מתי מגיעים לסניף, כיצד מכינים את ההופעות ומדוע אומרים חב"ב רק בראשי תיבות. הלכות שבת ארגון לחניכים ולהורים
צילום: דרור פרקש
שבת ארגון היא מצווה דאורייתא, שנאמר "בחריש ובקציר תשבות", אין חריש כהחרשת אוזניים שעושים החניכים בשעת המורלים, ואין קציר אלא בקצר החשמלי שנגרם בשעה שחניכי שבט מעפילים בודקים מה קורה אם שופכים מים לתוך ארון החשמל של הסניף. ומכיוון ששלושים יום קודם לחג שואלין בהלכות החג, נהגו בני ובנות ישראל לצאת את ביתם חודש ימים לפני השבת המאורגנת, למען הכן את סניפיהם ודגלן את דגלוניהם ותסתח את ת"סיהם ולהיעדר מהלימודים בתקופה הארוכה שבין סוכות לחנוכה. ונקרא שמו "חודש ארגון" על דרך הצחות וההיפוך, לפי שאם יקראו לו חודש בלגון ייצא ממנו כל הכיף, ודי לחכימא בבני עקיבא.
שורש המצווה בפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", לפי שכל הגויים נכנסים אל בתיהם עם בוא עונת הגשמים, ובנינו ובנותינו להפך: יוצאין אל הרחובות והגינות והחצרות כדי להיפרע מהשכנים ולהצטנן מהקור ולחטוף דלקת גרון ולהגיע למוצאי שבת הארגון צרודים כדבעי. ומי שלא איבד את קולו יעשה שאלת חכם האם צריך הוא לחזור על כל החודש מחדש, או שיוכל לצאת ידי חובה בדיעבד בצרידות שיקבל במחנה הקיץ הבעל"ט.
ועוד טעם ראיתי לקיום שבת הארגון בחורף, שרצויה היא לפני הקדוש ברוך הוא לשמוע אל תפילותינו ולהוריד טל ומטר לברכה. לפי שבשעה שהחניכים והחניכות מתאספין ברחבת הסניף במוצאי השבת ומדליקים כתובות אש וזועקים אל השמיים בקשותיהם ותחינותיהם על פי הנוסח העתיק "או-אה-או-אה ניצנים" וכן "אצ'יקיקיקוקוצ'יקיקוקוקו", מיד נפתחין ארובות השמיים וגשמי ברכה ניתכין על ראשיהם של החניכים המשולהבים.
מתחילה נהגו בני הציונות הדתית לקיים את שבת הארגון בפרשת תולדות, ככתוב במדרש על רבקה אמנו כשהייתה עוברת ליד בתי עבודה זרה רצה עשיו לצאת וליד בתי מדרשות רצה יעקב לצאת, ולפי שלא ידעה שתאומים בבטנה חששה שיש לה מזרוחניק. והיום רבו הנוהגים להמתין שבעה ימים עד לפרשת "ויצא יעקב וילך חרנה", שאז הם יוצאים מבתיהם ומתנהגים כמו חורנים. ויש שאינם מסתפקים בחורניות אלא רוצים להיות שלוכים, לפיכך מחכים הם עד פרשת וישלח. וכל סניף יעשה כמנהגו וכמנהג תנועתו הקדושה, ובלבד שיקיים את שבת הארגון על כל פרטיה, דקדוקיה, דקויותיה וכוונותיה, שכל שלא השתתף בשבת הארגון יצטרך ללכת למחרת לבית הספר וחבל.
מה העבודה הזאת לכם
חסידים ראשונים היו שוהים טרם כניסתם אל הסניף ומכינים עצמם לעבודות הצביעה, הניקיונות, השפצורים והמריבות עם שבט הרא"ה. לפיכך, ההולכין אל הסניף בחודש הארגון לא ייכנסו מיד אל הקודש, אלא ישהו שעה או שעתיים או חמש מחוץ לסניף ויתעסקו בטלפוניהם וישוחחו בדברים בטלים, שכל שיחה שיש בה ממש – ספק פעולה היא, וחייב חניך להרחיק עצמו מן הפעולה. ואם תבוא האויבת הגדולה (קומונרי"ת בלעז) ותבקש מהם להיכנס אל הסניף ולהתחיל לעבוד, יאמרו לה בלשון יעקב אבינו: "הן עוד היום גדול". והמהדרין לא יתייחסו אליה כלל, לפי שהצדיקים הטהורים אינם מדברים עם בנות כשלא בא להם. ואם תגבר עליהם ידה של הקומונרי"ת ותכפה עליהם הר כגיגית ואקונומיקה צמיגית, יקפידו על כל פנים לשייר את עיקר העבודה ללילה הלבן של ערב שבת הארגון, שמקובלנו שמי שסיים את ההכנות לשבת הארגון יותר מדקה לפני כניסת השבת חשוד במינות.
אין להתחיל את הלילה הלבן לפני השעה תשע בערב. והמתכנסין בסניף עם צאת הכוכבים לא יפה הם עושים, לפי שהלילה ארוך והם עלולים – חס ושלום – לסיים את העבודה עוד לפני עלות השחר ונמצא שם שמיים מתחלל. ובעל נפש יחמיר שלא להגיע לסניף לפני חצות הלילה, שאז בוודאי כל השכנים כבר ישנים ואפשר להעיר אותם ולעשות פרסומי ניסא. ויש לשבח את המקפידין שלא לבוא לפני ההפסד הקבוע של מכבי ביום חמישי, וגם אז רק עומדין כל הלילה ומפצחין גרעינין עד שבאה הקומונרי"ת ואומרת להם רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית והסניף עדיין נראה כמו יציאת מצרים.
כל ישראל ערבים זה בזה, על כן יש למנוע שינה לא רק מהשכנים של הסניף אלא גם מהורי החניכים. לפיכך יכינו החניכים במשך החודש תערוכות מפלסטלינה ומלגו ומחומר ולבנים, ויזמינו את הוריהם אל הסניף לחזות ביצירות המופת בין השעות שתיים לשנ"צ בצהריים. ואין לחשוש לזיקה בין התערוכות ובין הנושא של חודש הארגון, לפי שאף אחד ממילא לא יודע מה הנושא של החודש.
הצגה או ריקוד
מצווה על המדריכים להכין את חניכיהם להופעות במוצאי שבת הארגון, ורשאים הם לבחור בין הצגה לריקוד. הצגה כיצד? כותבים מערכון, אוספים את החניכים ומחלקים להם תפקידים. והחניכים אין להם לקבל את התפקידים כגזירה משמיים, אלא עליהם להתמרד ולומר למדריכיהם בהאי לישנא, למה הוא קיבל תפקיד ראשי ואני תפקיד כזה קטן. ואם החניכים אינם רוצים לומר, יעשו זאת הוריהם. ועל המדריכים ללמד את השחקנים לעמוד רק עם הגב לכיוון הקהל ולהגות את המילים בצורה לא ברורה, שמי שרוצה להבין הולך להבימה ולא לשבת ארגון. ויש המקלים ואומרים שאף מי שהגה את המילים בבירור יצא, לפי שממילא לא שומעים אותו בגלל הצרידות והמורלים. על כן עדיף טפי להכין עם החניכים ריקוד, שהרי גם ככה בסוף כל חניך עושה על הבמה מה שבא לו.
בנות הרוקדות, יחשיכון באור אולטרא סגול כמנהג האולטרא אורתודוקסים. ויש נוהגות לסלק את הגברים מן האולם ולרקוד כאוות נפשן בלא האולטרא סגול, ויפה הן עושות, שהגברים יכולים באותו זמן להשלים שעות שינה. וקשיא, לפי שיכולים הם לישון גם בתוך האולם, ואם כן יעצמו עיניהם ומה אכפת לנו אם הבנות רוקדות לאור העם סגולה או סתם פרוז'קטור. ונלענ"ד שמעיקר הדין חייבים אולטרא סגול, לפי שהוא מהדברים שנבראו בערב שבת ארגון בין השמשות. ועל כל פנים אין נפקא מינה, שממילא כולם יושבים בחושך מאז ששבט מעפילים לא הבדיל בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין מים לחשמל.
אין לגלות מראש את שם השבט החדש, לפי שכולם כבר יודעים אותו ממילא. על כן יש להפיץ שמועות עם שמות מונפצים כגון תגמולוהי, יחפוצאל, נפוצותינו והנני. ובצוק העיתים קורה לפעמים שאחד מהשמות המונפצים מונצח בטעות כשם אמיתי, ואכמ"ל.
ואותם בני השבט החדש נכנסים באותו לילה לחב"ב, אותה יש להגות רק בראשי תיבות לפי שפדיחה בימינו לומר את המילה חבריא. ולפי שההופעות מסתיימות בחצות והלילה עוד צעיר, נוטלין בוגרי הסניף את בני ובנות השבט החדש וקושרין עיניהם ומכפיפין ראשיהם ולוקחין אותם אל השדות ומשביעין אותם שלא להגיד במשך כל חייהם בני כמה הם, אלא רק מאיזה שבט. ועושין מדורות כמנהג השבטים האינדיאניים, ועם אור ראשון חוזרין לבתיהם עייפים אך מסריחים, כדכתיב ויבוא עשיו מן השדה והוא עייף, ויגלה ששוב לא השאירו לו מים חמים.