לאירופה אין תשובה לטרור האסלאמי

את הטרור האסלאמי באירופה, שנשען על הסביבה התומכת והכוח האלקטורלי של אוכלוסיית המהגרים, אי אפשר לנצח בשיטות שהועילו מול טרור השוליים של שנות ה-70 | המוסלמים בספרד לא יסתפקו ברב-תרבותיות ודו-קיום, הם רוצים את אל-אנדלוס המוסלמית | הפגנות השמאל נגד מנדלבליט משרתות את המהלך של איילת שקד – יצירת אלטרנטיבה ליועץ המשפטי כמייצג המדינה מול בג"ץ

אדה קולאו, ראש העירייה השמאלנית של ברצלונה, ניצחה על תגובת העירייה לטבח בכינוס של מאה אלף איש בכיכר קטלוניה, המקום שממנו החל האירוע להתגלגל. המכונסים מחאו כפיים במשך עשר דקות, הבטיחו שהפיגוע לא ישנה את חייהם והתפזרו. קולאו, שהסכימה שפסטיבל ספרות שנתמך על ידי העירייה יארח את חוטפת המטוסים לילה חאלד, מנתה בדבריה שורה של פיגועים – ניס, בריסל, לונדון, מוגדישו – בלי לאזכר את זהות המפגעים. היא הבטיחה שברצלונה לא תיהפך למוקד שנאה וגזענות, כאילו שזו הבעיה העיקרית בשעה זו. יש להניח שאילו המפגעים היו מצליחים במשימתם המקורית – להפיל את כנסיית המשפחה הקדושה על אלפי התיירים מבפנים ומבחוץ, התגובה הייתה התכנסות ומחיאות כפיים במשך חצי שעה.

התגובה הרופסת הזאת, היא שבין היתר גרמה לרבה של ברצלונה, הרב מאיר בר חן, להכריז שאין עתיד לקהילה היהודית בעירו. ברצלונה אבודה ואירופה כולה אבודה, ועל היהודים להתכונן למעבר לישראל. למרות זאת, התגובה של מפטירין כדאשתקד עם סיסמאות שחוקות, מבול של פרחים ואפילו דובי לקורבן בן השבע, חיבבה את ברצלונה על אנשי שמאל כמו ח"כ לשעבר דניאל בן סימון והעיתונאי גד שמרון. הצמד, שהרכיב את הפאנל בתוכנית "עושים סדר" בחינוכית, שיבח את הגישה האירופית המכילה לעומת הגישה הישראלית הנוקשה.

שמרון לגלג על הנטייה הישראלית להשיא עצות לאירופים לאחר כל פיגוע, וטען שאירופה אינה זקוקה לשיעורים מישראל, היות שאירופה ידעה גם ידעה להיאבק בטרור מול קבוצות כמו באדר מיינהוף בגרמניה והבריגדות האדומות באיטליה – ויכלה להם. אלא ששמרון נוטה להתעלם מההבדלים הגדולים בין הטרור המוסלמי הנוכחי באירופה לטרור נוסח שנות השבעים. באדר מיינהוף והבריגדות האדומות היו קבוצות שוליים בתוך החברות שלהם. אולי היריב הגדול ביותר של הבריגדות היה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שניסתה להתברג בתוך השלטון המרכזי. כאשר הבריגדות חטפו את ראש ממשלת איטליה לשעבר אלדו מורו ורצחו אותו, הם דאגו להטיל את גופתו בקרבת מטה המפלגה הקומוניסטית ברומא – רמז ברור לבוז שרחשו לקומוניסטים. אבל בכך הם בידלו את עצמם מרובו ככולו של השמאל האיטלקי, והוא הדין לגבי באדר מיינהוף בגרמניה.

ההגירה ההמונית המוסלמית, לעומת זאת, יצרה באירופה מובלעות מוסלמיות שהולכות ומתפשטות. דוגמאות לכך הן מאלמו שבשוודיה, שכונת מולנביק בבריסל, שכונת אל-רוול בברצלונה שממש נושקת לרמבלס וטאוור המלטס בלונדון. בתוך אותן מובלעות המפגעים נהנים מתנאי גרילה דה לוקס, כשהם שוחים בים של אוהדים וסייענים. כדי "למנוע חיכוך מיותר", המשטרה גם נמנעת מלהיכנס לשכונות הללו. כתוצאה מכך, חסרה למשטרה תשתית מודיעינית שם, או שמספר החשודים כה רב עד שאין לה מספיק כוחות לבצע מעקב יעיל אחרי כולם. באירופה הנוכחית חסרת הגבולות, תשתית הטרור אינה מוגבלת למדינה מסוימת, והמפגעים יזכו לסיוע מריכוזים מוסלמיים במדינות שכנות. כמובן, בימי באדר מיינהוף והבריגדות האדומות, אף ארגון טרור לא חלם על תקשורת מוצפנת דרך הרשת או בתי ספר מקוונים לטרור. כמות המהגרים המוסלמים יוצרת כוח פוליטי. נבחרי הציבור תלויים בכוח האלקטורלי של המהגרים, שמבחינתם הסכנה של שנאת זרים ואסלאמופוביה אינה נופלת מסכנת הפיגועים עצמם. אם קיים מקום להשוואה של ימינו עם שנות השבעים – ההשוואה צריכה להיות לצפון אירלנד. שם, בימי שיא פעילותה של המחתרת הצבאית האירית, בריטניה טיפלה בנושא כבעיה צבאית ולא משטרתית ושיגרה לאזור כוחות עילית, שבראשם סיירת ה‑SAS.

המוסלמים יודעים היטב לשחק את התפקיד שהממסד מצפה מהם לאחר פיגועים. הגינויים מצידם מגיעים, גם אם הם מלווים בהאשמות כלפי הממשלות על קיפוח ואפליה שיצרו כביכול תנאים חברתיים המזינים את הטרור. המוסלמים מקיימים מצעד נגד שנאה בברצלונה, ומי שם לב שבאותו מצעד מניפים גם כרזה שמצהירה שדאע"ש היא ישראל, או אם תרצו – שישראל אחראית לפיגוע. בכך הם מספקים לציבור הספרדי את צפירת הארגעה שהוא כה מעוניין לשמוע.

ספרד ניסתה את דרכו של השמאל מאז הפיגוע שהתרחש ב‑2004, כאשר הסיגה את כוחותיה מעיראק והצהירה על דו-שיח בין תרבויות, לעומת מלחמת התרבויות שעליה בישר פרופסור סמואל הונטינגטון. קברניטי המדינה האמינו בגישה הזאת, או לכל הפחות ביקשו לזכות בשקט. אבל השקט לא הגיע, כי רבים באוכלוסייה המוסלמית אינם מעוניינים בדו-קיום ובמדינה רב-תרבותית. הם רוצים להחזיר את הגלגל אחורה ולאסוף את אל-אנדלוס לחיק האומה האסלאמית. הם רואים את היעד הזה כבר השגה, במיוחד לנוכח המשבר הדמוגרפי במערב. דו-שיח אפשרי בין שווים, או כמעט שווים, אינו ישים כאשר צד אחד בטוח שבעתיד הקרוב או הבינוני הוא יגשים את כל מאווייו.

אלדד יניב בשירות ההסדרה

גם אם קשה להאמין שבג"ץ יפסוק לטובת המדינה בנושא חוק ההסדרה, טוב עשתה השרה איילת שקד שחידשה את האופציה של המדינה לפנות לייצוג אלטרנטיבי, במקרה שהיועץ המשפטי מסרב לייצג את עמדת המדינה בפני בג"ץ. חידוש השימוש בכלי הזה אולי יחלץ אותנו מהמצב הנוכחי, שבו היועץ המשפטי מתקרב לרמת האפיפיור בימי שיא כוחה של הכנסייה הקתולית, ימים שבהם שלטה האמירה "רומא אמרה את דברה והעניין נחתם".

שקד חייבת גם לשגר פרחים לאלדד יניב ומני נפתלי, חוד החנית של ההפגנות המתמשכות נגד אביחי מנדלבליט. כאשר הם קוראים תיגר על שיקול דעתו ויושרו של היועץ המשפטי, הם מחזקים את הטיעון שמותר לחלוק על היועץ המשפטי בלי להיות מואשמים כעוכרי שלטון החוק. השמאל כמובן יודע לחיות עם סתירות גסות מאוד בלי להרגיש אי נוחות, אבל הציבור צופה במתרחש ומסיק מסקנות.