בת 38. תושבת יקיר. נשואה לרפי ואמא לשישה. ד"ר לכימיה תרופתית, מייסדת עמותת אדל, מרצה ופעילה חברתית
התחלה/ לפני 38 שנים. נולדה וגדלה בירוחם. הבת הבכורה מתוך שלושה אחים. "יש פער של עשרים שנה ביני ובין אחי הקטן, שהיום הוא בן 18".
אבא/ דוד אלמקייס (60), חוקר פרטי ועד היום מתנדב בצבא ביחידת 8200. יליד מרוקו שעלה ארצה כנער. "אבא מאוד פעיל, אוהב את הארץ וידען גדול. יש לו חוכמה ענקית והוא מאוד יצירתי ועם ראש על הכתפיים. אני מחוברת אליו מאוד".
אמא/ מרטין (60). נולדה במרוקו ועלתה ארצה בגיל שמונה. "ביני ובין אמא יש חיבור נשמתי. לפני 13 שנה אמא חלתה בסרטן ואז נוסף לה השם אפרת. אמא עם לב רחב, סוג של מנטורית בשבילי. אנחנו מדברות לפחות שלוש פעמים ביום. היא מייעצת, מחזקת ומאוד נוכחת בחיים שלי. גם בימים הקשים היא תמיד הייתה שם בשבילי".
ילדות בירוחם/ זוכרת את השכונה ואת ההווי בירוחם. "היו שם הרבה פתיחות וחמימות. כולם גרו דלת מול דלת. סבא דוד ז"ל וסבתא סול, מצד אמא, גרו שם. אנשים עם אמונה פשוטה ותמימה שהרעיפו הרבה חום ואהבה. לאמא יש 11 אחים ואחיות ובחגים היו מתארחים כולם בדירת שלושה חדרים של סבתא, 60 מ"ר אבל עם מלא מקום בלב".
פשטות/ "סבא וסבתא מצד אבא, אסתר ומרדכי ז"ל, גרו בשכונת נווה חיים בחדרה. הם היו עובדי אדמה. סבא היה רועה צאן וסבתא הייתה מגדלת ירקות, קולעת סלים. חיים בפשטות מעוררת הערכה. אני שאבתי הרבה כוח ואמונה מהם".
אמונה תמימה/ "הבית שבו גדלתי היה דתי, אבל מאוד ליברלי. איש באמונתו יחיה. בית פתוח עם הרבה הכנסת אורחים. את האמונה החזקה בבורא שאבתי מהסבים והסבתות שלי, אמונה פשוטה ותמימה ממקום טהור בלי יותר מדי שאלות, מה שעזר לי בימים הקשים בהמשך".
לאריאל/ כשהייתה בת ארבע עברה עם משפחתה לאריאל שבשומרון. "אבא היה תקופה מסוימת בקבע בתפקיד באיו"ש ונאלצנו לעבור לשם. בשלב שבאריאל כולם הכירו את כולם, סוג של חממה".
תיכון ממלכתי/ למדה בבית ספר יסודי ממלכתי וגם בתיכון החילוני המקומי. "גדלתי בעיר בסביבה שהיא בעיקרה חילונית. לא היו בתי ספר דתיים. ההורים שלי שלחו אותי לשם והאמינו במקום האמוני שלי שהיה מבוסס מאוד".
כבוד/ "שמרתי נגיעה, הלכתי עם חצאית, ברור שיש עליות וירידות אבל החברים בתיכון כיבדו אותי ואת הדרך שלי. הייתה הכלה עצומה ואני ידעתי בדיוק מי אני".
חרשנית/ "הייתי תלמידה מאוד חננה ושקדנית בלימודים". בכיתה י"א החלה ללמוד לתואר ראשון במסלול למצטיינים. "בכל דבר בחיים אני כזאת. השאיפה הזאת למצוינות ולעשות הכי טוב שאפשר ולעשות הרבה – זה מה שמניע אותי. אני בן אדם מלא אנרגיות".
יאללה בית"ר/ "הייתי בתנועת הנוער בית"ר באריאל. זאת הייתה החברה שבה הייתי. התחברתי למשנה של בית"ר, לזיקה הציונית והארץ-ישראלית ולחיבור לארץ. כמובן, גם שם היו לי, כנערה דתית, אתגרים והיו פעולות ואירועים שלא הייתי יוצאת אליהם".
לצבא/ בשלב הראשון בחרה ללכת לשירות לאומי. "הדרכתי בגן הבוטני בגבעת רם". אחרי שלושה חודשים החליטה לעבור לשירות צבאי. "התקבלתי למעבדה בחיל האוויר בבסיס עובדה".
נכנסת למעבדה/ "היינו אחראים לעשות בדיקות כימיות שבוחנות את המכניקה של המטוס ונותנות אישור לתקינות כלי הטיס. תקופה מרתקת ומשמעותית. הייתי מגיעה פעם בחודש הביתה. זה להיות במקום עם אחריות גדולה ושהוא משפיע ומחכים".
סטודנטית/ שבועיים בלבד אחרי השחרור מהשירות הצבאי החלה ללמוד באוניברסיטת בר-אילן ללימודי תואר ראשון בביולוגיה ומדעי החיים. במהלך הלימודים הכירה את מי שלימים יהיה בעלה, רפי (רפאל) ביטון.
החצי השני/ רפי (44), עד לא מזמן עבד כמנהל פרויקטים להנגשה ולוגיסטיקה ברכבת ישראל. כיום יצא לדרך עצמאית בתחום. "יש לי על מי להישען. הוא בשבילי העוגן, התומך והמחזק. הוא מפרגן ומאפשר לי להגשים את כל החלומות. אבא עם לב גדול" .
הנחת/ "שישה אוצרות. חמישה כאן ואחת לא בעולמנו". הבת הבכורה מוריה (14), אחריה נעמה (13), אביגיל (10), אדל ז"ל, "הייתה צריכה להיות היום בת שמונה", אחיה (4) ומלאכי הקטן בן שנתיים.
דוקטורט/ כזוג צעיר התגוררו באשקובית קטנה ביקיר. תואר שני למדה באוניברסיטת תל אביב במדעי הרפואה והפרמקולוגיה. משם עברה לדוקטורט בבית ספר לרוקחות באוניברסיטה העברית. במהלך לימודי הדוקטורט גרו שנתיים באזור ירושלים. "עברנו חמישה בתים עד שהגענו לבית הקבע שלנו".
דוקטור ואמא/ "את הדוקטורט שלי סיימתי בגיל 30 עם ארבע ילדות קטנות. אמא שלי ובעלי רפי טיפלו בהן במסירות ונתנו לי את האפשרות ללמוד ולהשקיע. בלי התמיכה שלהם זה לא היה יכול לקרות".
מחקר/ עם סיום הדוקטורט לימדה באוניברסיטת בר-אילן ואריאל, וגם עסקה במחקר. בדרך היו לימודי פוסט דוקטורט, "ואז קרה מה שקרה והכול השתנה".
הפיגוע/ לפני חמש שנים, ג' בניסן, בנסיעה חזרה מביקור משמח בבית הסבא והסבתא באריאל, נרגמו במטח אבנים קטלני. אדל, תינוקת בת שנתיים וחצי, נפצעה פציעה אנושה בראש, "ובאותו רגע החיים משתנים".
נאבקת לחיות/ "זנחתי את העבודה שלי כד"ר לכימיה תרופתית והתמקדתי באדל. נשאבנו להתמודדות בשתי חזיתות: מצד אחד הבית והילדים, כי אצלם החיים ממשיכים, ומצד שני להיות נוכח בבית החולים בתנודות קיצוניות של חיים ומוות, לבחון כל הזמן מה עוד אפשר לעשות ולהתנהל במציאות לא פשוטה. בתוך זה הייתי בהיריון וילדתי".
אובדן/ "זאת הייתה תקופה של שנתיים שאתה נמצא בסוג של אמוק, להילחם על הילדה שלי. לצערי, אחרי מאבק שיקומי לא פשוט אדל נפטרה בגיל ארבע שנים ושמונה חודשים. אבידה גדולה שאין לה מנחם".
טיפה של אור/ "בתוך הקושי העצום ראינו את ההתגייסות האדירה של עם ישראל, את החיבוק והתמיכה. כמה אנשים התפללו ועשו למענה. גם במבט לאחור, אני לא מפסיקה להתפעל".
לעשות/ "הטרגדיה האישית העניקה לי הרבה עומק. הקב"ה כאילו אמר לי 'זה לא המקום שלך להיות מאחור, את צריכה לעשות דברים גדולים'. ובאמת, היום כשאני מרצה ונוגעת בכל כך הרבה אנשים זה מרגש ומשמעותי בשבילי".
עמותה/ "אחרי פטירתה חשבנו כיצד להנציח אותה. חיפשנו משהו רחב יותר וזיהינו צורך במיזם שיסייע למשפחות שחוו אובדן, לאו דווקא בפיגועים. לשם כך הקמנו את עמותת אד"ל – אני דואג לאחר. כל הפעילות שלנו שם היא בסייעתא דשמיא גדולה".
לתת/ "אנחנו מעניקים למשפחה שכולה מעטפת רגשית-טיפולית, שזה אומר מפגשים קבועים, פעילויות, שיחות ועוד. גם מתוך הניסיון האישי שלנו הבנו עד כמה חשוב ברגעים הקשים הללו הליווי של אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואנשי תרפיה שונים שעוזרים בעיבוד האובדן".
הבית של אדל/ "לאחרונה רכשנו משאית ניידת שתהפוך למרחב תמיכה למשפחות שכולות, שיעבירו בה סדנאות לציבור הרחב. המטרה היא להניע את המשפחות שחוו אובדן לעשייה. אנחנו רוצים להביא משהו אחר, להראות שמעבר לאובדן יש לנו מה לתרום ומה לתת לחברה".
הרצאות/ במקביל מעבירה את הרצאתה "הלאה" המגוללת את סיפור חייה, לבני נוער, חיילים ומבוגרים בארץ ובעולם. "אני מדברת על הבחירה בחיים ועל הגשמה גם בשעת משבר בחיים. למרות הצער והכאב לא להיכנס מתחת לפוך ולבכות על מר גורלי, אלא להתמקד בחיים מתוך עשייה".
אדל ז"ל/ "אני חיה אותה 24/7. כל היום אני איתה, אם זה בפעילות בעמותת אדל, אם זה בהרצאות שלי או סתם בבית. היא נוכחת בחיים שלי. ובהחלט יש רגעים של חוסר וגעגוע. אנחנו משתדלים לעשות לזכרה כל מיני פרויקטים. רק החודש חנכנו ג'ימבורי מקסים לזכרה. כאמא זה עצוב ומרגש בו זמנית".
אם זה לא היה המסלול/ "אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, ומאמינה שבורא עולם מוביל אותי למקום המדויק המתאים לשליחות שלי".
במגרש הביתי
בוקר טוב/ "שגרת הבוקר שלי מתחילה בשש וחצי ולפעמים מוקדם יותר, תלוי בלו"ז. תפילת שחרית ומכניסה את הילדים למסגרות. סדר היום שלי משתנה בין נסיעות להרצאות ברחבי הארץ, פגישות עם משפחות שכולות ובעניינים הקשורים לעמותה. תמיד צצים להם גם דברים לא שגרתיים, כמו השתתפות בהפקת אופנה, ריאיון בטלוויזיה ועוד". מקפידה לרוץ שלוש פעמים בשבוע. מגדירה את עצמה ציפור לילה וערה עד השעות הקטנות של הלילה.
דיסק ברכב/ "יש לי מעט מאוד דיסקים ברכב. מאזינה בעיקר לרדיו. יש לי רשימת שירים בנייד למקרה הצורך. רוב הזמן אני מרוצה ממה שאני שומעת. אני אוהבת מוזיקה מגוונת, הכול הולך, חוץ משירי דיכאון למיניהם".
השבת שלי/ "הדבר הטוב ביותר שניתן לנו. זמן לעצירה מוחלטת. זמן שמוקדש למשפחתי".
דמות מופת/ הרב קוק זצ"ל. "אדם שהבין את גודל התקופה שאנו חיים בה עוד טרם הקמת המדינה. בנה תורה שמחברת לחיי המעשה של עם החוזר לארצו, מתוך הבנה שמדינת ישראל היא כיסא ה' בעולם. אדם ענק בעל שיעור קומה בתחום התורני לצד תחומי השכלה נוספים".
מפחיד אותי/ "חוששת רק מיראת הדין".
משאלה/ "אותה משאלה שנכספו אליה כל הדורות של בניית בית המקדש, כל השאר ייפתר מאליו".
כשאהיה גדולה/ "חשוב לי להשפיע על עם ישראל ולחולל שינויים. לא מתקבעת על תפקיד ספציפי, הכול אפשרי מבחינתי".