העולם על פי דרוקר
אמנון שומרון
מנכ"ל זליגר שומרון תקשורת
כוחה של התקשורת הוא בסינון האינפורמציה, בקביעה מה ראוי לפרסום ומה לא. אני מעריך שרוב המידע שמגיע לציבור אמין. אבל השאלה היא איזה מידע אינו מגיע.
רביב דרוקר הוא עיתונאי ותיק. הוא גם יודע לספר סיפור והוא ייסד עמותה בעלת זיקה לארגוני השמאל הקיצוני. דרוקר, לדוגמה, לא היה מספר את סיפורו של עזרא נאווי, מנהיג ארגון השמאל הרדיקלי 'תעאיוש' ופדופיל, עבריין מין, בעל הרשעות בתחום אחזקת נשק, סמים ואלימות. נאווי נחשף במצלמות ארגון 'עד כאן' כמי שמסגיר לרש"פ ערבים שמוכרים קרקעות ליהודים כשהוא מגחך על עינויי המוות הצפויים להם. דרוקר כעס על החשיפה הזאת בתכנית 'עובדה', וטען שמדובר בסיפור שאינו ראוי לשידור. אז אולי כדי לאזן, פרסם דרוקר כתבת תחקיר מפרגנת על 'שוברים שתיקה'.
מה כן ראוי בעיני דרוקר? הקלטת סתר של תא"ל עופר וינטר בחשד שירה למוות בילד ערבי. כאן יש גרסאות סותרות: עו"ד סבוראי, בא כוחו של הקצין הבכיר, טוען שהחייל הודה בפני וינטר כי ניסה להקליטו ולהפלילו על פי שליחותו של דרוקר, שקיווה לטרפד את מינויו למח"ט גבעתי. דרוקר טוען שהחייל בא אליו מיוזמתו והוא ביקש שייפגש עם וינטר כדי להביא אישושים לטענותיו.
נשמע לרגע כעיתונות לגיטימית, עד שאתה שומע השבוע את דרוקר מבטיח לפרסם משהו חדש על וינטר. כשדרוקר וחבריו מזנבים בוינטר לאורך שנים, אתה תוהה אם מדובר בעיתונות מקצועית שזיהתה בעיניה החדות קצין בעייתי, או בסלידה פוליטית-תרבותית מקצין קרבי מבטיח שזיהויו האידיאולוגי ניכר לעין. בדיוק כמו שנעשה בזמנו למח"ט גבעתי אחר, תא"ל אפי איתם.
לפני כשנתיים, לקראת הבחירות, האשים דרוקר את נפתלי בנט באחריות לירי על בית ספר בלבנון שגרם למות 102 אזרחים. "איש צבא בכיר", הסביר דרוקר, "שמתמצא היטב בתחקיר אמר לי: ברשת הקשר נשמע הקצין הצעיר בנט היסטרי והלחץ שלו תרם לא מעט לתקלה הנוראית". דרוקר התנצל לאחר שבועות. "אני מצטער. לא חשבתי עד הסוף, נפלתי, עשיתי טעות".
פסולת עיתונאית
זיו מאור
מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת
לפני כמה שנים עלה מיקי רוזנטל, היום ח"כ ואז סוג של עיתונאי, עם פורמט חדשני לתוכנית טלוויזיה: הוא היה מציג התנהגות, פסולה בעיניו, של גורם או אדם; ואז מגיח לחייהם עם צוות צילום מאיים ובלי הודעה מוקדמת. התגובה הטבעית של מסוקריו של רוזנטל הייתה לנסות ולסלק את צוות הצילום מהשטח הפרטי שאליו פלש. תנועת היד המכסה באלימות את העדשה הייתה חיזיון נפוץ בתוכנית הזאת.
הפרקטיקה הזאת כמובן לא הוסיפה לצופים כל מידע, אבל היא כן עזרה לרוזנטל להציג את המסוקר כאדם אלים שיש לו מה להסתיר. גלולת הקסם שהופכת כל שטות ל"שערוריה".
מזה כמה שנים הביזיונות מהסוג הזה כבר לא מופיעים על המסך. אולי העיתונאים הבינו שהציבור לא קונה את הפסולת העיתונאית הזאת, ולא עושה הנחות לעיתונאים שמפיקים דמגוגיה במקום לחפש עובדות.
מה שניסה רביב דרוקר לעשות לעופר וינטר זה גרסה מתקדמת ומפגרת בו זמנית של שיטת הבולדוג של רוזנטל. זו לא הייתה עיתונות, משום שדרוקר לא חשף שום דבר. הוא רכב על קצה חוט בלתי בדוק כדי ליצור לווינטר תדמית שאינה מבוססת על עובדות. אם הסיפור היה מתפרסם ווינטר היה מגיש תביעת לשון הרע, ייתכן שהתביעה הייתה נדחית בעילה של "אמת לשעתה", משום שמהבחינה המשפטית אין הבדל גדול בין הפארסה שדרוקר ניסה לייצר ובין עלילת הדם של אילנה דיין על סרן ר'.
אפרופו אילנה דיין: החשיפה נגד דרוקר היא אירוע נוסף בשרשרת מבורכת שמתגלגלת לאחרונה – מסוקרים שמגיבים לגופו של עיתונאי, ולא לגופו של סיפור מצוץ מן האצבע. העיתונאים הישראלים כבר שנים אינם נהנים מאמון הציבור, אבל המסוקרים, עד לאחרונה, יראו מפניהם. התקופה הזאת נגמרה.
אתגר לתקשורת הימנית
ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר
ראש התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה
הביקורת הציבורית, בעיקר מימין, על הגילויים בעניין הקלטות אפשריות של עופר וינטר, בשליחותו של העיתונאי החוקר רביב דרוקר, איננה מוצדקת.
יש פתגם מפורסם שאומר שלא נעים לדעת איך עושים נקניקיות. באותה נשימה אפשר לומר: לא תמיד נעים לדעת איך עושים עיתונות חוקרת. זו מבוססת על הקלטות, שיטות מעקב דומות לאלה של חוקרים פרטיים, נבירה בפחי זבל ולפעמים גם האזנה להלשנות של בעלי עניין נקמנים. חוכמתו ומקצועיותו של העיתונאי החוקר הן לבור את המוץ מן התבן, ולהחליט מתי יש סיפור ומתי לא.
תפקידה של העיתונות החוקרת הוא לבקר את מוסדות השלטון – מראש הממשלה ויו"ר האופוזיציה, ועד אחרון פקידי מס הכנסה. בלא יכולת כזאת, הכוח העצום שנמצא בידי אוחזי השררה יהפוך לכוח מוחלט. וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט. הוא עשוי להשחית גם את המפקדים האמיצים ביותר, או את הפוליטיקאים או הפקידים המסורים ביותר.
בעשור האחרון מתרחשת בתקשורת הישראלית מהפכת גיוון. לא עוד שוק תקשורת מונוליטי, שמאלי, מנוכר לציבורים רחבים בחברה הישראלית. אבל מי שיתבונן במהפכה בעין בוחנת, יראה שמדובר בתהליך שבו אנשי הימין תופסים עמדות של פובליציסטים, אורחי תוכניות אירוח ומגישי תוכניות רדיו. אין עדיין כמעט עיתונות תחקירים בתוך כלי התקשורת הימניים, ויש מעט אנשי ימין שעובדים בעיתונות תחקירים כמו זו שמייצרים 'המקור' או 'עובדה'.
כדי לייצר עיתונות חוקרת צריך הרבה סבלנות, עמוד שדרה וגם כסף – כי לפעמים משקיעים חודשים ארוכים בסיפור רק כדי לגלות שאין בו ממש. כדי להיות עיתונאי חוקר אין צורך באובססיה כלפי נציג שלטון כזה או אחר, אלא בתודעת שליחות. וזו, ממש כפי שראינו ביחס לפובליציסטיקה, בוודאי שאינה נמצאת רק בצד אחד של המפה הפוליטית. לכן, הביקורת על דרכי הפעולה של דרוקר מפספסת עניין מהותי. אין לבקר את עצם הפעילות, אלא את העובדה שחסרה בישראל עיתונות תחקירים מימין.
תשובת הגולש
סיכול ממוקד לקריירה
"סיכול" – כן. "ממוקד" – ועוד איך. "עיתונאות" – לא. "לגיטימית" – ממש לא! "מקצועית" – הצחקתם אותי!
הכול התחיל בפקודת הקרב שעופר וינטר קרא ללוחמיו במבצע צוק איתן. מכיוון שהייתה עליו התנפלות כללית, היו שראו בכך הזדמנות לחסל את הקריירה הצבאית שלו. דרוקר וחבר מרעיו קיבלו קשה מאוד את העלאתו בדרגה לתא"ל, אבל קיוו בסתר לבם שהוא מונה לתפקיד רוחב, רמ"ט פיקוד מרכז, ושבכך תסתיים דרכו בצבא.
אך כעת נודע להם שהוא עתיד להתמנות לתפקיד חדש ובכיר יותר, מה שמעיד כאלף עדים על המשך הקריירה שלו. ואז הם החליטו שזו ההזדמנות האחרונה ממש לעצור את הקידום שלו, ואין מצב שהם יחמיצו אותה.
זו הסיבה ואין בלתה לכל מחול השדים שנפתח כעת מחדש.
וכמו שאמרו חז"ל: העיתוי, העיתוי ועוד פעם העיתוי.
גדי רייפן, עין הנצי"ב