יוסף אחי

מטחי יריות, מטענים ורימוני יד הם רק חלק מהתפריט של בחורי ישיבות ברסלבים שהסתננו לקבר יוסף באישון לילה n נחמן וייס, לשעבר אחד מהם, תיעד בהתמדה כל אירוע ושינוי במתחם הקבר, ועכשיו הוא מוציא ספר חדש עם מאות תמונות ומסמכים שמספרים את סיפורו של הקבר שננטש

 

היה זה לפני קצת יותר מעשר שנים. באישון ליל הפתיעו כוחות צה"ל את נחמן (נחי) וייס וחבריו, שהיו בעיצומה של כניסה עצמאית לקבר יוסף הצדיק שבלב העיר שכם. החיילים ניסו לעצור את עשרת המתפללים, אבל וייס וחבריו ברחו מהחלונות כדי לא להיתפס, ורובם התקדמו רגלית לכיוון היציאה מהעיר. היות ששני הרכבים שבהם הגיעה החבורה נשארו במתחם, הוא החליט לטפס יחד עם שניים מחבריו על אחד הגגות הסמוכים ולהמתין שם עד שהחיילים יעזבו, והם יוכלו לחזור למכוניות ולצאת איתן מהעיר.

במשך שעה וחצי חיכו השלושה בסבלנות, עד שהשמש כבר התחילה לעלות. "מגג הבית של הערבי לא ראינו את המכוניות, אלא רק את הרחבה של הקבר, היכן שעמדו הג'יפים הצבאיים. התלבטנו אם לרדת למכוניות מיד כשהם יוצאים או לחכות כמה דקות", הוא נזכר בדילמה. לבסוף, מיד אחרי שהצבא יצא מסמטת הקבר, הם קפצו בזריזות מהגג והחלו לרוץ לכיוון המכוניות. "תוך כדי ריצה, פתאום קלטנו חבורה של ערבים סביב הרכבים, משחיתים אותם במלוא המרץ, זורקים סלעים פנימה, תולשים את לוחיות הזיהוי ומנפצים את החלונות. רצנו כי חשבנו שהרחבה ריקה, והם הופתעו. מהבהלה הם ברחו מהמקום בצרחות. למרבה הנס הגענו ברגע הנכון, הצלחנו להניע את הרכבים ולצאת מהעיר בשלום, רגע לפני חיתוך הכבלים והצמיגים".

זהו רק סיפור אחד מסיפורים אישיים רבים של נחמן וייס, שאירעו לו יחד עם חבריו למאות הכניסות העצמאיות לקבר יוסף בשכם במהלך 16 השנים האחרונות. למרות שמדובר במרכז הארץ ממש, המקום מתפקד כמערב פרוע לכל דבר. הטוב והרע מתבלבלים, ולפעמים לא ברור ממי המתפללים שמסתננים לעיר פוחדים יותר – מהמחבלים הערבים שעלולים לרצוח אותם, או מכוחות צה"ל שיובילו אותם לתא המעצר.

 

מסתננים בלילה

קבר יוסף ננטש על ידי צה"ל בשבת 'שובה' של שנת תשס"א, למרות קיומה של ישיבת 'עוד יוסף חי' במקום וחרף היותו שטח C שתחת שליטה ישראלית. היה זה בתחילת האינתיפאדה השנייה, לאחר שבוע לחימה אינטנסיבי, שבמהלכו דימם למוות שוטר מג"ב מדחת יוסף הי"ד, בלי שכוחות צה"ל נכנסו לחלץ אותו. המתחם נבזז ונשרף, אך לאחר כמה חודשים שופץ על ידי הרשות הפלשתינית. ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, אהוד ברק, הכריז שהנטישה היא זמנית, אבל למעשה אפילו לא העלה על דעתו לחזור למקום. במשך כשנה וחצי נמנע צה"ל מלהיכנס לעיר שכם, כך שכף רגלו של יהודי לא דרכה במקום במהלך אותה תקופה.

המפנה חל בזמן מבצע חומת מגן, שיצא לדרך בעקבות הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה, בליל הסדר של שנת תשס"ב. כוחות צה"ל נכנסו לראשונה אל הערים הפלשתיניות, וחזרו לפעול בהן למיגור הטרור. ימים ספורים לאחר מכן, בשיא המבצע, קבוצה של עשרות חסידי ברסלב מישיבת 'שובו בנים' בירושלים ניצלו את חזרת כוחות הצבא לעיר שכם, והסתננו אל קבר יוסף במטרה להתפלל במקום. הקבוצה אומנם נעצרה, אך השמועה כבר פשטה מפה לאוזן. מאז כמעט מדי לילה מגיעים חסידי ברסלב, כמו גם מתיישבים מאזור גב ההר, ומסתננים אל הקבר – מי ברגל ומי ברכב. העיקר, מבחינתם, להגיע להתפלל אצל יוסף הצדיק. "בהתחלה הצבא חשב שמדובר בתופעה חולפת, הם לא העלו על דעתם שמדובר בסאגה שתימשך כמה שנים", אומר וייס.

הכניסה הראשונה של וייס לקבר יוסף הייתה כשהיה בן 13 וחצי בלבד. הוא הצטרף לכניסה מחתרתית של קבוצת חסידי ברסלב מישיבת 'שובו בנים' הסמוכה למקום מגוריו, ומאז נקשר אל המקום בלב ובנפש, "הייתי בורח בלילות מהישיבה, וחוזר בבוקר כאילו כלום לא קרה". החיבור שלו לדמות של יוסף הצדיק החל מגיל ילדות. "מגיל אפס הוא הגיבור התנכ"י שלי", ומעבר לכך, הוא גם מחובר לצד המנהיג והמוביל שלו. "יוסף הוא הדמות הכי יהודית שעסקה בתיקון העולם", הוא מסביר, "לא סתם משיח בן יוסף מגיע מהשושלת שלו. הוא הצליח להחזיק את הזהות שלו, תוך דבקות במטרה, דווקא בזמן שהיה בניכר, בין הגויים, בודד ומנוכר מהאחים שלו. דמות מאוד לא שגרתית שתמיד ריתקה אותי והשפיעה עליי. זו הייתה בשבילי התרגשות עצומה שפתאום נוסעים לקבר שלו ממש".

משהחלה להתגבר תדירות הנסיעות שלו, החליט וייס לקחת איתו מצלמה ולתעד עשרות כניסות שכאלה. חשוב לזכור שמצלמה הייתה דבר נדיר יחסית באותם ימים, במיוחד אצל נער חרדי צעיר. "בתור ילד, כשהיו מגיעים צלמים למאה שערים, היינו מכסים את הפנים. מצלמה הייתה כמו צלם בהיכל. מה שהביא אותי לתעד את הכניסות האלה הן חוויות מסעירות שתיעדתי ביומן מיוחד עם שמות ותאריכים, והצטערתי שזה לא מצולם. הייתה לי תחושה שיום אחד אכתוב על זה ספר, הייתי חייב לקחת מצלמה".

וייס גם שילם לא מעט מחירים על הבאת המצלמה. "קודם כול, זה היה כרוך באי נוחות. היו פעמים שראו שאני מגיע והתחמקו ממני, כדי לא לקחת אותי, בגלל המצלמה. שילמתי על זה גם מחיר חברתי והפסדתי נסיעות, אבל הייתה לי עקשנות לתעד כל הזמן. אם ידעתי שיש רגישויות לאנשים מסוימים, שמרתי את התמונות לעצמי ולא הוצאתי אותן החוצה. ידעתי שאם לא אתעד, בדברי הימים לא תהיה לסיפורים האלה משמעות. הרגשתי שאני חלק מההיסטוריה. יום אחד ארצה לספר, ובלי תמונות זה לא יהיה שווה כלום".

 

להסתכן בשביל יוסף

נחמן וייס, כפי שרומז שמו, גדל והתחנך בתוך קהילה של חסידי ברסלב. מבחינתו, הכניסות לקבר יוסף היו המשך ישיר לחינוך הברסלבי המובהק שקיבל. "כבר בגיל שלוש וחצי אבא שלי לקח אותי לאומן. זה היה שנתיים אחרי שקרסה ברית המועצות, בשנת תשנ"ב. חייתי על התפר שבין עבודת ה' חסידית רגילה ובין לפרוץ ולהוביל מהפיכות. הנסיעה לשכם איתגרה אצלי את כל חלקי הנפש".

זה לא קצת מפחיד?

“יש אנשים שאין להם פחד", הוא צוחק, ומיד מרצין ואומר: "יש פחד, אני לא אומר שלא קיים, אבל יש משהו שהוא גדול מזה. כשאתה רואה את העוצמות והניסים, זה רק מחזק את המקום של האמונה. לאורך השנים, מכל מי שנסעתי איתם ושהכרתי וראיתי, שמעתי את אותה החוויה. קיבלתי חינוך כל כך עמוק עם דוגמאות של מסירות נפש, ללכת נגד הטבע, ללכת גם איפה שמסוכן כי יש בירור שצריך לעשות".

"בתור ילד היו מכינים אותנו לקראת הנסיעה לאומן", הוא ממשיך, "ומסבירים לנו שרבי נחמן בחר להיקבר דווקא בין הקליפות, במקום שכל אדם שמגיע לאוקראינה פעם ראשונה מרגיש שזה לא מקום קדוש. דווקא שם יש עבודת בירור. אתה גדל בתוך חינוך כזה, ורואה שכך פועלים בכל עניין. אתה רואה שמוסרים את הנפש בשביל דברים כאלה, ושיש עניין גם בדרך – כי היא מולידה באדם תנועה. גם אצל יוסף הצדיק יש את עניין המאמץ להגיע. הדרך אליו היא לא קלה, ורצופה בעבודה מקדימה כמו טבילה במקווה, לקדש את המחשבה לפני כן, להתעלות מעל המקום הרגיל. וגם אחרי כן – להכניס את האור לכלים ולבנות סדר יום של תפילה, לימוד תורה ועבודת ה'. זה משהו שמאוד עיצב ובנה אותי".

בשלב מסוים, הצבא החל מיוזמתו בהסדרת כניסות חודשיות. למרות זאת, הכניסות המחתרתיות המשיכו כסדרן, מה שמעלה את התהייה האם האמצעי לא הפך למטרה עצמה. "יש דמויות גדולות שעודדו במשך השנים דווקא את הנסיעות האלה", רומז וייס, "אחד מהם נשאל מה ההבדל בין הכניסות בליווי צבאי לכניסות העצמאיות. הוא ניתח שבכניסות עם הצבא אנשים מקלים ראש ולא נכנסים מספיק ביראה, ודווקא אצל יוסף הצדיק יש עניין לצאת אחרת מאיך שהגעת".

רמת הסיכון בעיר שכם הייתה גבוהה מאוד באותה תקופה. אך כל זה לא גרם לוייס לחשוב פעמיים לפני שהסתנן לעיר. "באותם ימים כמעט בכל בית בשכם היה נשק. הכניסה לעיר דרשה עוצמות מאוד גבוהות, לא פעם ולא פעמיים ירו עלינו מטווח אפס. בקבוקי תבערה היו דבר שבשגרה. העיר הייתה זרועת מחבלים, זה היה עוד לפני שהרשות הפלשתינית חזרה לתמונה".

למרות השנים שחלפו מאז, גם היום הוא סבור שיש משהו יותר גבוה בכניסות הללו, מאשר עם אוטובוס ממוגן, אבל לא ממליץ לנסות בבית. "זאת כמובן לא הוראה לציבור, זאת חוויה אישית שלי. בסוף אנחנו לא מקדשים את האבנים, המטרה היא לקבל מהדמות עצמה. אם אתה מאבד את העיקר, הנסיעה עצמה והדרך לשם הופכים לטפל".

ממתי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" נעלם לטובת המתח הרוחני?

“יצאו לאור כמה ביאורים בנושא ההסתננויות לשכם. אני עצמי לא מספיק למדן כדי לספק תשובות. פעם נכנסנו לאחד מחברי הבד"ץ של העדה החרדית והעלינו בפניו את השאלה, והוא ענה לנו שאם זה מעוגן בעבודת ה' שלנו ועשינו לכך את ההכנות הרוחניות הנדרשות, ממילא אנחנו מוגנים. כמובן צריך לשמור על הנפש, אבל צריך לדעת להילחם על דברים שבקדושה. יש ערכים ועקרונות שצריך להילחם עליהם. החוויה לא נעשתה ממקום פילוסופי, אלא מתוך מקום של חינוך ומסירות נפש, אמונה וניסים, שהופך את זה לטבעי".

לא פעם היו נחמן וחבריו על גבול סכנת חיים ממשית, אבל כפי שהוא מעיד, מעולם לא עלה על דעתם להזעיק את הצבא לבוא ולחלץ אותם. גם אחת הכניסות שבהן נתקעו נחמן וחבריו עם פנצ'ר בכביש המרכזי של שכם, עד שהבוקר כבר עלה ומכוניות פלשתיניות גדשו את הכביש, נגמרה שוב בנס ובלא מעורבות הצבא. כהצדקה להתנהלות הזאת, הוא מתאר שבמקרה המפורסם שבו נפצע משה ברבר, לפני כעשור וחצי, לקח לצבא 40 דקות כדי להגיע ולחלץ אותו.

 

הפלשתינים מתגייסים

וייס נטל חלק פעיל בכניסות עד חורף תשס"ד, אחרי הפיגוע שבו נפצע ברבר. "החלו להיווצר קשרים בין חסידי ברסלב, הצבא והמתיישבים. הצבא הבין שיש קורבנות ויש אנשים שבכל מחיר יגיעו לקבר, והתחיל לאשר כניסות מסודרות. אפשר לומר שברבר שילם מחיר שבזכותו הדרך נפתחה במקצת", הוא אומר. השינוי הזה, שהגביר את מספר הכניסות המסודרות באופן משמעותי, דילל את הכניסות העצמאיות, וגרם גם לוייס באופן אישי להמעיט את תדירות הכניסות שלו.

במשך תקופה מסוימת דעכו מספר הכניסות המאושרות על ידי הצבא, מה שהוביל את נחמן לשנה נוספת של כניסות עצמאיות. בסיומה של אותה שנה החל אצלו חישוב מסלול מחדש. "התבגרנו והתחלנו לפעול ברמה הציבורית. היו כאלה שהמשיכו לנסוע, אבל באופן אישי, יחד עם עוד חברים שהיו בגרעין הראשון של הכניסות, הנחנו את הכניסות בצד. מאיר פרוש הכניס אותנו לכנסת והיינו עורכים עצומות. ברמה מאוד תמימה ופשוטה היינו מחתימים ח"כים ושרים. ישראל אייכלר העלה את הנושא במליאת הכנסת ואריאל אטיאס הבטיח שיעזור לנו וחיבר אותנו לח"כים נוספים. שלחנו מכתבים לרבנים הראשיים ולראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט".

למרבה ההפתעה, אולמרט דווקא נענה בחיוב לבקשה שהועלתה בפניו, לפיה ממשלת ישראל תדאג לכבוד המקום היהודי-היסטורי ותגאל אותו מההזנחה מרובת השנים. "שלחנו לו תמונות ותיאורים של מתחם הקבר כשהוא מלא באשפה וגרוטאות", מתאר וייס את הפעילות שלו ושל חבריו, "הייתה תקופה שבכל סוף שבוע הערבים היו מעלים אותו באש. הראינו לו תמונות של שרידי הצמיגים בקבר. אולמרט הצליח להביא את אבו-מאזן להסדר שבו מושל שכם גייס את מחלקת התברואה, ובמשך לילה שלם עובדי העירייה פינו את המתחם מכל הגרוטאות והפסולת וניקו אותו. אז הוא עדיין נשאר מפויח ומנופץ, אבל בהמשך אושרה כניסה מיוחדת של חברת הר כביר שהחלה בשיפוץ ראשוני וסיוד של המתחם".

במהלך שנת תשע"א, חזר צה"ל לשתף פעולה עם הרשות הפלשתינית. בתוך חודשים ספורים הוצבה בכניסה לקבר עמדה עם שוטרים פלשתינים חמושים. גם בתקופה זו לא פסקו הכניסות העצמאיות, עד חול המועד פסח באותה שנה, שבו השוטרים הפלשתינים ירו למוות בבן יוסף לבנת הי"ד.

אתה מתאר את שיתוף הפעולה עם המשטרה הפלשתינית כהישג, אבל למעשה דווקא אז נרצח בן יוסף לבנת?

“צריך מבט אחר, ריאלי-צבאי, שאין לי הבנה בו", הוא מתנסח בזהירות. "אם לא הייתה המשטרה הפלשתינית שעזרה לצה"ל לטהר את שכם ממחבלים, מי יודע אילו מקרים אחרים היו יכולים לקרות. ברור שהרצח של בֵּניוֹ הוא מאוד טראגי. גם באוקטובר 2000, אלה שהתהפכו על היהודים היו דווקא השוטרים הפלשתינים. כשהתחיל השבאב להתאסף, השוטרים הפלשתינים, שעד אז עבדו בשיתוף פעולה עם מג"ב, הורידו את המדים והצטרפו לשבאב ולירי לתוך מתחם הקבר, לרצח של מדחת יוסף הי"ד ולחורבן שהם חוללו במתחם. כך גם אצל בֵּניוֹ, אי אפשר לסמוך עליהם במאה אחוז".

כמו במקרה של משה ברבר, גם כאן היו זקוקים במערכת הצבאית לפיגוע רצחני כדי להבין שכדאי להגביר את הכניסות המאושרות ולשחרר לחץ. הציון שופץ שוב, הוקמה מינהלת קבר יוסף שמתחזקת את המקום, והמשטרה הפלשתינית שומרת שם 24 שעות – מפני פורעים ערבים, אך גם מפני יהודים שמבקשים להסתנן באישון לילה ולהיכנס לקבר עצמאית. בכניסות החודשיות המאובטחות באישון לילה מגיעים למקום בכל פעם אלפי מתפללים, בפסיפס החוצה את כל חלקי העם. במקביל נחלש זרם הכניסות העצמאיות בצורה משמעותית, תוך הימנעות כמעט מוחלטת ממגע עם השוטרים הפלשתינים.

 

בין מטענים ומטחי יריות

15 שנים של ליקוט חומרים ותיעוד בלתי פוסק, ועוד שלוש שנים של כתיבה, נושאים בימים אלה פרי בדמות ספרו הייחודי של וייס 'קבר יוסף; כך נפרצה הדרך'. 450 עמודי כרומו צבעוניים, מחולקים ל‑17 פרקים השזורים במאות מסמכים ותמונות, חושפים תמונה רחבה ונדירה של קבר יוסף משחר ההיסטוריה ועד הכניסות המתחדשות אליו ב‑18 השנים האחרונות. וייס אומנם עוסק בהיסטוריה הרחוקה של המקום ובהוכחת אמיתות זיהויו, אך ליבת הספר מתמקדת במתרחש במתחם הקטן שבפאתי שכם ב‑18 השנים האחרונות, מאז נטישת הקבר בשבת שובה תשס"א, אז נרצח הרב הלל ליברמן הי"ד בדרכו לשם.

הספר כולל יומנים ותיעודים מצולמים של וייס לצד קטעי עיתונות, תמונות שמספרות את סיפורם של חסידי ברסלב שנכנסו לשם מדי לילה, וגם את המגמות שהתחוללו בקבר במהלך השנים, כאלה שרוב הציבור כלל אינו מודע אליהן. אחד המיתוסים, לשם הדוגמה, שמנפץ הספר, קשור בשאלה כיצד נוצר החור בכיפת הקבר. חור שהיה הסמל לחורבנו במשך כעשור. "רוב הציבור חושב שהערבים ניפצו את הכיפה, אך מה שבאמת קרה הוא שלילה אחד הם הניחו מטען חבלה שהתפוצץ וחולל את ההרס. בשלב הראשוני הכיפה נסדקה, הנברשת נפלה והשיש של המצבה התחיל להתפורר. אני בעצם מתעד שלב אחרי שלב את המתרחש במקום".

עבודת התיעוד של וייס מספרת את סיפורו של הקבר בתקופות שבהן היה רחוק מעיניו ומליבו של רוב העם. אחת הדוגמאות לכך היא ההצתה שביצעו הערבים ביום כיפור של שנת תשס"ג, שהייתה הראשונה מאז חזרו יהודים לפקוד את המקום בלילות. "הגענו למקום במוצאי יום כיפור והקבר עדיין בער עם גחלים על הרצפה", מעיד נחמן. "תושבים מיישובי הסביבה העידו בפניי על ענן עשן שחור שהיתמר מעל שכם במשך כל היום. אף אחד לא תיעד זאת. בלילה אחר, בחודש אדר של אותה שנה, הערבים ניתצו את המצבה עד לארץ. יש לי תמונות מלילה לפני ולילה אחרי. כך תיעדתי, שלב אחרי שלב, כולל הכניסות המאושרות והשתדלנות הציבורית-פוליטית וחילופי המכתבים".

פרק נכבד בספר מוקדש לסיפורי הניסים שהוא חווה על בשרו, לא אחד ולא שניים. "באחת הפעמים הגעתי רבע שעה לפני עלות השחר, יחד עם שמונה חברים במכונית. ירדנו לציון, והשארנו את הרכב מונע ברחבה למעלה עם דלתות פתוחות. הנהג הרגיש מתח באוויר, ואחרי חצי דקה ביקש ממני לעלות לרכב, לקחת מתחת לכיסא הנהג את האבן שהייתה חלק מהמצבה ולהחזיר אותה. תוך כדי עלייה במדרגות שמעתי רעש מעבר לגדר. לא מצאתי את האבן וחזרתי לציון. לא עברה חצי דקה, ולמעלה עמדה קבוצת ערבים שהחלה לזרוק לתוך המתחם בלוקים וברזלים, ולרדת במדרגות כדי ללכוד אותנו ולעשות בנו לינץ'".

"הייתי הצעיר בחבורה", הוא נזכר ומצטמרר, "עמדתי מאחור, המבוגרים ממני התחילו לרוץ לקראתם ולהחזיר להם אבנים. במשך כמה דקות היו חילופי אבנים, בניסיון להדוף אותם חזרה, כדי שנוכל לעלות לרכב ולברוח. שניים משלנו תפסו דלת שרופה של מכונית והחלו להדוף את הפורעים החוצה מהמתחם אל תוך הסמטה. בינתיים הנהג והשאר עלו לרכב, השניים חזרו בריצה למכונית והתחלנו לנסוע במהירות. אחד הפורעים הוציא רימון מהכיס וזרק אותו על הרכב. למרבה הנס הרימון נכנס לתוך הדלת, כמה סנטימטר מתחת לחלון, יצר חור ונפל לתוך החלל של הדלת והתפוצץ בפנים. כל הרכב התרומם באוויר מעוצמת הפיצוץ. באותם רגעים אפילו לא ידענו מה קרה, חשבנו שזרקו סלע על הגג. רק כשיצאנו מהרכב כדי לדחוף אותו אחרי ששקע בבוץ, זיהינו את החור בדלת. מחוץ לעיר חיכו לנו חיילים שהובילו אותנו לתא המעצר, אבל לא הפסיקו להתפעל מגודל הנס".

מקרה נוסף אירע חצי שנה לאחר מכן, כשנכנס רגלית יחד עם עוד 23 בחורים. "כשהיינו בדרך חזרה על הכביש הראשי של מחנה הפליטים בלאטה, מחבל זרק לכיווננו מטען חבלה שפגע באוטובוס שעמד לידנו וכולו עלה בלהבות. התחלנו לרוץ ופתאום יצא מחבל נוסף מאחת הסמטאות, צעק 'אללה אכבר' ופתח באש לכיווננו. הוא ירה במשך דקות ארוכות, תוך כדי שאנחנו רצים. ברוך ה' יצאנו כולנו בשלום. בחוץ, בדקנו שכולם בריאים ושלמים ואז גילינו שלבחור אחד יש חור בשרוול, לבחור שני יש חור בכובע, בחור שלישי עם חור בשקית שהחזיק. הקליעים פשוט עברו מימיננו ומשמאלנו ויצאנו כולנו בלי שריטה".

 

מנטורי קרתא למשרד ראש הממשלה

וייס (29) גדל בלב שכונת מאה שערים הירושלמית, ועד גיל 10 למד בחיידר 'תורה ויראה' ששייך לנטורי קרתא. "הכי קיצוני שאפשר", הוא מקפיד להדגיש. "החינוך שם היה מאוד אנטי ציוני. כל יום עצמאות כל ילדי החיידר היו עושים תהלוכה, בהובלת הרבנים והמלמדים וראשי נטורי קרתא, נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. רצח רבין אירע כשהייתי בכיתה ב', זה ממש היה יום חג בחיידר".

כיום, בחזותו החיצונית, וייס לא נראה כחסיד ברסלב קלאסי, אבל מעיד על עצמו שהוא מרגיש קרוב לרבי נחמן יותר מאי פעם. "אני איש מחפש, יש בי מהכול. העולם היהודי שלי כיום מורכב מיוסף הצדיק, רבי נחמן ור' שלמה קרליבך, אבל גם מלאונרד כהן ובוב דילן". גם ההשקפה שלו עברה שינוי מהקצה אל הקצה, ממוסדות אנטי-ציוניים של נטורי קרתא עד לעבודה בכנסת ובמשרד ראש הממשלה.

ברזומה שלו יש כתיבה בעיתונים 'שעה טובה', 'בקהילה' ובאתר 'כיכר השבת'. "בעיתון 'שעה טובה' התחלתי לכתוב כבר בגיל 16, סיקרתי את הגירוש מגוש קטיף. זה היה התיעוד המכונן שלי כעיתונאי וגם טבילת האש שלי". בהמשך שימש כדובר ועוזר פרלמנטרי של מירי רגב בהיותה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, במטה של אריה דרעי, ובמטות של הליכוד במהלך הפריימריז שבו בנימין נתניהו התמודד מול סילבן שלום. "שעה לפני התוצאות פגשנו את ביבי, שהתמוגג לראות חבורה של חרדים עם פאות וכובעים פעילים שלו. הוא עודד אותנו וטפח לנו על הכתפיים". בשנה וחצי האחרונות עבד כעורך תוכן ותקשורת במשרד ראש הממשלה. במקביל הוא יוצר וכותב מוזיקה.

איך היית מגדיר את הקשר שלך לקבר יוסף כיום?

“קשר מאוד פנימי. אומנם אני פחות מגיע למקום, אבל מבין יותר את העוצמה של הדמות. כמה שהבנתי פעם, אני מבין היום הרבה יותר לעומק. במהלך השנים האחרונות סיפרתי להרבה אנשים על העבודה הדוקומנטרית שלי על קבר יוסף, חלקם גם אינם יהודים. יש בי הבנה שליוסף יש אמירה מהותית של תיקון עולם, במאבק שלו עם יהודה. יהודה רצה שהיהדות תהיה אוטונומיה. המלכות הייתה אצלו והוא שאף להיות בבידול מוחלט מכלכלה ועסקים עם העולם שבחוץ. לעומת זאת יוסף ראה את תיקון העולם דווקא בחיבור, ולכן היה הכלכלן בבית המלך. הוא הוביל כיוון אחר. היהדות יכולה להוביל לתיקון עולם רק כשהיא מוצאת את הדרך להיות אור לגויים. קבר יוסף אמור לסמל מקום של שלום אמיתי".