חוסר עניין לציבור

העלייה המזערית באחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות למרות יום השבתון, היא עדות לכך שמבחינת הציבור זה פשוט לא חשוב. המגזר הכמעט יחיד שיוצא להצביע בהמוניו הוא המגזר החרדי, ולכן דפוסי ההצבעה שלו יכולים להעיד על התהליכים שמתרחשים בו

בשעות הבוקר היה נראה שיום השבתון בבחירות המקומיות הוא סיפור הצלחה. השוואת אחוזי ההצבעה בשעות הבוקר והצהריים העידה על עלייה משמעותית לעומת יום הבחירות לפני חמש שנים. אולם ככל שנקפו השעות התברר ששאלת קיומו או אי קיומו של יום שבתון איננה ההסבר לפער העצום בין אחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות ובין אלה שבבחירות לכנסת. בסופו של דבר שיעורי ההצבעה בבחירות המקומיות עלו מכ‑51 לכ‑57 אחוזים בסך הכול. זו עלייה מינורית בשיעור ההצבעה, בטח יחסית למה שקיוו הוגי רעיון יום השבתון בבחירות המקומיות.

לשם השוואה, שיעור ההצבעה בבחירות לכנסת ה‑20 עמד על כ‑72 אחוזים. אם לשפוט על פי מראה עיניי ומראה עיניהם של חברים ששוחחתי עמם, ההשפעה העיקרית של יום השבתון הייתה בחלוקת ההצבעה באופן סביר יותר על פני שעות היממה, וקיצור ניכר באורך התורים בקלפיות בסוף היום. במקום שמי שמצביע יעשה את זה בערב אחרי העבודה, הוא יכול היה לבוא במהלך היום. הישראלים לא נוהרים לקלפיות בבחירות המקומיות, וזה נכון למרבית חלקי האוכלוסייה, אולי מלבד חלק מהיישובים הערביים וריכוזי המגזר החרדי.

בערים הגדולות, אגב, למרות הרעש הרב, האדישות גדולה אפילו יותר מהממוצע. מרבית התושבים כלל לא טורחים לעשות את המאמץ המינימלי ולבוא להצביע. אפשר לתת לתופעה הסברים רבים, אבל הנתונים לא משקרים. קחו למשל את ירושלים. אפילו אם תורידו את ערביי מזרח העיר שאינם מצביעים מסיבות לאומיות, עדיין רק כמחצית מבעלי זכות ההצבעה האחרים מימשו את זכותם. התחושה היא שבשביל מצביעים רבים, בירושלים ובכל הארץ, למרות הדרמה התקשורתית, זה פשוט לא חשוב. נקודה למחשבה.

לשנות אסטרטגיה

ניצחונו של רון חולדאי במרוץ לראשות העיר תל אביב לא היה מפתיע במיוחד. מי שמשמש כ"שריף של תל אביב" כבר 25 שנה הוכיח לסגנו לשעבר אסף זמיר שגם שועל זקן מסוגל לנצח התלהבות צעירה. ולמרות זאת, אחרי החגיגות, חולדאי יצטרך לשאול את עצמו איך קרה שלראשונה מאז שנבחר לתפקיד ב‑1998 הוא לא הצליח לגייס מספיק קולות בשביל לחצות את רף 50 האחוזים וקיבל כ‑45 אחוזים בלבד מהקולות. הבאזז התקשורתי סביב אסף זמיר אולי לא שיקף את המציאות האלקטורלית, אבל הוא בהחלט שיקף את תחושתו של דור התל-אביבים הצעירים, שנוכחותו בתקשורת גבוהה עשרת מונים מחלקו באוכלוסייה. במחוזות הללו ישנה בהחלט אי נחת גוברת מאופי המנהיגות של חולדאי. אם הוא באמת מעוניין, כפי שטען, להיות ראש העיר עד יום מותו, הוא חייב לגבש אסטרטגיה חדשה שתוכל להביא אותו לשם.

אגב, באופן אירוני, מי שבסוף איפשר לחולדאי ניצחון ברור כל כך הוא דווקא מי שהתיימר להשמיע את הקול האותנטי של אותה קבוצה צעירה, איש הבידור אסף הראל. אם הוא היה פורש מהמרוץ לפני שבוע, סביר להניח שמרבית תומכיו היו מצביעים לזמיר. זה אולי לא היה מביא את זמיר לניצחון, אבל בהחלט מסב מבוכה לא קטנה לחולדאי.

מזהה תהליכים

הבחירות בבית שמש הוכרעו הפעם על חודם של קולות החיילים. בדרך הן סיפקו לפריקים דוגמת עבדכם הנאמן את הריגוש שבמעקב אחרי ליל ספירה ארוך ומותח, עם דרמות כמו שרק בית שמש יודעת לספק. אבל אם הסיפור של בית שמש יודע לספר לנו משהו על תהליכים רחבים יותר, אזי הוא נסוב בעיקר סביב התהליכים המסקרנים מאוד שמתרחשים בחברה החרדית.

מבחינה דמוגרפית בית שמש היא סיפור סגור. האוכלוסייה בשכונותיה החדשות של העיר היא חרדית מובהקת, חלקה חרדית קיצונית מאוד, והרוב של הקואליציה החרדית בעיר, ש"ס, אגודה ודגל, למעשה מוחלט. למרות זאת, באופן מפתיע הצליחה מועמדת, אישה דתייה, לאגד סביבה את כל הכוחות הציוניים בעיר ולאתגר באופן מרשים מאוד את ראש העיר המכהן משה אבוטבול. זה לא היה יכול לקרות בלי תמיכה חרדית, אומנם לא עצומה, אבל משמעותית. קבוצה של מצביעים חרדים שלא מוכנה להפקיד את פתקי ההצבעה שלה בידיהם של הגדוילים, ורואה בנבחרי הציבור את שליחיו של הציבור, ולא את שליחיהם של גדולי ישראל.

אם מבינים כך את הפער הקטנטן בין בלוך לאבוטבול, מבינים גם שלא מדובר בהכרח באפיזודה חולפת. לא נגזר על בית שמש להיות תחת הנהגה חרדית, וגם במערכות הבחירות שיבואו בעתיד הכול יהיה פתוח.

הקלפי כשלב טכני

בית שמש כמובן לא לבד. סיפורן של הבחירות בכל הערים שיש בהן ריכוז חרדי גבוה הוא סיפורה של מלחמת המאסף על שימור הגישה החרדית לנושא הבחירות. על פי התפיסה הזאת, שהתגבשה לצורה שהייתה מוכרת לנו במהלך שנות ה‑60 ובעיקר ה‑70, ההנהגה הפוליטית איננה שלוחת הציבור. הנבחרים הם קודם כול שליחיהם של "מרנן ורבנן גדולי הדור", ורק מתוקף כך הם הופכים למשרתיו של הציבור (אף שבמתן שירות וסיוע לציבור הבוחרים, אין משרתי ציבור מסורים מהם). ראש העיר לא אמור להיבחר בקלפי אלא בבתי ההנהגה הרוחנית של הציבור. הקלפי היא רק שלב טכני בדרך, בשום פנים ואופן לא שלב מהותי.

לפני עידן ביזור ההנהגה החרדית וההתפוררות של המחויבות לדעת תורה, בעיר חרדית כמו אלעד כלל לא היו נערכות בחירות, וקל וחומר שאיש לא היה מעז לעתור לבית משפט נגד מועמד כזה או אחר. גם את הקרע ההולך ומתרחב בין אגודת ישראל לדגל התורה, שלכאורה לא קשור לנושא, צריך להבין על הרקע הזה.

ועם זאת, המפלגות החרדיות הן אולי המסגרת הפוליטית הארצית שמצליחה לתרגם את כוחה באופן המשמעותי ביותר לשדה המוניציפלי. אגודת ישראל, דגל התורה ובמיוחד ש"ס הן המפלגות היחידות שבהן הפוליטיקה הארצית והפוליטיקה המוניציפלית באמת קשורות זו בזו. אצל ש"ס החיבור הזה הפך לאומנות של ממש. נציגי המפלגה במערכת המוניציפלית הם בסיס כוחה ברמה הארצית, והם גם המאגר הכמעט בלעדי שממנו מגיעים חברי הכנסת של ש"ס. הנוכחות הש"סית היא מאסיבית בכל הארץ, ומורגשת מאוד דווקא בערים וביישובים לא חרדיים. אם לשפוט לפי מצבה של ש"ס בסיומן של הבחירות המוניציפליות השבוע, אזי ההספדים על המפלגה היו מוקדמים מאוד.

דרושה עצמאות

בשביל ראש הממשלה, הבחירות השבוע לא היו מציאה גדולה. נתניהו הימר על כמה סוסים לא מוצלחים, שמן הסתם לא הוסיפו לו נחת, וגם ההצלחות שרשם לא היו מהסוג שיעניק לו יתרונות. בסביבת נתניהו יעדיפו כמובן להבליט ניצחונות, כמו למשל הניצחון הסוחף של ז'קי לוי בבית שאן והניצחון של רמי גרינברג בפתח תקווה, אך ההפסד של אלקין בירושלים למרות התגייסותו של נתניהו לעזרתו, והפסדים גם במקומות קטנים יותר כמו למשל ירוחם, מציירים תמונה הרבה יותר מורכבת. בבת ים העסק מביך במיוחד, שם הצליח מועמד הליכוד, צביקה ברוט, לכפות סיבוב שני על המועמד שזכה באופן תמוה לתמיכתו של נתניהו, יוסי בכר. בכר קיבל אומנם יותר קולות מברוט בסיבוב הראשון, אך בסיבוב השני המשחק בהחלט פתוח.

תוצאות הבחירות מעלות בהחלט את השאלה עד כמה יש לפוליטיקה הארצית השפעה ממשית על הפוליטיקה המקומית. הפער הזה מורגש במיוחד בעיר ימנית וליכודית מאוד ברמה הארצית כמו ירושלים, שבבחירות המקומיות מנחילה לליכודניקים ולנתמכים על ידיהם אכזבה אחרי אכזבה. אבל ירושלים היא כמובן רק חלק קטן מהסיפור וממש לא היחיד. המשקל של סרטון תמיכה או אפילו כנס תמיכה חגיגי עם ראש הממשלה בהנעת מצביעים, הולך ומתברר כקלוש עד בלתי קיים. לאור זאת ייתכן שהגיעה העת לבחון מחדש את מערכת היחסים בין הפוליטיקה המקומית לזו הארצית. אין סיבה שמפלגות יחזיקו את מפתחות המימון של סיעות בת בערים השונות, והפוליטיקה המוניציפלית לא תתנהל באופן עצמאי.

הפינה הכלכלית: מטיילים לירושלים

ראשי הרשויות שנבחרו השבוע ואלו שייבחרו בעוד שבועיים ימצאו את עצמם מהר מאוד עובדים בשתי ערים, בעיר שבה הם נבחרו ובירושלים. זה נשמע אולי קצת משונה למי שלא מכיר את המערכת המוניציפלית, אך בפועל השלטון המקומי במדינת ישראל תלוי כמעט לחלוטין בשלטון המרכזי. לתלות הזאת יש שלושה היבטים מרכזיים: ניהולי, כלכלי וקבצני.

מהצד הניהולי החוק נותן לשלטון המרכזי סמכויות מרחיקות לכת בנוגע לניהול הרשויות המקומיות. הסמכויות הללו אומנם מופעלות מעט, אך עצם קיומן יוצר מערכת יחסים בעייתית. מהצד הכלכלי, לאורך שנים הפך השלטון המרכזי את השלטון המקומי לקבלן המשנה בשורה של משימות. השלטון המקומי מנהל בעבור השלטון המרכזי את הרווחה, את החינוך, ועוד תחומים פחות עתירי תקציב ופעילות. השלטון המרכזי מתקצב מצד אחד ומפקח מצד שני, כך שהשלטון המקומי הופך משלטון לקבלן משנה, בלי יכולות ביצוע מתאימות ועם תלות עצומה בתקציבים ממשלתיים.

אולם מעבר לכל אלו, השלטון המקומי תלוי בשלטון המרכזי פשוט בשביל לגמור את החודש. מרבית הרשויות המקומיות אינן מסוגלות לבצע אפילו את תפקידי הליבה שלהן בלי הזרמת כספים ממשלתית בדמותם של מענקי האיזון. הסיבה לכך היא שיטת מיסוי שאיננה מאפשרת לרשויות המקומיות לגבות מתושביהן מספיק מיסים כדי לממן את פעילויותיהן. נדמה לכם שהארנונה שאתם משלמים גבוהה? האמת היא שהיא רחוקה מלממן את השירותים שהרשות המקומית מספקת לכם. רשויות מקומיות מאוזנות הן רשויות מקומיות עם שטחי מסחר ותעשייה גדולים, שלמעשה מסבסדים את התושבים. רשות שאין בה מסחר ותעשייה בהיקף ניכר מוצאת את עצמה אוכלת מידיו של משרד הפנים.

והיכן הבעיה? הבעיה נמצאת בכך שתקצוב הרשויות הפך עם השנים למורכב ומסובך, ומאלץ את ראשי הרשויות פשוט לעבוד בהשגת התקציבים לרשויות שבראשן הם עומדים. ראש הרשות צריך לעמוד כל הזמן בקשר עם פוליטיקאים ופקידים על מנת להשיג תקציבים, ובמקום לנהל את ענייני עירו הוא מוצא את עצמו מטייל במסדרונות בירושלים. המציאות הזאת היא מורכבת, ופירוק הקשר הבעייתי הזה לא יקרה בקלות, אבל לפני הכול צריך להכיר בכך שמדובר במציאות בעייתית. בעולם מתוקן יותר כבר היה נמצא שר הפנים שפועל להסדיר מחדש את מערכת היחסים בין רובדי השלטון השונים. במדינת ישראל, שבה כל פוליטיקאי פועל רק לפי האינטרס הפוליטי המיידי שלו, הסדרה כזאת היא לכל היותר חלום לעתיד לבוא.