דווקא הדברים הלא כל כך נוחים בעולם הזה מתבררים כטובים לנו ביותר, אז אם אתם מורטים את השערות כשעוד זאטוט מתחיל להשתעל, תנסו לזכור שהווירוס הוא ירידה לצורך עלייה
קחו את המצב ההיפותטי הבא: השעה שש וחצי בבוקר, ואתם מתארגנים לקראת יום עבודה. אחרי החגים הגיע ואיתו השגרה הברוכה, ואתם עוברים בראש על רשימת כל הדברים החשובים שאתם מתכוונים להספיק היום. מכינים סנדוויצ'ים, נזכרים בעוד סידור שאולי תצליחו לדחוס בלו"ז העמוס, ופתאום – אחד הקטנים יוצא מהחדר בבכי. הפנים שלו סמוקות, העיניים מבריקות, ואתם לא צריכים את התלונות על כאב הראש כדי לדעת שהלך עליכם. מד החום מראה על שמונה שמונה, ואתם מתחילים בסדרת טלפונים בהולה כדי לשכנע סבתות שבדיוק היום יש להן הזדמנות פז להרוויח קצת זמן איכות עם הנכד המתוק.
איך ילדים יודעים לתקוע לנו את החיים, אה? אני לא אשכח את הפעם ההיא שהיינו בדרך לגן חיות, והבת הכישרונית שלי החליטה לדחוף פלסטלינה לתוך האוזן. אבל אי אפשר להאשים אותם בקטע של שפעת – מקסימום את הווירוסים, וזה לא יעזור. כשיש חבורה שלמה של קטנטנים בבית, לפעמים נדמה שלא יוצאים מזה כל החורף. הווירוס קופץ לו בעליזות מילד לילד, ועד שהאחרון מחלים, הראשון תופס וירוס חדש. כיום, ברוך ה', המצב אצלנו יותר רגוע, אבל בבלוג שכתבתי בשנים אינטנסיביות יותר, גיליתי כמה פוסטים נואשים: תיאורים מכמירי לב של ילדים שמקיאים בכל פינה אפשרית, כולל מתחת לפסנתר (איך הם הצליחו? תודו שווירוס הקאות ושלשולים זה הכי כיף), ותיאורים של מספר הילדים שלא הלכו למסגרות – חולים, מחלימים ומִתחלים שתופסים טרמפ על הטרנד. זה היה מתיש ומייאש למדי, ואני עוד עבדתי בבית.
בריא להיות חולה
אחת לכמה זמן אני מקבלת מייל מד"ר גיל יוסף שחר, רופא קונבנציונלי שהקים את המרכז לרפואת הרמב"ם. הוא מדגיש את נושא התזונה הטבעית, ולמרות שאני לא ממש מיישמת את כל העצות שלו (איזה אנדרסטייטמנט. אשמתי, לא אשמתו), אני בדרך כלל מקדישה זמן לקרוא את המאמרים שהוא שולח, מאמרים מחכימים שסוקרים מחקרים מדעיים בנושאים כאלה ואחרים. לי אין מושג מי נגד מי בעולם הידע החשוב הזה, כך שאני שמחה לשמוע את מסקנותיו של ד"ר שחר, שנתפס בעיניי כניטרלי למדי. לעיתים מדובר במסקנות מפתיעות. הנה, לפני תחילת הלימודים שלח ד"ר שחר קטע שנקרא "מעון/משפחתון/להישאר עם התינוק בבית – מה באמת עדיף ומאיזה גיל?".
טוב, לפני הקריאה היה לי ברור שעדיף להשאיר תינוקות בבית כמה שיותר, גם אם המעון הוא מעולה והמטפלות צדיקות יסוד עולם. רק אם ממש אין ברירה כדאי לחשוף פיצקי לכל הווירוסים המגעילים ושאר המרעין בישין שמסתובבים שם, לא?
אז זהו, שלא. על פי שורה של מחקרים, מתברר שלפחות מבחינת התפתחות המערכת החיסונית, החשיפה הזאת לא רק שלא תזיק לקטנטן שלכם – היא ממש תועיל לו. ככל שיחטוף יותר מחלות זיהומיות ווירוסים בגיל צעיר – ועדיף כמה שיותר צעיר – הסיכון שלו לחלות בהמשך במחלות מסכנות חיים כמו לוקמיה יורד בעשרות אחוזים. כך לגבי שליחה למעון וכך לגבי מיקום במשפחה: הרבה יותר בריא להיות ילד צעיר במשפחת מרובת ילדים ווירוסים מאשר להיות בכור סטרילי. כמובן שהסוגיה המדוברת מורכבת מהרבה יותר שיקולים מאשר התפתחות המערכת החיסונית, אבל לפחות בהקשר הזה תוכלו לגנוז את נקיפות המצפון. וגם אם אתם מורטים את השערות כשעוד זאטוט מתחיל להשתעל, תנסו לזכור שזאת ירידה לצורך עלייה.
ובאמת זה פלא, אבל מתברר שכך מתנהל העולם. "עת צרה היא ליעקב, וממנה ייוושע". כך למדנו – שמתוך הצרה עצמה, מגיעה הישועה. מה לעשות? העובדה היא שדווקא הדברים הלא כל כך נוחים בעולם הזה מתבררים כטובים לנו ביותר: הגשם מרטיב לנו את הכביסה ומבטל את חוג הכדורסל, אבל אוי לנו מחורף שכולו ימי שמש זהובים ונעימים. הסטייקים העסיסיים ועוגות הקצפת ערבים בדרך כלל לחיכנו הרבה יותר מסלט תרד וברוקולי, אבל כולנו כבר יודעים מי סותם לנו את הצנרת. רק חכו קצת, ואיזה חוקר יגלה שגם כינים זה נהדר למשהו.
ויכול להיות שזה עובד לא רק במישור הפיזי? אם, למשל, אנחנו במקרה לא הורים מושלמים ועשינו איזו שריטה או שתיים בנשמתו הרכה של צאצאנו? בסך הכול רובנו שואפים להיות הכי בסדר שאפשר, אבל אין מנוס מטעויות. כנראה שגם זה חלק הכרחי בהתפתחות האנושית, ובלי כמה קשיים ותקלות פשוט לא נגדל להיות מענטשים.
שאלת תם
ואם כבר בנושא בריאות עסקינן. גם אנחנו קיבלנו בחגים את החוברת של 'מתנת חיים', וגם אני קראתי בשקיקה את הסיפורים המרגשים על תורמי הכליה המדהימים והעמותה המדהימה עוד יותר שמטפלת בהם. אבל מה פתאום שנושא רפואי כל כך מהותי כמו השתלת איברים יהיה מטופל על ידי עמותת חסד פרטית? למה שזאת לא תהיה מחלקה ייעודית בשירותי הבריאות הממלכתיים? האמת היא שאת אותה שאלה אפשר לשאול גם על מאגר מח העצם המופלא של עזר מציון, ואפילו על שירותי רפואת החירום כמו מד"א והצלה. יכול להיות שלמדינה נוח שמתנדבים עושים לה את העבודה? גם אם כן, נשמע לי נכון שתהיה איזו מטרייה ממלכתית, בתקציבים ובפיקוח, מעל כל נושא שנוגע לבריאות שלנו.