עונת העבר

התקופה הזאת בשנה מזמנת לנו הרבה נבירה בעבר. החל מזכירת עמלק וכלה בניסיון להרגיש כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, ובדרך – סידור ומיון ארונות שמעלה ומציף אירועים מהעבר הפרטי שלנו. וכמו ב'סלאח, פה זה ארץ ישראל', תמיד עולה השאלה מה עושים עם תוצאות הנבירה

כולם אמרו שחייבים לראות את 'סלאח, פה זה ארץ ישראל', אז גייסתי את ערמת הגיהוץ לשני הפרקים הראשונים ועוד מדף אחד שניקיתי לפסח לפרק השלישי, וצפיתי. מה אני אגיד לכם? זה באמת סרט לא פשוט, ולא סתם אתם נאלצים לקרוא כל שבוע כותב אחר שהסדרה עוררה בו סערת רגשות. אם במקרה עדיין לא ראיתם, הנה תקציר: מפרוטוקולים סודיים של מנהיגות המדינה הצעירה מתברר שעולי צפון אפריקה התמימים הובאו במרמה לעיירות הפיתוח בניגוד לרצונם. הממסד עשה כל שביכולתו כדי למנוע מעבר מיישובי הספר החשובים כל כך למרכז המדינה, אך לא דאג לספק לתושבים פרנסה ואפשרויות קידום. ומשום מה, עולים ממדינות המערב שהגיעו באותה תקופה זכו לשיכונים מכובדים במרכז הארץ. כשהעולים הנואשים התמרדו ועוררו מהומות, המשטרה הקימה יחידת מודיעין ייחודית שעקבה אחריהם תוך שימוש במאות משת"פים מבני העדה.

טוב, לא כל הגילויים בסדרה זעזעו אותי באותה מידה. ההתבטאויות הגזעניות שנרשמו בישיבות סגורות וסודיות, למשל, לא ממש ריגשו אותי. הם כן ציערו, כי באופן אישי אני מתנגדת לדיבורים כאלה, אך הם טבעיים לגמרי. רק תפתחו רדיו ותוכלו לשמוע השמצות ברוח זו על החרדים הפרימיטיביים, המתנחלים הפנאטים או השמאל האנטי ציוני. זאת תכונה אנושית לא נחמדה אך נפוצה להתייחס בהכללות ובזלזול לשונה, ואי אפשר להתכחש לעובדה שהיה שוני תרבותי די תהומי בין העולים הטריים למערכת שקלטה אותם. אני לא הייתי ממהרת להחליף שמות לרחובות.

גם עניין היחידה המודיעינית לא הפיל אותי מהכיסא. אני מכירה משטרה שעוצרת נערים ארוכי פאות על הפשע הנורא של נשיאת טוש ארטליין בתיק, שמא יבצעו תג מחיר. זאת השיטה, ואני אפילו יכולה להבין את הרציונל – תפקיד המשטרה למנוע בלגן, וכמה שהדבר פוגעני, אולי מותר לה לנסות להקדים תרופה למכה.

ובכל זאת, גם כשמנקים את רעשי הרקע וכמה מניפולציות קולנועיות, גם אם יוצאים מנקודת הנחה שלא הייתה ברירה ואפילו שמדובר בנרטיב חלקי וחד-צדדי – הסיפור שנשארים איתו הוא רע מאוד. הוא רע במקום של נטילת חופש בחירה מחלק מסוים מאוד מעמנו, הוא רע בניצול הציני שלהם, והוא איום ונורא בגישה שדגלה בקיבוע שלהם כאוכלוסייה מוחלשת. ושאלת השאלות עולה מאליה: העוול נעשה ואלה שעשו אותו כבר אינם. אז מה עכשיו? שוברים את הכלים ולא משחקים?

להשאיר או לזרוק?

באופן כללי, תקופת השנה מזמנת הרבה נבירה בעבר. החל מזכירת עמלק וכלה בניסיון שלנו להרגיש כאילו אנחנו עצמנו יצאנו ממצרים. ובדרך – סידור ומיון ארונות. הצצות חטופות במחברות שירי גיל התבגרות קיטשיים, התרפקות על תמונות של זאטוטים מתוקים שכבר מזמן יצאו משלב הזאטוטות, ועמידה מיוסרת מול בגדים אהובים שהיו נסגרים ואינם. המון החלטות: להשאיר או לזרוק? לאחוז בפריטי העבר, אם בגלל שהם יקרים ללב או מתוך תקווה שהגלגל יחזור איכשהו, או להרפות ולהמשיך הלאה? איזה כיף זה לראות מדף שמתפנה. ובכל זאת, לפעמים אני מתקשה להיפרד. כבר קרה לי לא פעם שאלטע זאכן למיניהם שהיו בדרך החוצה זכו לעדנה ועשו קאמבק מרשים.

כשהעבר מתוק, הוא יכול למשוך אותך אליו בדבק נוסטלגי. לשחרר ממך אנחה מיואשת קמעה ולומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, בניגוד לעצתו הנבונה של קהלת. לזכור את השומים והבצלים שאכלנו במצרים, ולשכוח את השוט של הנוגש ואת זה שגם היום יש לנו מן.

אני לא מתה על ריאליטי, אבל באמת שמחתי שהראו לי את האודישן של אגנס קלטי מתוך 'גוט טאלנט'. קלטי הייתה מתעמלת אולימפית מופלאה ועטורת מדליות, וכיום היא אישה מופלאה בת 97. מלאת חיים וחוש הומור היא עלתה לבמה, עשתה שפגט, והפגינה יותר גמישות ממה שלרובנו הייתה אי פעם. ואני חשבתי: וואו! יותר משהתפעלתי מהכושר, התפעלתי מהאופי. הנה אישה שחיה בהווה. ההזדקנות כל הזמן מעמידה אותנו במצב של הידרדרות, אבל קלטי לא מתרגשת מהפער בין מה שהייתה למה שהיא היום. היא ממשיכה להתעמל כפי יכולתה, ומוכנה להראות את הישגיה המדהימים לגילה גם בפני כל עם ישראל.

אבל מה עושים כשהעבר מריר וקשה, כמו ב'סלאח'? זכור את אשר עשו לך המפא"יניקים, או לא תיקום ולא תיטור? "אני לא רואה איך הסרט הזה עוזר למצב החברתי בארץ", אמר אחד הצופים בסדרה, בעוד אחרים קראו להקים ועדות חקירה. ובאמת, קשה לשתוק אל מול עוול שנעשה. אבל דוד דרעי, יוצר הסדרה המוכשר, מראה לנו בסיומה שתי לוויות. האחת היא של פרופסור אפרת, אחרון נציגי הסוכנות, שמסביר בפרוטרוט לדרעי את השיטה, מתעקש על הצדקתה ולא רואה מקום להתנצלות. השנייה היא של אביו של דרעי, שנלקח מהאונייה הישר לירוחם ובמשך ארבעים ושמונה שנים לא הצליח לצאת משם. השניים נקברו במרחק כמה מאות מטרים זה מזה, בהר המנוחות, ולי זה נראה סמלי. תנו לבוני המדינה, שעשו דברים גדולים וטעו טעויות גדולות, לנוח על משכבם.

אבל, וזה אבל גדול – בסיפור של 'סלאח' לא מדובר רק על העבר. במקומות מסוימים גם הדור השני והשלישי עדיין סוחבים על גבם את הפערים שנוצרו, וכאן אפשר, ולטעמי חייבים, לנסות לתקן. אם אכן יתברר שהמדינה אשמה, שתיקח אחריות ותזרים את כל המשאבים הנחוצים כדי להשוות בין צאצאיו של דרעי שנזרק בירוחם לצאצאיו של גולדברג שנחת בקלילות ברמת אביב.