אמי היקרה נכנסת לביתי הקט שבירושלים עם שקיות גדולות ובתוכן משחקים ששלחה לי גיסתי, שגרה בבית מקסים עם שלוש בנות מדהימות שהכול שם תמיד נקי ומסודר להפליא. וגם אם מפוזרים להם כמה פריטים על הרצפה זה תמיד נראה מושלם. אז גיסתי שלחה לי משחקים ממיטב החומרים: קוביות מעץ, משחקי הרכבה שלא חסר בהם אפילו חלק אחד, משחקי קופסה, פאזלים, ובעוד שקית קלמרים, כלי כתיבה, קצת בגדים ועוד כמה קשקושים שווים. באותו רגע אני פותחת את השקיות ומתחילה למיין: את זה אני רוצה להשאיר בבית את זה לא! אני מחלקת בשקיות קטנות, ובאותו היום שולחת לחברות ולשכנות שישמחו לקבל. מה שנראה לי שצריך לזרוק לפח אני לא משתהה, ואם נשאר עוד משהו אני מבלה בגמ"ח השכונתי בערך פעם עד פעמיים בחודש ומזכה את הכלל.
עד לפני כמה שנים זה לא היה כך. הכול היה נשאר אפילו שאין מקום. ואז מה יש? הרבה מדי, וכשיש הרבה מדי יש בלגן או עומס או אי סדר או איך שתקראו לזה, ולי זה נמאס. עד שנפל לי האסימון – כשמקבלים צריך כל הזמן לרוקן, למיין, לזרוק, להחליף ישן ביותר חדש. הבית מתאוורר כל הזמן, וזה כיף כי לכל דבר יש מקום. ואז תנחשו מה קורה? אני מקבלת שוב.
ואם תשאלו: אם יש לנו בית גדול ויש מקום להכול – גם אז צריך להוציא? אני חושבת שכן. שמעתי פעם שיעור שגם כל חפץ צריך שיהיה נחפץ, שמישהו ישתמש בו, ואם אין לו שימוש בבית, על אף שיש מקום – צריך להוציא. זו נקודת המוצא שלנו.
אז מה צריך כדי לארגן בית?
קודם כול רצון – לראות את הבית ולהרגיש אותו ואותך בו, והאם יש לך בכלל רצון לשנות משהו בבית. אם יש רצון אפשר לארגן ולסדר כל בית, מבולגן ועמוס ככל שיהיה.
שנית, זמן. צריך לפנות לזה זמן. אז נכון, למי יש זמן לנשום? אבל בכל זאת אפשר לפנות מסגרות זמן קטנות ולסדר כל פעם קצת. אבל בהחלט צריך זמן כדי לסדר ולארגן.
וצריך גם התמדה. מצטערת, אני לא כל כך אוהבת את המילה או המידה הזאת, היא מעצבנת אותי. אבל צריך להבין שלארגן בית זה לא אירוע חד פעמי, זה משהו שצריך לתחזק אותו. אבל אני יכולה לומר לכן מניסיון שאני ממש נהנית מזה. נכון, בהתחלה זה לוקח קצת זמן, אבל ברגע שאת מתרגלת – את עושה את זה על הדרך ואפילו מחכה לזה. אם יש לכן רצון קחו את הזמן, וההתמדה כבר תרוץ אחריכן, לא להתחנן אליה.
אז אחרי שהבנו מה הם שלושת הדברים ההכרחיים לסידור הבית, בשבוע הבא ננסה להסביר איך מסדרים כל חדר וחדר בבית.