שונה הלכות

אחרי שצלחו את הלימודים בבתי הספר, מצאו את עצמם בעלי הצרכים המיוחדים לפני חומה בצורה – עולם הישיבות והמכינות שלא פתח בפניהם את שעריו | לאחרונה חל שינוי מבורך והמוסדות החלו לשלב אותם ומעניקים להם תקווה להיות באמת כמו כולם

 

אברומי פרידמן מתנדב היום בצבא ביחידת עוקץ, לאחר שבשנה שעברה סיים שנת מכינה בנופי פרת. נשמע שגרתי? לא בדיוק. אברומי הוא בחור על הרצף האוטיסטי, שעשה את שנות הלימודים שלו כנער משולב בכיתה רגילה בישיבת כפר גנים. כשהיה בכיתה י"ב חבריו התחילו לדלג בין ישיבות ומכינות בשמחה כשכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אברומי גילה שרק מקום אחד קורא לו: ישיבת מעלה גלבוע. ישיבה שמשלבת בחורים כמוהו. אברומי ביקר שם אבל לא התחבר למקום. קורה.

הבעיה הייתה שהבחירה הזאת שלו הותירה אותו בלי מסגרת. ההורים, חנה ואביעד, החליטו להפוך כל אבן ולמצוא לו מקום להשתלב בו. "לא חשבתי לרגע שהוא יהיה בסיירת מטכ"ל", אומר אביעד פרידמן, "רצינו שהוא יהיה במכינה או בישיבה, כי אלה מקומות שמעניקים מסגרת חברתית, תורנית וקהילתית".

אביעד וחנה פנו לכל מיני מכינות דתיות ומעורבות בבקשה שיקבלו את הבן שלהם, אבל נתקלו בסירוב גורף. היו ראשי מכינה, שאותן מכנה פרידמן "הגונים", שהסבירו שהם לא רוצים להתמודד עם האתגר הקשה. לעומתם "היו כאלה שפתחו בנאום אידיאולוגי ארוך שבו הסבירו שהם עוסקים במנהיגות ובחינוך הבוגרים לקצונה", ובמקום כזה שפונה למלח הארץ אין מקום לתלמיד שנמצא על הרצף האוטיסטי. התחושה הייתה קשה. "כל תשובה שלילית כאבה. לא היה נעים לפנות למכינות כמחזר על הפתחים ולבקש טובות. היה נעים עוד פחות להיות מגורש מן הפתח בתשובה שלילית". אנשים רגילים היו מתייאשים, אבל ההורים של אברומי החליטו לא להשאיר אבן על אבן. "קודם נמצא מקום לבן שלנו", קבעו, "ואחר כך נילחם שזה לא יהיה רק בשבילו".

מי שכן הזמין את אברומי למכינה שלו היה יובל כאהן, אז ראש מכינת 'בני ציון' בתל אביב שכבר קלטה ושילבה תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. אך מכיוון שמשפחת פרידמן מתגוררת בתל אביב, חשבו ההורים שזה יהיה פחות טוב. אברומי לא ילמד עצמאות מה היא, וכשיתעורר קושי הוא מיד יברח הביתה. לבסוף הגיע אברומי ללמוד במכינת נופי פרת. המנהלת, לימור וייסברט, לקחה על עצמה את אתגר השילוב למרות שזו הייתה מכינה חדשה ועוד לא מבוססת. בשביל משפחת פרידמן זו לא הייתה הבחירה הראשונה. מכינת נופי פרת היא מכינה מעורבת, דבר שלא תאם את רוח הבית. אבל לא הייתה להם ברירה אחרת. המשפחה גם נשאה בעלויות גבוהות מאוד בשנה הזאת. היא מימנה אדם שסייע לאברומי והצטרף למכינה כמדריך נוסף, משום שמדינת ישראל אינה מתקצבת תלמידי מכינה שאינם חייבי גיוס. ואולם כל זה השתלם. "השנה הזאת נתנה לו זהות וחברים בני גילו. למרות שזו הייתה מכינה מעורבת, הוא קם בכל בוקר בחמש כדי להתפלל. הוא מאוד הקפיד על שלוש תפילות ביום, זה נתן לו שייכות ועצמאות. הקבוצה עטפה אותו אז ועוטפת אותו היום. הוא נוסע לשבתות בוגרים ושומר איתם על קשר".

משפחת פרידמן אסירת תודה ומלאת שבחים ללימור ולכל הצוות והתלמידים על שילובו של אברומי. "ראינו אנשים שמקפידים מאוד בקיום מצוות, במיוחד במצוות ואהבת לרעך כמוך, ולמדנו מהם הרבה".

למרות שהסיפור נגמר בטוב, אביעד עדיין שואל למה כל כך הרבה מוסדות אמרו לבן שלו לא. "הלוא גם לראשי המכינות האלה יש ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ואני שואל: לאן הם הולכים?"

 

לפתוח דלתות

כשמדובר בבית ספר יסודי ותיכון, המסגרות לבעלי צרכים מיוחדים ממוסדות כבר שנים לא מעטות, אם זה בשילוב בתוך כיתה רגילה או בכיתה קטנה נפרדת. הקושי הגדול של המשפחות מתחיל כאשר אותם נערים מסיימים את המסלול בתיכון, ומחפשים מסגרות להמשיך בהן את הלימוד ולהעמיק את זהותם ושייכותם החברתית. בשנים האחרונות המענה התרחב גם לתקופה שאחרי התיכון, כאשר הבנות יכולות לעשות שירות לאומי במסגרות שונות, וגם הבנים יכולים לעשות שירות לאומי או להתנדב במסגרת הצבא. נדמה כי כלל המסגרות כבר התאימו את עצמן לקליטה והכלה של בעלי צרכים מיוחדים, חוץ מהישיבות והמכינות. אך נדמה כי, גם המוסדות העל-תיכוניים משנים גישה.

לפני כשנתיים, מועצת המכינות החליטה להרים את הכפפה ולמסד את הנושא. המועצה מפעילה את תוכנית 'שיבולים', שפועלת לשילוב פרטני של בוגרי כיתה י"ב בעלי צרכים מיוחדים במכינות ברחבי הארץ. מגוון רחב של גופים משתפים פעולה עם המועצה בעניין הזה, החל מהג'וינט, המשך במשרדי החינוך, הביטחון, הרווחה והבריאות והביטוח הלאומי, וכלה בגופים פילנתרופיים כמו פדרציית ניו יורק וקרן רודרמן. "המטרה היא לאפשר לצעירים עם מוגבלויות לקחת חלק בעולם המכינות", אומרת לנו אפרת אהרוני, שמובילה את התוכנית. "עד היום היו כאלה ששילבו מרצונם הטוב. המטרה שלהם היא להפוך את זה למסודר וממוסד יותר ולפתוח כמה שיותר דלתות".

"אנחנו עובדים גם עם הבחורים והבחורות האלה על הכוחות וחוזקות שלהם, שיידעו לסנגר על עצמם ולהציג את עצמם, ובמקביל אנחנו עושים תהליכים של שינוי עמדות אצל חניכי המכינות". אהרוני אומרת שבשנים האחרונות רואים שבוגרי המכינות משתלבים בהנהגה ובעשייה, ולכן קהל היעד הזה הוא משמעותי. "אנחנו רוצים להצמיח דור של אנשים בעלי מוגבלויות שיהיו מנהיגים של החברה בכלל ושל בעלי המוגבלויות בפרט, ומכוונים גם אל חניכי המכינה הרגילים, כדי שכשהם יהיו מפקדים בצבא או מנכ"לים של חברות ויפגשו אנשים בעלי צרכים מיוחדים, הם יעסיקו אותם בלי דעות קדומות".

אהרוני מסבירה שלא כל מי שפונה מתקבל. "לא כולם מתאימים. שנה של מכינה היא מאוד אינטנסיבית. יש בה לינה מחוץ לבית, טיולים, סדר יום תובעני, ואנחנו בודקים למי מהנערים והנערות זה מתאים ואם יש לנו את הכלים לעשות את זה. הם צריכים להיות חלק מקבוצה". למי שכן מתקבל נבנית תוכנית אישית של התנדבות, טיולים והכנה לצבא. "אנחנו בוחנים איפה הכוחות שלו יבואו לידי ביטוי ואיפה יהיה לו קשה. המטרה היא שהוא יהיה שווה בין שווים. יש ליווי במהלך השנה ואנחנו עוזרים מאוד גם ביום שאחרי המכינה. אנחנו עובדים עם כל העמותות שמקדמות התנדבות בצבא".

36 תלמידים בעלי צרכים מיוחדים לומדים השנה ב-29 מכינות ושלוחות, מתוך 54 הקיימות. לאחרונה הוסר גם החסם התקציבי. בקיץ האחרון, בהובלתו של חבר הכנסת עומר בר לב, הועבר תיקון לחוק שעל פיו משרד הביטחון מתקצב גם תלמידים שאינם חייבי גיוס. "זה כתקציב ייעודי להם", מסבירה אהרוני.

יש מקומות שאתם פונים אליהם והם אומרים "זה רעיון נפלא, אבל לא במכינה שלנו"?

"כן. זה מהמקום של היכולת של המכינה והצוות. בסוף זה דורש משאבים שלא תמיד יש. ויש גם עניינים פרסונליים. מכינות חושבות לפעמים שהן יכולות לשלב סוג מסוים של מוגבלויות וסוג אחר לא".

 

גם מכיניסט מתגעגע לאמא

מכינה שלא זקוקה לתיווך של 'שיבולים' היא מכינת חמדת יהודה שבבקעה. "בשנה הראשונה שבה הקמתי את המכינה, לפני 22 שנה, הצטרף למכינה תלמיד שסבל משיתוק מוחין – CP. הייתה לו צליעה, יד אחת תפקדה באופן חלקי. אמרתי לעצמי, זו מכינה קדם צבאית, החבר'ה יעשו גיבושים לשייטת, למטכ"ל, לסיירות, איך הוא יסתדר? אבל הוא התעקש וקיבלתי אותו", מספר הרב ינון מדר, ראש המכינה. "התלמיד השתלב חברתית, התאמץ לצאת לטיולים ולניווטים, לעשות תורנות מטבח, ועצם נוכחות הקושי שלו בקבוצה פיתחה אצל התלמידים את יכולת בקשת העזרה והנתינה".

כעבור כמה חודשים התקיימה מסיבת אמצע שנה שאליה הוזמנו ההורים. "החבר'ה שרו ורקדו, והוא שר ורקד איתם. הם החזיקו לו ביד הפגועה בטבעיות ובלי להירתע. ההורים הזילו דמעה ואמרו שמעולם לא ראו אותו ככה רוקד כשהוא חלק אינטגרלי מהחבורה". היום הבחור הזה הוא מנהל סטודיו לקדרות, נשוי ואב לשלוש בנות, והוא לא מפסיק לשמור על קשר עם החבורה וגם לתרום למכינה. "השנה הזאת נתנה לו את כרטיס הביטחון שהוא חלק מהחברה". מאז היו במכינה עשרות חבר'ה עם מגוון של צרכים ומוגבלויות.

במכינה, המונה 55 תלמידי שנה א' וב', לומדים בכל שנה שניים או שלושה בחורים בוגרי החינוך המיוחד או בעלי צרכים מיוחדים, דבר שגורם לחניכים לדבר גם בשיח רגשי. "זה משנה את כולם. אם בחור מספר שהוא מתגעגע להורים וזקוק לחיבוק, זה מוריד את סף הציניות. כולם מתקלפים ובחורים אחרים יכולים לספר שבעצם גם להם קשה והם מתגעגעים או לחשוף חולשות, כדי להתחזק ולצמוח הלאה. הדיבור הכן הזה של הבחורים פותח את ליבם ומצמיח שיח שנקרא אצלנו דיבור של אמת".

מה הבחורים המיוחדים מקבלים? "העצמה, אישור חברתי, כישורים לחיים בתוך חברה נורמלית. לחלקם עזרנו להתגייס או להתנדב. אחרים עושים שירות לאומי".

אני בטוחה שלצד האורות הרבים יש גם צללים. מה הקשיים?

"לפעמים חניך כזה מתעקש שהוא רוצה לעשות את כל הטיול אבל זה לא ביכולות שלו, ואני לא רוצה לעכב את הקבוצה. הרי זו מכינה שמטרתה להביא לשירות משמעותי בצבא. לפעמים תלמידים אומרים 'אני לא רוצה להיות איתו בחדר', אז מי יהיה? בחור כזה יכול לעשות תורנות מטבח ולהפיל וללכלך יותר מאשר לעזור. מה עושים? במטבח אמורים להיות שני תורנים. אם אציב שם שני בחורים חוץ ממנו, הוא ישאל שאלות".

האתגר הוא לא רק בהתמודדות היומיומית, מספר הרב מדר. "היה תלמיד עם קושי שהגיע ממקום מסוים. מאותו בית ספר רצו להגיע חמישה חבר'ה, אבל הם אמרו: 'אם אתה מקבל אותו אנחנו לא באים, אנחנו רוצים להגיע למכינה רצינית ולהתכונן לצבא, מה אנחנו צריכים אותו פה עכשיו'". הרב לא רצה לוותר על הבחור ולא על הקבוצה וגם לא על שמה הטוב של המכינה. דילמה.

"אנחנו מאמינים שלכל אחד יש חולשות. יש גלויות ויש סמויות. לפעמים יש יתרון בגלויות כי הן נראות. ומי שזה נסתר אצלו – לפעמים לא מסוגל לדבר עליהן", אומר הרב מדר, ומספר שחלק מהדנ"א של המכינה הוא מעגלי שיח שבהם מדברים בלי ציניות. המעגלים נולדו אחרי מלחמת לבנון השנייה בעקבות הקושי שחרטה בבחורים, ועולות בהם  גם דילמות ותחושות מהחיים המשותפים. "אחר כך החבר'ה ממשיכים את הדיבור הפתוח הזה בבית שהם בונים".

השילוב הזה בטח עולה לא מעט.

"הדבר הכי יקר במכינה הוא אנשי צוות, ויש לי יותר אנשי צוות שצריכים לתת תמיכה לשני הצדדים כדי שזה יצליח וכדי שהחבורה תרגיש שזו זכות וזה הייעוד. חברה נמדדת בחוליות החלשות שלה ובאופן שהיא יכולה לשאת אותן". הרב מדר מספר שלפעמים הם נאלצים לדחות מועמדים מחוסר מקום. "זה כואב לנו. יש מקומות שמשדרים שהם מוסד למצטיינים ואינם יכולים לשאת תלמידים כאלה. אצלנו רמת הלימודים לא יורדת, להפך, בעיניי זה מעשיר את המקום. זה דורש מהבחורים התארגנות לוגיסטית וארגונית טובה יותר, ובמישור הלימודי הם מתמודדים עם שאלות תיאולוגיות כמו למשל מדוע ה' ברא בני אדם עם קשיים. השפע הרוחני שזוכים לו בגלל שעוסקים בנתינה, הוא אדיר".

 

הדובדבן שבקצפת

שכנה צפונית למכינת חמדת היא ישיבת מעלה גלבוע של הקיבוץ הדתי, שם מתקיים השילוב כבר שמונה שנים, שש מתוכן בצורה מובנית. "שיחה אקראית עם חבר שיש לו בן עם צרכים מיוחדים שיקפה לי שאחד הדברים שהכי מתסכלים את הבן שלו, שהיה במסגרת שבט 'יובל' בבני עקיבא ותמיד הרגיש חלק, שאין לו ישיבה ללכת אליה. אמרתי לעצמי, וואלה, אנחנו מקבלים את כולם אבל הוא מודר מהחוויה הישיבתית, שזה דבר מאוד יסודי היום", מספר ראש הישיבה הרב שמואל ריינר.

ההחלטה הייתה שהישיבה תשלב את הבחורים בתוך הישיבה. "אם מחלקים את הישיבה לחלק הישיבתי ולקהילתי, בעניין הקהילתי הם שווים בין שווים. הם אוכלים עם תלמידי הישיבה, ישנים איתם ולומדים איתם בחברותא. בבוקר הם משרתים בשירות לאומי". התוכנית מיועדת לבחורים עם תסמונת אספרגר בתפקוד גבוה. המיקוד הזה מסייע לאנשי הצוות המיועדים לכך להתמקצע בתחום. היעד של הישיבה היא שיהיו בין שמונה ל-12 תלמידים בקבוצה הזאת. השנה לומדים שישה, גם בגלל שנפתחו מסגרות נוספות. "לתלמידים האלה יש ר"מ, כמו של הקבוצות האחרות. הוא לא מדריך אלא יהודי בן 35, זה נותן להם את התחושה שיש להם כתובת רצינית. עם קבוצה מהם אני לומד חברותא ויש להם מדריכים".

נראה שמדובר בעלות לא נמוכה. איך עומדים בזה?

"זה אכן עולה הרבה ואנחנו לא ממומנים על ידי המדינה. אנחנו מממנים את זה והאמת היא שגם כל הבחורים בישיבה. לולא התוכנית הזאת, האוכל בחדר האוכל היה משובח יותר".

הרב ריינר חושב שמכל היתרונות שיש לישיבה שלו, הדובדבן שבקצפת הוא הימצאות התלמידים האלה, שנקראים "השילוב המשלב". "כשאני פוגש בחורים שמגיעים לשבוע ישיבה אני אומר להם שזו הסיבה האמיתית לבוא לכאן".

והוא מנמק "התלמידים שלי מגיעים מכפר סבא ורעננה וקטמון ובקעה בירושלים. הם תמיד פגשו עולם מסוים ולמדו בכיתות ממוינות. השילוב המשלב מאפשר להם מפגש עם אנשים אחרים, והם נפגשים איתם לא במערכת יחסים של מתנדבים או מדריכים, אלא כחברים לחדר. זה הכי שוויוני שיש ונוצרים קשרים". הבחורים מהשילוב המשלב משתתפים בערב הכישרונות המסורתי שמתקיים בחנוכה, ומופיעים ביחד עם הבחורים האחרים. הם כותבים בחוברת של הישיבה שבה התלמידים מפרסמים פרוזה ושירה. "יש חולצה שכל מחזור מוציא עם איזו שטות על הגב, והם תמיד ילכו עם החולצה הזאת, הם מרגישים בית. אבל מעבר לכך אני באמת מאמין שהנתרמים הראשונים מכך הם תלמידי הישיבה".

במה תלמידי השילוב המשלב השפיעו עליך?

"התלמידים שלי הם תמיד מאוד מוכשרים ומוצלחים חברתית ואם מותר להגיד, ב"ה גם ילדיי. פתאום נוצר לי חיבור לאנשים שהם קצת אחרת, וגיליתי שיש בהם עוצמות שאין בילדים שלי ובתלמידים שלי, של מסירות, נאמנות והרבה פעמים של כובד ראש".

נפתלי אלקיס הוא אחד מבוגרי 'השילוב המשלב' של הישיבה. "כשהייתי בן ארבע או חמש הייתה לי בתוך כמה שבועות ירידה רצינית בתפקוד", הוא מספר, "הייתי בבדיקות אצל כל מיני רופאים ולבסוף אבחנו אותי עם PDD. למדתי בישיבה בפתח תקווה בכיתה קטנה ללקויי תקשורת ועשיתי בגרות מלאה". בכיתה י"ב, כשהחברים התחילו לחפש מסגרות המשך, הוא שמע על מעלה גלבוע, אבל התלבט גם לגבי מסגרות אחרות, לא דתיות. על אופציות דתיות אחרות הוא לא שמע. "בסוף הלכתי למעלה גלבוע ואני יודע היום שעשיתי את הדבר הנכון".

אלקיס נהנה מאוד מהגמישות, מהפתיחות ומהעובדה שהיה בתוך קיבוץ שעשה בו גם שירות לאומי. "הישיבה ערבבה אותנו עם החבר'ה הרגילים. היו לי יותר חברים מאשר היו לי בתיכון. בבית הספר ההפסקות קצרות ואחד מהקשיים שלי הוא למצוא נושא לשיחה. כשהייתי בתיכון חבר שלי היה גר בעיר אחרת, רחוקה מאוד ממני, ובשכונה שלי אני לא כל כך יוצא החוצה. אבל בישיבה ישנתי עם התלמידים האחרים, אכלתי איתם ולמדתי איתם. דיברתי איתם בארבע עיניים. היו לי גם הרבה חברים בקיבוץ ובמשפחה המארחת וגם הצוות היה מאוד טוב". אלקיס חושב שהשנתיים האלה שעשה בישיבה סייעו לו גם ברמת התפקוד, "רכשתי יותר עצמאות ולמדתי איך לייצר יותר טוב נושאים לשיחה".

ומה אתה נתת לתלמידי הישיבה האחרים?

"בזוגיות ובכלל, בקשרים שבין אנשים, כל אחד לומד ומלמד, אנשים משלימים זה את זה. יש את אלה שמוגדרים על הרצף האוטיסטי ואת אלה שיודעים להשתלב בחברה הרגילה. הם יכולים להכיר את הקושי שלך ולפגוש צורות אחרות של אנשים".

אתה חושב שצריך לפתוח עוד מסגרות כאלה?

"בטח. מי שיש לו את הפתיחות הזאת, כדאי שיפתח. אני הייתי מרחיב את המסגרת במקום שנתיים לשלוש-ארבע שנים".

 

מחכים לבנות

מסתבר שקריאתם של פרידמן ואלקיס להרחיב את מעגל המוסדות המשלבים מגיעה לאוזניים קשובות במיוחד. "יש לי בת עם תסמונת דאון, בוגרת שנתיים שירות לאומי וגרה בירושלים. ככה שהנושא היה קרוב אליי. אני לא צריך לחכות לטלפונים של הורים, אני הורה בעצמי", כך אומר מולי יסלזון, ראש מטה ישיבות ההסדר. כבר לפני שלוש שנים בירר יסלזון מה קורה בשטח בתחום השילוב. הוא ארגן סיור עם משרד הרווחה ודייק איתם יחד את הצרכים הספציפיים של הציבור הדתי. "ככל שיש יותר מסגרות משלבות בבתי הספר ובתיכונים, נוצר צורך של מסגרות המשך. בבתי הספר אומרים להם 'אתם כמו כולם', אבל מגיע השלב הזה שבו כולם הולכים לישיבות ואז אומרים להם 'בעצם לא, אתם שונים'. זה קשה".

יסלזון מרכך את הדימוי שנוצר סביב הרצון וההיענות של ראשי הישיבות ללכת על המהלך. "לפני שלוש שנים קיימתי אסיפה על הנושא הזה והגיעו 16 ישיבות להתעניין. גם היום יש 30 חבר'ה עם צרכים מיוחדים שמפוזרים בישיבות השונות וזה לא פשוט. לפעמים זה מחייב הנגשה מיוחדת והישיבות עושות את מה שצריך כדי שהתלמיד יוכל ללמוד במקום".

גם הרב ריינר מלמד זכות על חבריו. "אני מאמין שיש הרבה ראשי ישיבות שיש להן קשיים לעשות את זה עכשיו, אבל אף ראש ישיבה לא מתנגד לזה. לפעמים מנהל יכול להגיד לראש הישיבה 'את זה אני לא יכול לשאת על כתפיי'. אצלנו מנהל הישיבה אומר על כל תחום חברתי 'אני לוקח', ואז רואה איך הוא מסתדר עם זה".

השיחה עם יסלזון מעידה על כך שהשינוי כבר כאן. האיגוד העביר יחד עם משרד הרווחה תקנה תקציבית שתממן תוכניות המשך באחריות ממשלתית לבחורים בעלי צרכים מיוחדים. כדרכו של משרד ממשלתי הוא הוציא מכרז וכמה גופים – ישיבות ועמותות – זכו. כך שהשנה החלה התוכנית לפעול בישיבת קרני שומרון ובמדרשה בגבעת וושינגטון, שם לומדות 12 בנות בעלות צרכים מיוחדים. בישיבת הגולן בחיספין, זוכה נוספת במרכז, מתארגנים לקראת השנה הבאה. יסלזון אומר שזו רק ההתחלה.

אגב, הישיבות הזוכות יפעלו לכך שהתלמידים יתנדבו במסגרת הצבא. עוד חותמת לנורמליות בחברה הישראלית. כרגע מדובר במסגרת לשלוש שנים, אבל ייתכן שהיא תורחב בהמשך. "החשיבה היא שהם יהיו תלמידים מן המניין לכל דבר ועניין. למשל, כשהבחורים האחרים יוצאים בבין הזמנים הביתה, הם לא יישארו בישיבה, כי אף אחד לא נשאר. הישיבות יצטרכו למצוא להם מסגרות אחרות, אולי טיולים, שמתאימים להם. השייכות שלהם לתורה היא לא פחותה מזו של כל אחד אחר והזיקה שלהם לישיבה תהיה כמו של כולם. זה יעשה שינוי מהותי בבית המדרש". יסלזון שמח מאוד על הצעד המשמעותי הזה שנעשה, אך למרות זאת הוא חושב שהמנוחה על זרי הדפנה עדיין רחוקה. "יש עוד הרבה מה לעשות בתחום הזה".

ואכן, יש עוד הרבה מה לעשות. אם אצל הבנים קיים מענה שהולך ומתרחב, הרי שעד היום היתה לבנות רק תוכנית אחת, וגם היא מיועדת לבנות חו"ל. הבנות האלה לומדות במסגרת תוכנית 'דרכנו', שבה משתתפים בנים ובנות מחו"ל – הבנים לומדים בהר עציון, והבנות במדרשת לינדנבאום. "התחלנו את זה לפני 16 שנה", מספרת אילנה גולדשיידר, מרכזת התוכנית. "כבר עשרות שנים בנות יהודיות בארצות הברית מסיימות את התיכון ובאות לשנה לארץ. אז כשאמא אחת שלבת שלה יש פיגור קל, התקשרה אליי ואמרה שהיא רוצה שגם הבת שלה תוכל ללמוד, החלטנו לפתוח את המסלול". הבנות לומדות שיעור אחד בבוקר ואחר כך הן יוצאות לעבודה. ארוחת צהריים הן אוכלות עם כל התלמידות, ואחריה לומדות עם בנות מהתוכנית הישראלית או האמריקאית הרגילה. בערב יש להן פעילויות מגוונות.

התוכנית מיועדת לבנות עם תסמונת דאון, ליקויי למידה קשים ולפעמים משולב עם זה CP. יש במדרשה בניין מונגש לגמרי וכמה חדרי שינה מונגשים. "השנה יש לי בת שמתניידת בכיסא גלגלים, אז שיפצו לי חדר נוסף רק בשבילה". הרב אהד טהרלב, ראש המדרשה, מספר כי גם בנות ישראליות בעלות צרכים מיוחדים שמגיעות ללמוד מקבלות את מלוא התמיכה. "היו שתי בנות חירשות, שהנגשנו להן את חדר הלימוד. הן הגיעו כי לרוב המלמדים אצלנו אין זקן, ככה הן יכלו להבין יותר". הרב טהרלב התאמץ למצוא להן מקום שירות משמעותי בצבא, כמו שהוא עושה לתלמידות הרגילות שלו.

"הראש של לינדנבאום הוא שצריך למצוא פתרון לכל אחת שרוצה ללמוד", מספרת גולדשיידר. "כמעט כל שנה יש לי ישראלית שרוצה לבוא, אבל היא חייבת להיות ישראלית דוברת אנגלית, כי גם ככה השפה קשה לבנות, אז אי אפשר להעמיס עליהן שפה אחרת".

למה אין תוכנית כזאת לבנות ישראליות?

"אני רואה שגם בנות ישראליות עושות שנת מדרשה, אבל זו תופעה של השנים האחרונות ולא הרבה בנות באות ללמוד. כשזאת תהיה מסורת מסודרת כמו בציבור היהודי האמריקאי, אני בטוחה שגם לבנות כאלה יהיה מקום. האמת היא שאני מחכה שאמא אחת תיכנס לרב אהד ותשאל אותו למה אין תוכנית. אני בטוחה שכשזה יקרה התוכנית תצא לדרך".