סיפור לא פשוט

הפגישות העסקיות שערכה ברחבי הארץ מרים ארן, אומנית יודאיקה, הולידו ספר על נושא לא מדובר – משפחות שנוצרות מנישואים שניים  רק כשכתבה את הספר גילתה את הפערים במשפחה המורכבת שבה גדלה

 

תחת החופה עומדת כלה בהינומה צחורה, מרכינה ראש אל מול חתן נרגש. בעוד רגע קטן הוא יקדש אותה, ויחד הם יבנו את ביתם בצחוק, שיתוף, יזע ודמעות, יביאו לעולם את יורשיהם ויצמחו אל תוך זוגיות בריאה וטובה. כן, זה התסריט שיש לנו בראש כשאנחנו מדמיינים חתונה, אבל זה לא תמיד כך. יש חתונות שבהן אם תתקרבו עוד קצת אל החופה תבחינו בילדיהם של בני הזוג שמציצים מאחורי החליפה, ובחתן וכלה שכבר אינם זורחים כאילו יש הילה מסביבם.

נישואים שניים תחת עול האלמנות הולידו את המושג "משפחות מורכבות", שכשמן כן הן – סבוכות ומפותלות ביחסים שבין אחים חדשים, אזכרות לבני הזוג הקודמים, ריכולי השכנים, החדר של האישה הקודמת, המבטים והפרשנויות. בתוך הסבך ניצבים בני זוג שרק רוצים לפתוח דף חדש, ובעיקר כמהים לאהבה, יציבות וביטחון, בדיוק כמו כולם.

 

לא מחברים בכוח

מרים ארן, יועצת זוגית בת 63 מגמזו, היא מחברת הספר החדש 'וכשאני לעצמי' בעריכת אפרת ביגמן, העוסק בהתמודדויות של הורים וילדים במשפחה מורכבת. היא נסעה ברחבי הארץ, ישבה בביתם ושמעה את הסיפורים הלא פשוטים שתועדו ונוצקו אל ספרה.

"הרגשתי שאנשים מאוד רוצים לדבר", אומרת ארן, "עצם העובדה שהם פתחו לי את הדלת כבר דיברה בעד עצמה, הם השתוקקו לאוזן קשבת. פעם אחת פגשתי בחתונה חברה שהתאלמנה, וכל הערב היא סיפרה לי על הקשיים בנישואים השניים שלה. לא היה לי מה להגיד לה אבל הייתי שם כדי להקשיב. אחר כך פגשתי עוד סיפורים דומים והבנתי שיש כאן המון מצוקה שזועקת. סיפורים על בנות בוגרות של הבעל שעוקבות כל הזמן אחרי הזוג, דיבורים של שכנים והרבה אמירות פוגעות".

אנחנו יושבות בסלון ביתה המתהדר בקירות עגולים, גחמה של הזוג ארן כשהיה צעיר, שהולידה את מפעל חייהם. מכיוון שקירות עגולים יוצרים תהודה, החליטה ארן הצעירה לתלות בדים כדי להפיג מעט את ההד. היא ארגה ורקמה בדים בכישרון ועד מהרה הגיעו התגובות הנלהבות. "אנשים התפעלו מהעבודות ושאלו אותי למה אני לא מוכרת. יהודה בעלי בדיוק סיים פרויקט, צייר לי לוגו ואמר לי: ככה נהפוך את ההובי שלך לביזנס".

'שש משזר', כך הם קראו לסטודיו שלה, שמוכר פרוכות, מעילי ספר תורה ומוצרי יודאיקה בהזמנה אישית לבתי כנסת ולחברות כבר שלושים שנה. מתחילת הדרך בני הזוג ארן שמו להם למטרה לתת מענה לבעיות ולחוסר שמתגלה בחיים היהודיים. לדוגמה, הם עיצבו שקיק בד חינני לאתרוג שנענד על מפרק היד במקום הקופסה שלא מותירה מקום פנוי לתת יד לפעוט, או רקחו פטנט בלעדי שנקרא 'גלילן' לגלילת ספר התורה מבלי לשחוק את המפה שמתחתיו.

במהלך מסעותיה לשיווק המוצרים ברחבי הארץ, פגשה ארן ברבות השנים סיפורים של משפחות מורכבות. המצוקה והקושי שגילתה הובילו אותה לפני שש שנים ללמוד ייעוץ זוגי ובהמשך לכתוב את הספר. הייתה לה דעה מגובשת בתחילת התהליך, אך עד מהרה היא הבינה שהתמונה הרבה יותר מורכבת.

"בזוגיות שנייה צריך המון הכלה. כולם מצפים לראות את המשפחות מאוחדות ואת בני הזוג מארגנים שבתות וטיולי גיבוש למשפחה החדשה. אני הבנתי עם הזמן שזה לא הכי חשוב. הרי מדובר בשתי משפחות, וגם אם תהיה שבת שבה הילדים לא יהיו ביחד זה גם בסדר. לא צריך לנסות לאחד את האחים בכוח אם הם לא מעוניינים. הזוגיות קודמת להכול, גם לילדים. הילדים יודעים להערים קשיים ואף אחד לא רוצה לאבד אותם, אבל רוצים לבנות זוגיות חדשה. צריך המון חוכמה, הכלה ועבודה על המידות בנישואים שניים".

ארן מסבירה שאם בנישואים ראשונים יש הפרעות שמתעוררות תוך כדי תנועה, כמו התנהלות פיננסית, חילוקי דעות באשר לחינוך הילדים, הורה דומיננטי ועוד, הרי שבנישואין שניים ההפרעות מגיעות כבר כחלק מהחבילה הזוגית, והילדים הם אחת מהן.

"צריך ממש לרחף מעל הילדים ולא להישאב. בוודאי שהוא לא צריך לחנך את הילדים שלה והיא לא את שלו, ואנשים כל הזמן נופלים בנקודה הזאת. יש לך בעיה עם הילדים שלו? שהוא יטפל בה. הילדים בסופו של דבר מתעופפים מהבית, ומה הילדים מעדיפים? להתחיל לטפל באבא שהוא לבד כבר בגיל שישים? מספיק שהם יצטרכו לטפל בו בגיל תשעים. בוודאי שעדיף שההורים יתחתנו פעם שנייה".

כדי להמחיש את ההבדל המהותי בין נישואים ראשונים לשניים משתמשת ארן כמשל בסיפור הילדים המוכר 'ברבאבא', שבו כל כלי שאליו הוא נכנס – הברבאבא מתעצב בצורתו. "כך בנישואים ראשונים", מסבירה ארן, "בני הזוג משתלבים ומתמזגים. אבל בנישואים שניים זה לא המצב. גם אם מתאלמנים בגיל צעיר, ברבאבא הם כבר לא יהיו. הבסיס מלכתחילה עצוב, והם לא דף חלק ולא דף מחוק. הם כותבים על דף מקושקש, מה שכבר גורם לנישואים האלה להיות בעיתיים".

לעיתים כבר בעת שהאלמן או האלמנה יושבים שבעה על בני זוגם, מנסים לשדך למתאבל או למתאבלת הטריים בן זוג חדש. יש הטוענים שמדובר בחוסר רגישות ואף בפשע. ארן גילתה שכמו הרבה דברים בחיים, התמונה הרבה יותר מורכבת וכל סיפור לגופו.

"כשהתחלתי לעבוד על הספר באתי עם אג'נדה מסודרת, אבל למדתי מהמפגש שלי עם אנשים שמה שקשה לאחד לא קשה לשני. למשל, חשבתי שחלוקת חדרים זה שטויות, אבל יש בתים שבהם זה דווקא סלע המחלוקת. לעומת זאת, אזכרות היו נראות לי כסיטואציה קשה, אך הופתעתי לגלות שיש בתים שבהם הבעל השני לוקח את האמא של הבעל הראשון לאזכרה וזה לא נושא קשה בכלל. אין כללים בדברים האלה, זה לגמרי אישי".

 

תיבות נפתחות

ההתעניינות של ארן בנושא אינה מקרית, כמו גם הדעות המגובשות שאיתן היא הגיעה לנושא. ארן עצמה גדלה במשפחה מורכבת. אמה, שלי נורדהיים, התאלמנה בתקופת השואה כשלה ארבעה ילדים. שניים היו עמה ועם בעלה דוד שמת במחנה, והשניים הנותרים הוחבאו אצל גויים. כשעלתה לארץ, התגוררו היא וארבעת ילדיה בשכונה חדשה ברמת גן יחד עם הוריה, ובכל שבת הבית היה הופך לבית כנסת מאולתר. מדי שבת היה מגיע אלכסנדר כהן, לימים אביה של ארן, אלמן צעיר ואב לשלושה בנים. המפגש בין שלי לאלכסנדר הוליד חתונה ושלוש בנות משותפות. ארן היא הבת השנייה מבין השלוש.

"כשהייתי צעירה סיפרו לי את הסיפור והייתי מאוד גאה במשפחה שלי. לא שאלתי שאלות. הפער ביני ובין האחים שלי הוא עשרים שנה, וכשנולדו האחיינים הייתי מגיעה כל יום לבית ספר גאה, מספרת שנולד לי עוד אחיין, בתקופה שבה ברוב המשפחות היו מקסימום שניים-שלושה ילדים. אנחנו נחשבנו למיתוס, לסיפור הצלחה".

אבל בעקבות ההחלטה לכתוב את ספרה, כשארן החלה לחקור את הנושא ושאלה את אמה ואחיה שאלות, היא גילתה שהמצב היה שונה משחשבה. אחד המשברים שחוו היה סביב ההחלטה הגורפת של הוריה שעל כל ילדיהם לכנות אותם אבא ואמא. "אחי היה אז בן שש עשרה והיה לו קשה לקרוא לאבא שלי אבא, כי אבא שלו מת בידיים שלו במחנה". באחד מקטעי יומנו של אותו אח, המובאים בספרה של ארן, מתאר האח התכתבות בינו ובין הוריו שממחישה את הקושי שאליו נקלע. "לאמא ומר כהן", הוא כותב, והאב משיב לו שאיננו "מר" בשבילו. במכתב הבא הוא כותב "לאמא ודוד אלכס", האב עונה לו שהוא איננו דוד שלו. במכתב השלישי הוא פותח ביקיריי ובכך פוטר את עצמו מהתייחסות ישירה.

כשהיית צעירה הרגשת את המתחים הללו?

"לא. לא הייתי מודעת אליהם, רק כשהייתי כבר אישה מבוגרת שמעתי שהיו לאמא שלי התמודדויות לא פשוטות. אף פעם לא ראיתי שוני בין החלקים השונים במשפחה, אבל אני זוכרת שיום אחד שמעתי רכילות ורק אז ראיתי את השוני ביניהם, שקבוצה אחת יותר תוססת והשנייה שקולה יותר".

במשך שנים רבות משפחתה של ארן הייתה מלוכדת. כך זה נשאר גם אחרי מות האב לפני 14 שנים. אבל כשאמה של ארן נפטרה לפני שבע שנים המשפחה חוותה טלטלה. "היו ויכוחים על כלים, צלוחיות, מלחמות על דברים לא מהותיים. זה היה מאוד כואב", היא נזכרת. "היו המון סנטימנטים, כי חלק גדול מהכלים היו מתקופת השואה. כתבתי בעדינות בספר שהייתה שבירת כלים ואחר כך הכלים התאחו, אבל הקשר אחרי מות אמי עלה על שרטון ולא חזר להיות מה שהוא היה פעם".

"כאב לי שחזרנו לקבוצות משפחת המוצא אחרי הפטירה של אמי", היא ממשיכה לתאר את החוויה הלא פשוטה הזאת. "53 שנים לא היו מספיק זמן לאחד את המשפחה. היום יש קואליציות שאני לא חלק מהן. כואב לי לא בגלל שלא מספרים לי דברים מסוימים, אלא בגלל שאנחנו לא משפחה מאוחדת באמת. לפעמים בין חברים קרובים קורה שמתרחקים וזה בסדר, אבל כשזה קורה במשפחה זה כואב".

 

אחרי המרור יש שולחן עורך

למרות שהמציאות של משפחה מורכבת היא המציאות שבה חיה וגדלה ארן, המפגש עם משפחות מורכבות נוספות חשף בפניה תופעות ומערכות יחסים שלא הכירה מהבית. אני שואלת אותה מה התחדש לה במהלך הראיונות שערכה לקראת הספר, מעבר למה שהכירה במשפחתה.

"בעיקר את החוצפה של הילדים", עונה ארן. "אמירות כמו 'את לא אמא שלנו' הן הכי נפוצות. לא הייתי מופתעת מעצם האמירה, אבל כששמעתי את הטון והכאב בקול של האמא, שמספרת כמה פוגע ומעליב זה שילדים מתעלמים ממנה ונכנסים לבית בלי לומר שלום, זה מכווץ את הלב. יש כמובן את היחס של השכנים. את שומעת מקרה שבאזכרה של האישה הראשונה חברות של הנפטרת נכנסות למטבח של האישה השנייה בחופשיות ומתעסקות".

הגישה שלך השתנתה בעקבות הגילויים החדשים?

"כן, את הגישה של 'לא נפרדים בשום מחיר' שיניתי. לפעמים הבעל לא אוהב את בית הכנסת בשכונה החדשה והאישה רוצה להיות עם הילדים שלה בזמנים מסוימים, אז הם חוגגים את ראש השנה בנפרד וזה בסדר, לא צריך להיבהל מזה. לי זה היה מאוד זר וחדש, אבל לאט לאט הסרתי את כל המחסומים. הבנתי שיש זוגות שלולא ההיפרדות מדי פעם הזוגיות שלהם לא מחזיקה מעמד, ולעומתם פגשתי באלמנה שאצלה זה היה קו אדום. כל זוג עם מה שמתאים לו. צריך לדעת לזרום עם השכל הישר".

תובנה נוספת הגיעה בעקבות מקרה השתלטות השכנות על המטבח. "בהתחלה חשבתי שצריך לטפל ולעזור רק לזוגות, אבל היום אני יודעת שהנושא נוגע לכולם. כל השכנים צריכים לדעת לא לדחוף את האף שלהם. אמירה כמו 'רק נכנסה לבית וכבר עושה שינויים' לא אמורה להיות. זה מאוד מעליב. כשנתן מאיר החליט להתחתן בשנית אחרי רצח אשתו דפנה, ראיתי תגובות כאלה. זה נורא ואיום הדבר הזה, צריך המון חוכמה בנושאים הללו".

את המשנה שנבנתה עם העבודה על הספר, מעניקה ארן לזוגות שמגיעים אליה לייעוץ. הזוג הראשון הגיע, במקרה או שלא, אל פתח הסטודיו שלה. "לקוח, אלמן טרי, הזמין אצלנו מעיל לספר תורה בשביל הבן. כשהגיע לסטודיו אמר לי ששמע על הספר שכתבתי מפי לקוחה אלמנה שהוא יוצא איתה. הוא שיתף אותי בלבטיו ואמר לי שהוא מעכב את החתונה כי אשתו הראשונה מתגלה אליו בלילות. יש סיפור מאוד דומה אצלי בספר והראיתי לו אותו. בפן היותר ארצי הוא אמר שהעיכוב נובע גם מההבדלים הגדולים בין הילדים שלו ושלה. וזה בכלל לא אמור להפריע, לא הילדים מתחתנים אלא הם".

בספר מובאים 17 סיפורים על התמודדויות עם ילדים שהם לא שלך, מגורים בבית שבו את חוששת לתלות תמונה, נערה שצריכה להיקשר לאמא חדשה ועוד קרעים של תחושות וקשיים. כל המרואיינים ביקשו להופיע בעילום שם והשמות המופיעים בספר בדויים. לארן הייתה שיטה מסודרת לשמות.

"היה לי קוד אבל באמצע הוא הסתבך לי. אני לא יכולה לגלות אותו, אבל בואי נאמר ששמרתי על הכלל עם כמה חריגים", היא צוחקת. "היה לי חשוב לשמור על אופי אחיד בין השם המקורי לבדוי. למשל, אם קוראים לך ברכה אז טובה זה בסדר. לקח לי זמן להתרגל לשמות הבדויים".

אחד הסיפורים שנגע לליבה במיוחד הוא מקרה שבו בשבת הראשונה לנישואים יוצאת האישה השנייה מבית הכנסת ובעלה נשאר לשיעור הקבוע שלו אחרי התפילה. "היא עומדת לבד בחוץ, בחברה חדשה, ואין לה עם מי לדבר, אף אחד לא ניגש אליה ויכול להיות שמסתכלים עליה בזרות. כשהוא יוצא היא שוטפת אותו והוא עונה: את לא רוצה שבעלך ילמד תורה?!"

ארן ממהרת להסביר את הטעות שבתפיסה הזאת. "לא משנה שזאת אשתו השנייה, גם לאישה הזאת הוא צריך להיות נקי לביתו. אי אפשר להמשיך את ההרגלים הקודמים כאילו דבר לא השתנה". אבל עם כל הקושי וההזדהות, ארן מודה שריבוי המקרים כבר הקהה אצלה במעט את הרגשות, "אני אדם שבוכה בקלות אבל אני כבר לא בוכה יותר".

עם כל הסיפורים הכואבים וההתמודדויות, כדאי בכלל להינשא שנית?

"בוודאי שכן. אני מציגה את הקשיים כדי שידעו להתכונן. יש לרבי נחמן סיפור מאוד יפה על גוי ויהודי פושטי יד שמגיעים בליל הסדר לבית של יהודי. הגוי אוכל את המרור בתחילת הסדר ומיד לאחריו בורח משם. אם הוא היה יודע שתהיה עוד ארוחה דשנה אחרי המרור הוא היה נשאר. האם ליידע זוג שהוא עומד לצלוח קשיים? בוודאי שכן. צריכים להתכונן לפני, וגם מי שלא עשה את כל ההכנות הנפשיות תמיד יכול לתקן".

"נכון, זה יכול להישמע מאוד מייאש", היא ממשיכה, "למה בכלל להיכנס לסיפור הזה? אבל כמו ברווקות, נישואים הם ניסיון, ומה עדיף – ניסיון של רווקות או של נישואים? מישהי שהיו לה נישואים קשים תמליץ על רווקות? בוודאי שלא. גם אחרי סיפור קשה מחפשים זוגיות טובה יותר. אף אחד לא חושב שלהיות לבד באופן תמידי זה מצב טוב. ישנם רבנים שהתחתנו פעם שנייה בגיל 80, ונכון לעשות את זה. אין מה לעשות, לא טוב היות האדם לבדו".

נוסף על הטיפולים וכתיבת הספר, ארן שמה לה למטרה ליצור קבוצות תמיכה והדרכה לקראת נישואים שניים. "יש כל כך הרבה הדרכות לנישואים ראשונים, צריך שיהיו הדרכות כאלה גם בנישואים שניים. לאו דווקא מהצד ההלכתי אלא גם בנושא של תקשורת. צריך לדעת שנכנסים למערכת אחרת וכל מה שקיים בנישואים הראשונים מועצם בנישואים שניים".

מה היית רוצה שהסביבה תדע על המשפחות הללו שלא יודעים היום?

"תמיד נכון לא להתערב, להסתכל בעין טובה ולפרגן כי זו ההחלטה של הזוג. גם אם אתם חושבים שזו החלטה לא נכונה – אל תתערבו".