שמשתחרר מקיים שיחה אישית עם הרופא יחד עם מכתב השחרור, הקפדה על ישיבות בוקר בכל יום ועוד.

בנוסף לכך מקפיד רייף על הפחתת הכאב בטיפולי ילדים, מה שאומר הרדמה או אלחוש לפני כל פרוצדורה כואבת. כמו כן, תפריט הארוחות השתנה למזון בריא יותר.

ראית שינוי בבעיות גסטרו אצל ילדים במהלך השנים?

"לא, כמו שאמר קהלת אין חדש תחת השמש, אותה גברת בשינוי אדרת", אבל האמצעים הטיפוליים השתנו לדבריו. כל הבדיקות השתפרו, הוא מסביר, מה שפעם נעשה בצורה כואבת ופולשנית, היום נעשה בצורה נעימה ויעילה יותר. "גם הטיפול עצמו השתפר לאין ערוך".

יש לך המלצה להורים היום איך לשמור יותר על בריאות ילדיהם?

"כן. בנושא התזונתי, לאכול בבית אוכל מבושל, לא תעשייתי ולא ג'אנק פוד. שיהיה בית חם עם אווירה טובה, זה גם משפיע על הבריאות. וכמובן לחסן את הילדים כדי שנראה כאן פחות ילדים עם דלקת קרום המוח ודלקות ריאות וכל מיני מחלות שכבר לא רואים היום, כולל פוליו".

איך לדעתך אפשר להילחם בתופעה של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם?

"הסברה והסברה. אנחנו לא אוהבים הסברה שלילית, אבל לפעמים כשהורים מספרים על ילדים שחלו במחלה מהסוג הזה, הם בעצמם השגרירים הכי טובים".

מה הכי קשה לך בעבודה?

"לראות ילד סובל. כשאנחנו לא מצליחים".

מה השתנה במערכת הבריאות במהלך השנים?

"היחס של הרופאים לחולים השתנה מאוד מהתקופה שהרופא היה אלוקים ודיבר באנגלית או לטינית ליד החולה. זה לא קיים יותר. היחס לחולה ולמשפחה הוא הרבה יותר טוב לאין ערוך ממה שהיה פעם. בנוסף לכך, הרפואה המונעת התקדמה, הורדנו מחלות לב וסוכרת על ידי תזונה וספורט. הרפואה היום מתבססת הרבה על הנחיות ואני חושב שהיא תהיה רפואה יותר אישית".

מה היעדים? מה היית רוצה לשנות ברפואה?

"שיהיו יותר רופאים. אין מספיק. ובעיקר להצליח לשמור על הקיים, לעשות מחלקה טובה, להחזיק אותה על מתח חיובי, לקלוט ולגדל רופאים טובים ולהצליח במחקר".