הטלפון מצלצל. על הקו השכן, הבת או הכלה. בקשת עזרה נשמעת מן הקצה השני של הקו. "כן, בשמחה", בוודאי תהיה התשובה, אם יש לך זמן וכוח להיענות לבקשה. "חבל, אבל הפעם לא אוכל. אשמח בפעם הבא לעזור לך" – היה אמור להיות המענה לבקשה כשזה לא המצב.
בעבודתי בסדנאות מתברר שבכל מיני סיטואציות קשה לנו להגיד "לא". הנה לדוגמה המקרה הבא. ביום חמישי הבן הגדול מתקשר: "אפשר לבוא לשבת?". ואולי זאת האחות: "האם תוכלו לשמור לי על הילדים היום אחר הצהריים?". בקשות מוכרות כל כך. גם תשובתך מוכרת ואחידה. "בשמחה", ענית בכל פעם. אבל הפעם ההרגשה היא אחרת. קשה לך לארח או לשמרטף, בגלל…
חשוב להבין מה קורה לך ברגע שהחלטת שקשה לך הפעם להיענות לבקשה. סירוב הוא בלתי מתקבל על הדעת מבחינתך. לא אומרים "לא" כשמבקשים ממני עזרה כלשהי. כאילו אין לך זכות בחירה בין להגיד "כן" ובין להגיד "לא". לא מעט כעס מתעורר בך בהיעדר יכולת הבחירה.
וכמו לכל דבר יש גם למטבע הנתינה שני צדדים. מה קורה לך כשעברת לצד הזקוקים לעזרה? בדרך כלל לא קל לנו להיות נזקקים, אבל בלית ברירה אזרת אומץ וביקשת, והצד שמנגד התנצל שהוא לא יכול. בדיוק מזה חששת, שיסרבו לך. קשה לך מאוד לקבל סירוב. כשכבר סוף כל סוף החלטת לבקש, אין מקום לסרב לך. בלי לשים לב לקחת מהזולת את יכולת הבחירה שלו. לא אפשרת את הזכות הזאת, לא לך וגם לא לסובבים אותך. אכן, קשה לאפשר זכות זו למישהו אחר אם לא אאפשר אותה קודם כול לי. אז איך משיבים לעצמנו את זכות הבחירה?
דבר ראשון – זיהוי הבעיה. מה קורה לנו כאשר אנחנו מוצפים בקשות עזרה בלי יכולת לסרב? כל אחד ואחת עם התגובות האופייניות לו, ובכל זאת יש תגובות שחוזרות על עצמן הרבה. למשל, חוסר רצון לענות לשיחה של מי שמבקש עזרה. זיהית על צג הנייד את מבקש העזרה? הגוף שלך נדרך, העצבים נמתחים, "את השיחה הזאת אני דוחה", החלטת. דוגמה אחרת: כעס שמתעורר בך – על מי? על השני, כמובן. איך הוא לא מבין ש… תגובה שכיחה נוספת היא תקווה. אם לא אענה לו אולי הוא יבין לבד שאני לא רוצה או לא יכול לעזור היום.
וזה החלום הגדול של כולנו. אם השני היה מבין, היינו פותרים את הבעיה בלי להיכנס לעימות איתו. אבל צר לי לאכזב אותך, אף אחד לא משתנה כי אני רוצה. אז באין ברירה אחרת, נצטרך אנחנו לשנות את עצמנו. נצטרך לקחת אחריות על החלק שלנו בסיפור.
בבדיקת מקור הקושי לסרב לבקשות הסביבה מתגלים השורשים העמוקים של העניין, שורשים שעוד ניטעו בזמן הילדות. יש אנשים מבוגרים שכילדים הרגישו שלסרב למלא אחר פקודות שקיבלו זה דבר מסוכן. יכעסו עליהם, ואולי ידחו אותם. אחרים למדו שזה אנוכי לא למלא קודם את צרכיהם של הזולת. את צרכיהם של עצמם, בלית ברירה, מעבירים למקום האחרון.
האני מאמין הזה, שנבנה בילדות, ממשיך להשפיע עלינו גם בבגרותנו, וכך יוצא שכמבוגרים אנחנו מתנהלים עדיין בהתאם למה שלמדנו בגיל הילדות. אולם צריך לעשות הפרדה בין הזמן שבו היינו ילדים, אז היינו תלויים כל כולנו בסביבה, ובין היותנו בוגרים ועצמאיים, בעלי יכולת בחירה ויכולת לעשות שינוי בתפיסות שגויות.
בתום השיפוץ הפנימי שלנו, המילה "לא" תקבל ניואנסים של "אולי מחר אוכל" או "בפעם הבא אשמח לעזור או לארח".