שעה בשביל ישראל נותנת פרופורציות לגודלה של ארצנו | מסע בשבילי הביוגרפיה הרוחנית של חברינו פותח צוהר פנימי לנפשם | הצעדים הקטנים הם אלה שנותנים עומק, עומק שקשה לקבל כשממהרים להגיע למטרה
שביל ישראל, המקטע הראשון, בין דן לתל חי. זוכרים שסיפרתי לכם שאני עומדת לצאת אליו? שעות אחדות של הליכה מתונה בחיק הטבע עוברות בנעימים על כוחותינו, עד שהרגליים שלי, שרגילות להיות שלובות מול המחשב, מתחילות לצעוק עליי. הלו, גברת, מה את חושבת שאת עושה לנו?! השביל עובר בשולי הכביש (מה הקטע? גם פחות כיף וגם לא בטיחותי בעליל) ולפתע – מכונית עוצרת לידינו. מכונית נהוגה בידי בעלי, שקפץ חזרה לתחילת המסלול והביא את הרכב. "רוצים טרמפ?" הוא מציע באדיבות.
יש לפחות עוד שעה של הליכה עד לסיום המיוחל, אך נקודת עקשנות לגמרי לא מוכרת בנפשי הלפלפית מפתיעה אותי. היה לא יהיה! עד כאן החזקתי מעמד, אין מצב שאני נשברת עכשיו! המכונית נוסעת לדרכה ונעלמת מהעין במהירות, ואנחנו ממשיכים לאיטנו. ופתאום, החוויה החדשה הזאת מכה בי. אני רגילה להתיישב במושב הנהג, להתניע ולהיות תוך חצי שעה בפתח תקווה, או תוך שעה ורבע בעין צורים. בקצב הצב שלי עכשיו, עקב בצד אגודל, בעוד שעה אני אגיע בקושי לבתים האלה שעל ההר ממול. ומה עם מי שעומדים לעשות את כל שביל ישראל, ממש עד אילת? לא זוכרת מי טבע את הביטוי ארצנו הקטנטונת, אבל ברגע הזה היא נראית לי ענקית.
להכיר לעומק
לא סתם זרקתי "עין צורים". כבר חודשיים שאני משתתפת בתוכנית שנקראת 'בית מדרש רשות רבים' במכללת יעקב הרצוג, ונהנית מכל רגע. הרעיון פשוט: קבוצה קטנה של אנשים מהציבור הדתי-לאומי נפגשת ודנה בסוגיות רלוונטיות לציבורנו החביב. מדובר בקבוצה מגוונת עם דעות מכל קצות הקשת, והמטרה היא לא בהכרח לשכנע ולהשתכנע, אלא ללמוד, לשמוע ולהכיר. מתאים לי לגמרי.
אחת הפעילויות שכבשו את ליבי נקראת ביוגרפיה רוחנית. בכל מפגש אחד מחברי הקבוצה מתמצת לנו בחצי שעה את מהלך חייו. ילדות, התבגרות, אירועים משמעותיים שעברו עליו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. עד עכשיו שמענו שלושה סיפורי חיים שכאלה, ואותי הדהים כמה החצי שעה הזאת תרמה להיכרות של חבריי לקבוצה. פתאום אני מבינה קצת ממה שמניע אותם, ואין לי ספק שזה גורם לי לראות אותם באור אחר לגמרי. כמה אנשים יש שאני מכירה שנים, מגדירה אותם כחברים קרובים אפילו, וכל הרקע שלהם ועולמם הפנימי הוא חור שחור בשבילי? אז נכון, כשנמצאים בקשר עם אנשים לאורך זמן קולטים פרטים כאלה ואחרים שעולים בשיחה מזדמנת, אבל זה ממש לא זה. אתם יודעים מה? לדעתי זה אחלה רעיון למקומות עבודה. יש לא מעט ארגונים שרוצים לשדרג את הקשרים הבין-אישיים בין העובדים, אז הם סוחבים אותם לערב קריוקי או לחדר בריחה. זה יוצר דינמיקה קבוצתית חביבה לשעה או שעתיים, אבל מה נשאר מזה בסוף? אבל אם תבקשו מדי פעם מהעובדים להכין ביוגרפיה רוחנית ולשתף את החבר'ה בנקודות המשמעותיות בחייהם, תיצרו היכרות הרבה יותר מעמיקה.
להעמיק את השיח
בכלל, אנחנו באים במגע עם המון אנשים, ודנים אותם על ימין ועל שמאל על פי אמות המידה שלנו ובשטחיות מוחלטת. הלוואי שיכולנו להקדיש לכל אחד חצי שעה של הקשבה, אין לי ספק שזה היה מביא הרבה שלום לעולם. קחו את המסקינגטייפ של רזאל, לדוגמה. אותו האקט בדיוק יכול להתפרש כמשפיל ומעליב, או כמאפשר ומכבד, השאלה מהיכן הוא מגיע. עדת ראייה שקיפצה ליד הבמה חשבה שזה דווקא היה ממש חמוד מצד הזמר להגביל את עצמו, להמשיך לנגן ולשמח ולתת לבנות יד חופשית לרקוד בכיף שלהן. זה נעשה בחיוך ומתוך רצון טוב, ומה יותר מכבד מזה? ואני מאמינה שאם במקום להזדעזע ולצקצק היו נותנים לרזאל להסביר את השקפותיו בענייני מגדר, השיח היה לגמרי יותר לעניין.
ראוי להתבוננות
ונחזור לשביל. כבר תקופה ממושכת שאני זוכה להיות שותפה בפרויקט הנצחה לבחור חמד מיוחד במינו – אחיקם עמיחי הי"ד. לאחיקם הייתה ראיית עומק, בדיוק מהסוג שדיברתי עליו. הוא אהב לחקור ולבדוק ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם. בחייו הקצרים אחיקם הספיק יותר מהרבה מאיתנו, ובין השאר זכה להכיר את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה. גם לעומקיה הוא חדר במסגרת עבודתו במרכז לחקר המערות. ביומן שהשאיר הוא מתאר במילים ספורות חלק מהטיולים שהוא עשה, ובהם טיול ג'יפ שווה ומעניין שעשה עם אבא של חבר. "טיול מהנה שמספיקים להגיע בו להרבה מקומות", הוא כתב, "אבל חסר את המאמץ, הדרך למטרה, שיש בהליכה ברגל…". גם אני, פדלאה שכמוני, גיליתי את הפלא הזה בישורת האחרונה של הגיחה לשביל ישראל. יש עניין עצום ב"לך לך", ביכולת להבחין בפרחים ובציפורים שבצד הדרך במקום לחלוף על פניהם בענן של אבק.
בחנוכה אנחנו מוסיפים נר אחד קטן מדי לילה. גם אני מכירה את מחלוקת בית שמאי ובית הלל המפורסמת, אבל למה להתווכח? למה אי אפשר היה להדליק בכל לילה שמונה נרות לזכר הנס? פחות חסכוני, אני מודה, אבל הרבה יותר מרשים מאשר נר אחד קטן או שניים שדולקים בחשיכה. אלא שהצעדים הקטנים הם אלה שנותנים עומק, עומק שקשה לקבל כשממהרים להגיע למטרה. לכל יום מהות משלו, אור מיוחד שרק הוא מביא. כל יום ראוי לתשומת לב ולהתבוננות. ובתוך התרבות המרפרפת שאנחנו חיים בה, אולי גם אנחנו נלמד להאיר את הפינות החשוכות שסביבנו בסבלנות וביסודיות.