אפשר לנהל שיחה נעימה, ידידותית ואינטליגנטית עם אנשי עמונה. אפשר לדבר איתם על פוליטיקה ועל משפט, על חתונות ועל נוסטלגיה.
אבל על דבר אחד אי אפשר לדבר איתם, גם אם מתאמצים מאוד: שעה של ריאיון עם שלושה מתושבי עמונה לא הצליחה לסחוט מאף אחד מהם מילים כמו "ארגזים", "לארוז", או "היום שאחרי". הם פשוט לא שם, ולא כקלישאה או כסיסמה מדף מסרים.
קשה אמנם לומר שאנשי עמונה מנותקים מהמציאות, נהפוך הוא. בזה אחר זה ניגשים שלושת המרואיינים שלנו לטלפון באמצע הריאיון, ומקבלים עדכונים שוטפים על ההתקדמות בשדה הפוליטי והמשפטי. על אחת הטראסות ביישוב מתנפנפים אוהלי חאקי גדולים שמיועדים לקלוט את האלפים שיגיעו, במידת הצורך. אוטובוסים של מבקרים מגיעים אל ראש ההר סחוף הרוחות כמעט מדי יום, וזוכים להדרכות וסיורים מפי אנשי המקום. רכבים עמוסים בעיתונאים וצלמים מרחבי העולם פורקים את עצמם בין הבתים, מחפשים תושבים שייתנו תשובות, שיספרו על עצמם. אימהות צריכות להתלבט בין הכנת סנדוויצ'ים לילדים ובין ריאיון ליומן הבוקר של רשת ב'. אבל כל אלו לא מצליחים לטשטש את הפוקוס בעדשה שדרכה רואים אנשי עמונה את מצבם כעת, שכותרתה האחת והיחידה היא: חוק ההסדרה, ועכשיו.
ממשיכים את החלוצים
ולבשורות הטובות תחילה: שתי כלות שגדלו בעמונה עמדו תחת החופה במהלך השבועות האחרונים. מתברר שהחלטות בג"ץ לא נלקחו בחשבון השיקולים של בחירת מקום המגורים: שני הזוגות הצעירים קבעו את ביתם בעמונה, ובכך העלו את מספר המשפחות ביישוב ל-42. בעמונה, אגב, לא רק בני הנעורים אומרים את דברם. גם הילדים הצעירים יותר, כך מעידים ההורים, מודיעים להוריהם כי הם נשארים בעמונה, וגם אם ייקחו אותם מפה – הם יחזרו לגור באוהלים.
הילדים הללו, שמוכנים לגור בעמונה אפילו באוהל, הם ילדיה של טלי יהב. יהב (41), נשואה, אם לשבעה ילדים, מחנכת וסגנית מנהל בבית הספר בעפרה, הייתה בין שלוש המשפחות הראשונות שהגיעו לעמונה לפני כמעט עשרים שנה. היא גדלה בבית אל והתגוררה שם אחרי החתונה. הם היו זוג צעיר, ושמעו שהרווקים בגבעה ליד עפרה מחפשים משפחות שיגיעו לחזק את היישוב. "עשו לנו שבת קליטה, והתקבלנו", היא מחייכת. אגב, היא מציינת, בעלה שירת אז במינהל האזרחי ולא הייתה שום בעיה חוקית במגוריו בעמונה, שנחשבה כשכונת הרחבה של עפרה.
יחד עם משפחת יהב, בגרעין של שלוש המשפחות הראשונות של עמונה, הייתה גם משפחת ברוכי. יהודה ברוכי (42), נשוי ואב לשבעה, הוא יליד בית אל שלאחר החתונה התגורר בקריית מלאכי. הוא ורעייתו חיפשו את המעשה הציוני המתאים להם, והתלבטו בין עיירת הפיתוח להתיישבות. שמעם של אותם רווקים ליד עפרה שמחפשים משפחות הגיע גם אליהם, והם החליטו לבוא לביקור. "הדרך מעפרה לכאן הייתה אז ארוכה", נזכר ברוכי, "היה טרקטור שפילס לנו את הדרך. כשיצאנו מהאוטו ידענו שזה המקום שלנו". הרווקים עברו להתגורר במכולה ושלוש המשפחות נכנסו לשלושת הקרוואנים היחידים שהיו על ההר. "הגענו במוצאי תשעה באב לפני תשע עשרה וחצי שנים", מספר ברוכי, "הכול פה היה מאוד בראשיתי. הרגשנו שאנחנו ממשיכים את החלוצים – את הורינו שהקימו יישובים בשומרון, את סבינו שהקימו מושבים וקיבוצים. אנחנו חוליה בשרשרת של המעשה הציוני".
יהב מספרת על הכביש שנסלל בהמשך, ועל התשתיות שהותקנו בעמונה בהדרגה. "הייתה המון תמיכה מעפרה, מהמועצה. לקח זמן, בסוף התברגנו", היא צוחקת. "אגב, כשהגענו לא הייתה פה חלקה אחת מעובדת, הכול היה טרשים".
לא חששתם מבעיות עם חוקיותו של היישוב החדש?
ברוכי: "האמנו שכמו שבכל ההתיישבות המציאות הקדימה את האישורים, כך יהיה גם כאן. גם חומה ומגדל קמו כך, גם יישובי רמת הגולן – קודם הקימו ואז באו האישורים. מעולם לא דיברו כאן על מצב הקרקעות".
לאבי חמו (32) יש פרספקטיבה קצת שונה על עמונה. הוא לא הרגיש את חדוות הבנייה הבראשיתית. אדרבה, דווקא החורבן הוא שמשך אותו לשם. "אני ואשתי ירושלמים במקור, וגרנו בירושלים. חיפשנו לעשות משהו משמעותי. אחרי מה שקרה פה בתשס"ו, מבחינתנו משהו משמעותי היה – לעבור לעמונה".
אתה עצמך חווית את האלימות וההרס שהתרחשו כאן?
"לא, הייתי אז חייל. בהתנתקות ברחתי לחומש, אז החליטו לשים עליי עין והייתי צמוד לרס"ר, לא יכולתי לצאת".
חמו, נשוי ואב לשלושה, עובד בבנק, בחר להגיע ולחזק את עמונה דווקא בעקבות הטראומה שהותיר אחריו ההרס. "לא הגענו מההארד קור המתנחלי. ההורים שלנו עד היום לא מגיעים לפה הרבה", הוא מבהיר, ויחד עם זאת תחושת השליחות שלו ושל משפחתו רק הולכת ומתעצמת בעשר השנים שהם כאן.
אבי הגיע לפה בעקבות ההרס. אבל לכם, כמייסדי המקום, מה עשתה הטראומה של הפשיטה האלימה בתשס"ו?
יהב: "הפינוי היה מאוד טראומטי, אבל הוא גם מאוד חיזק אותנו. אני זוכרת שישבנו יחד אחר כך כל המשפחות, היינו גאים שהצלחנו להביא לפה כל כך הרבה אנשים, שעמונה הייתה חשובה לכולם. נכון שהיינו צריכים לאסוף את עצמנו מהרבה בחינות, הילדים שלנו עברו טראומה, אבל מצד שני חשבנו שזהו, הסיפור נגמר. הרסו את הבתים האלה, אבל כעת נוכל להמשיך הלאה ולבנות את היישוב".
ברוכי שותף למבט האופטימי של אז: "קודם כול, צריך לזכור איפה נמצא היום מי שהורה על ההרס, אולמרט. התובנה שלי מאז הייתה שייקח זמן, אבל היישוב יהפוך לעובדה מוגמרת".
התחושה שהקורבן שהקריב היישוב היה האחרון, וכעת סלולה הדרך לבנייתו והרחבתו, הובילה משפחות שונות, בהן גם משפחת יהב, להתחיל לחשוב קדימה על בניית קבע. "אני זוכרת שהתלבטנו לגבי בנייה. ידענו שיש על הפרק עוד כמה עתירות נקודתיות, ואמרנו: נעבור את זה ונמשיך הלאה. אני ובעלי כבר בחרנו מגרש שצופה לכיוון ירושלים".
גם משפחת ברוכי הרחיבה את הקרוואן ובנתה סלון רחב ונעים, שהוא תוספת של קבע. במגירה יש להם תוכנית לבית של 150 מ"ר. משפחות נוספות בנו ביישוב בתים מבנייה קלה, בתים מעץ, והוסיפו חדרים על הקרוואנים שבהם התגוררו. חמו גם מנסה להרחיב את הבית, אבל ההתקדמות היא עקב בצד אגודל בשל הקשיים הייחודיים שמוערמים על הבנייה בעמונה: "כל מהלך פה הוא תחת זכוכית מגדלת", הוא מספר, "להעביר קרוואן ליישוב זה דבר שעוקבים אחריו. אם אני מזמין משאית עם בלוקים, צריך להתפלל שהיא תגיע ליעדה". הקושי להרחיב את הבנייה, מספרים השלושה, עומד ביחס הפוך לצורך ההולך וגדל עם התרחבותן של המשפחות ביישוב. "יש משפחות שנתקעו עם הבנייה", מודה יהב, "יש מצוקה".
"אין מה לדבר על נכסי נפקדים"
הציפיות של התושבים שלאחר המחיר הגבוה ששילמו בתשס"ו, לאחר מימוש הסכם המאחזים ולאחר שינוע קרוואנים בתוך היישוב בעקבות פסיקות של בג"ץ, תיפרץ הדרך להתרחבות – התבדו. יהב עצמה מודה כי אם לפני עשרים שנה היו אומרים לה שתישאר לגור בבית בממדים הנוכחיים, היא הייתה מתקשה להאמין. בנקודה הזאת פגשה את היישוב פסיקת בג"ץ, המורה לעקור את כולו בשל עתירות של השתלטות לא חוקית על קרקעות. תאריך היעד: בעוד כחודש, בסיום השנה האזרחית.
פסיקת בג"ץ הכניסה אתכם שוב לבועה של אי ודאות, והפעם חמורה יותר מקודמותיה. איך מתנהלים החיים ביישוב כאשר עצם קיומו תלוי על חוט השערה?
יהב: "עד לפני חודש-חודשיים החיים פה התנהלו כרגיל. אין חוסר ודאות, הילדים הולכים למסגרות. התקופה האחרונה יותר לחוצה, יותר מורגשת. יש פה המון צלמים, אנחנו יוצאים הרבה להפגנות, הילדים חיים את זה – הם במאבק על הבית. אנחנו נאבקים ומאמינים שזה אפשרי, לא נותנים סיכוי לזה שלא נישאר פה".
חמו: "כל מצב של אי ודאות הוא לא נוח, זה המחיר. אבל לאחרונה אנחנו רואים שחוק ההסדרה הולך בכיוון החיובי, וזה נותן תקווה לכך שאנחנו נשארים פה. בהתחלה הסתכלו עלינו כמו הזויים כשדרשנו את חוק ההסדרה, אבל בסוף הקואליציה התגייסה".
ברוכי: "המתח קיים. עם כל הביטחון והאמונה שנישאר פה, המתח קיים. אבל יש הרגשה חזקה שהפעם זה יקרה", הוא מדבר על חוק ההסדרה, "הפוליטיקאים לקחו אחריות והצדק עומד להתגלות. אם היינו צריכים לגור עשרים שנה בקרוואן כדי שזה יקרה – היה שווה את זה. את השליחות שלנו עשינו".
יש תחושה של התגייסות כללית ביישוב? אנשים משובצים למשימות במארג של המאבק?
ברוכי: "בהחלט. כל היישוב מגויס, הנוער מאוד פעיל, עושים הרבה. גם מי שהיה בעבר פחות פעיל, היום הוא בתוך זה".
יהב: "אנשים חשים תחושת שליחות. הם מרגישים שכל יהודה ושומרון על הכתפיים שלהם עכשיו. המאבק גם מחבר את האנשים פה יותר זה לזה, יש המון אסיפות חברים. בתחילת הדרך עוד לא כולם ידעו בדיוק מה ומי, אבל עכשיו כולם רתומים. אנשים יצאו להפגנות גם בזמן העבודה, הוציאו את הילדים מהמסגרות, כולם סביב המטרה. וכשהחוק מתחיל להתגלגל – אנשים רוצים עוד יותר לעשות".
לא קשה לזהות, כאמור, שאת עיקר יהבם ומטרתם מסמנים התושבים בחוק ההסדרה – חוק שאמור להסדיר לא רק את עמונה, אלא גם את "העמונות שבדרך" כפי שהתבטאו גם הפוליטיקאים. לא מדובר רק בעתירות שכבר הוכרעו, כמו תשעת הבתים בעפרה ובתי נתיב האבות שבגוש עציון, אלא גם בבתים ביישובים נוספים שנמצאים באותו מעמד ובאותה סכנה: בפסגות, בכוכב השחר ועוד. "ברור לנו שזה לא רק עמונה", אומר ברוכי, "אנחנו כרגע החוד, הסמל, אבל השאלה נוגעת לאלפי משפחות ביו"ש. האסימון נופל לאנשים, שאי אפשר להמשיך בשיטה של לפתור דונם פה ודונם שם בכל עתירה. מבינים כעת שצריך פתרון שורשי ועל זה המאבק שלנו. ההרגשה היא שכבר כמה שנים ארגוני שמאל קיצוני שלא הצליחו להיבחר לכנסת מנהלים פה את העסק, וכל פעם בעזרת בג"ץ מכרסמים בעוד חלקת קרקע".
את יום רביעי שעבר, אז עבר חוק ההסדרה בקריאה טרומית בכנסת, זוכר ברוכי כיום בעל ממד היסטורי מבחינתו. "אני אדם שלא כל כך שומע חדשות", הוא מודה, "אבל באותו יום הייתי צמוד לרדיו. הרגשתי כמו בהצבעה בכ"ט בנובמבר, מקשיב לרדיו וסופר את הקולות בעד ונגד. הייתי מרותק". תוצאות ההצבעה ההיא הרימו את תושבי עמונה ומאבקם מדרגה אחת למעלה מבחינת המורל והאופטימיות. "אם בחודשים האחרונים הייתה איזושהי התלבטות, אז ההצבעה הזאת בשבוע שעבר פתרה אותה לגמרי. פתאום אתה רואה את ההתגייסות של הפוליטיקאים והמשפטנים לתקן את החשיבה המעוותת שיש צורך לגרש אותנו מכאן. אני מאמין שזה יקרה. התפילות שלנו נענות", הוא נרגש.
עם כל האופטימיות, הרי ייתכן שיעבירו את חוק ההסדרה בלי הסעיף של עמונה. מה יקרה במצב שבו אולי הצלתם את כל ההתיישבות, אבל לא את עצמכם?
השלושה מסרבים בכלל לפתוח את האפשרות לדיון. "הפתרון מונח על השולחן, אפשרי", אומר חמו, "השרים וראש הממשלה יודעים שיש פתרון אפשרי וחוקי. את החוק לא כתבו תושבי עמונה, אלא משפטנים. הם יודעים מה מגבלות החוק וכתבו אותו בהתאם. על כל משפטן שיגיד שהחוק לא חוקי", הוא רומז ליועץ המשפטי לממשלה, "אפשר להביא חמישה משפטנים אחרים שיטענו שזה חוקי ויכול לעבור, אין סיבה להוציא את עמונה מהחוק. בסוף זה תלוי ברצונם של ראש הממשלה והשרים, ואנחנו ניתן להם את הדחיפה האחרונה שהם צריכים".
ראש הממשלה מקדם פתרון שהוא יותר בכיוון של נכסי נפקדים מאשר חוק ההסדרה. אתם מקבלים את הפתרון הזה, שיאלץ אתכם לעבור למיקום אחר על אותו רכס?
"מבחינתנו אין דיון", ברוכי נחרץ, "מרגיז אותי שפותחים בכלל את האופציה. אין סיבה שאנחנו נוותר ונקריב קורבן. החוק יכול לעבור יחד איתנו בתוכו. אם היינו במקום של נכונות לוותר – מזמן לא היינו כאן".
יהב: "אין מה לדבר על נכסי נפקדים עכשיו. זה היה פתרון שאנחנו עצמנו הצענו בהתחלה והמינהל האזרחי טרפד אותו. ההסדרה תציל את כל ההתיישבות, אין מה לחזור אחורה עכשיו. חודש אחרינו חל תאריך ההרס של הבתים בעפרה. אין סיבה שיהיה פתרון של נכסי נפקדים רק לעמונה אם אפשר להסדיר את כולם".
חמו מסכם: "או שמעבירים את החוק או שהולכים לעימות, אין אופציה אחרת. חייבים להבין את זה ולרכז את כל המאמצים כדי להעביר את החוק".
"עמונה הפכה לסמל"
מנין המוטיבציה והאומץ שלכם כיישוב לוותר על הצעות של העתקה, שאולי היו נוחות יותר, ולדחות כל פתרון שלא מותיר אתכם במיקום הנוכחי?
יהב: "אנשים באו לפה מתוך אידיאולוגיה, לא כדי לחפש איכות חיים. לא קל פה: אי אפשר לבנות, יש רוחות מאוד חזקות, התנאים לא קלים, מצטופפים עם שישה ילדים בקרוואן, אין חברה לילדים הגדולים. אנשים יכלו לעזוב פה בכל שלב גם בלי פינוי, אבל הם נשארו. הם מרגישים שליחות לגור פה. לכן זה לא סתם שעמונה מצליחה להרים את הדגל הזה. הילדים שלנו גם חיים את זה. כשהעליתי בבית את האופציה של העתקה לשבות רחל, הילדים צעקו: מה פתאום, אנחנו לא זזים מפה. אפילו את ההצעה של נכסי נפקדים הנוער סירב לקבל. הם אמרו: כאן גדלנו, אנחנו לא זזים מפה".
ברוכי: "ב-2006 היה כאן סיר לחץ שהתפוצץ כתוצאה מהגירוש, זה שם אותנו במקום אחר. הפך אותנו לסמל. מעבר לכך, כיום פשוט כולם מבינים שהגיע הזמן שהסוגיה של ההתיישבות בכללה תעלה לשולחן. אנחנו התווינו פה קו שאומר שיש ממשלה לאומית, שצריכה ויכולה לעשות את זה, והגיע הזמן שנוכל לבנות את בתינו".
במידה ויגיע יום פקודה, אתם ערוכים למאבק בשטח?
ברוכי: "אנחנו מעריכים שיגיעו לכאן כל תומכי ההתיישבות. תהיה פה מחאה". הוא מספר על צוות יישובי שעובד על הלוגיסטיקה, אוכל, אוהלים, וגם מסע ניווטים לילי שנערך על מנת להכשיר מדריכים להוביל קבוצות שיגיעו לעמונה בדרכים חלופיות אם ייחסמו הצירים. יהב מציינת שלדעתה הפעם ייראו יותר מבוגרים בשטח: "המבוגרים ייקחו אחריות, כי הם יודעים למה כוחות הביטחון מסוגלים. אמא אחת אמרה לי: אני באה עם הילדים שלי. אנחנו יודעים שיגיעו עשרות אלפים. כולם יבואו למחות, כי אחרי שהחוק עבר, אז עוד יותר מקומם לעשות דבר כזה".
שעון החול מתקדם בקצב מהיר, והשלושה מצפים שהפוליטיקאים יקדמו את החוק בזמן הקצר שנותר. "הם יכולים תוך שבועיים לגמור את הסיפור. יש להם עבודה קשה והם יזיעו, אבל הם יכולים להתמודד גם מול בג"ץ. אנחנו מחזקים את ראש הממשלה והשרים שימשיכו בדרך שבה התחילו".
מכבש הלחצים שהפעיל מטה עמונה על הפוליטיקאים נשא פרי, ואפילו כמה קשרים אישיים. יהב מספרת שבאנשי הקשר שלה נמצאים כמה וכמה שרים, והמשפחה שלה, שהתייצבה מול ביתה של השרה מירי רגב, זכתה לביקור בבית השרה ולשיחה אישית איתה. "היא יודעת שעמונה זה המשפחה שהייתה אצלה בבית. גם שרים נוספים כמו שטייניץ ולוין פתחו את הדלת לתושבים". גם בתקשורת, אומרים התושבים, מורגשת אמפתיה כלפי אנשי עמונה, בניגוד לתדמית העבריינים שניסו להדביק להם בעבר.
אתם מרגישים תמיכה גם מהציבור הרחב?
ברוכי: "בהחלט, זה חוצה מגזרים. אנחנו מקבלים תמיכה מאנשים במקומות העבודה שלנו. אנשים באים לפה סתם עם חלות, פרחים, עוגות, להביע הזדהות. הגיעו לפה אוטובוסים מבת ים, ירושלים, נוער של האזור, נשות גוש קטיף. היו פה כינוסים של חברי ליכוד והבית היהודי. בסוכות אירחתי בסוכה הפרטית שלי חמש מאות איש שעברו פה באירוע שקיימנו. באים מכל הארץ לחזק".
ואחרי כל האופטימיות, הביטחון והנחישות, אתם חושבים לפעמים על היום שאחרי במידה ולא יימצא הפתרון?
יהב: "אנחנו לא שם. אנחנו עושים מאמצים להעביר את חוק ההסדרה וחיים באמונה שזה יעזור".
ברוכי: "זה כמו שתשאל חולה במחלה סופנית מה לכתוב לו על המצבה. למה לדבר על זה בכלל? יש לי שבעה ילדים שגדלו פה, הם לא מכירים חיים אחרים. אני לא מאמין שהמדינה תעשה לנו דבר כזה. הגיע הזמן שהעוולות האלה ייפסקו. זו ממשלה שמחויבת לכך והיא תעשה את זה, רואים שזה הכיוון".
לסיום, ספרו לנו מה הדבר שאתם הכי אוהבים בעמונה.
חמו: "האנשים", הוא משיב מיד, "יש פה מכל הסוגים. חקלאים, מורים, כל סוגי האופי של אנשים. המקום מקבל כל אחד, שיחיה לפי מה שמתאים לו. צריך לחיות פה כדי להבין. יש פה את כל עם ישראל במקום אחד, זה מה שמיוחד".
יהב: "הנוף והאנשים. יש משהו ברוחות של עמונה, משהו באוויר, במרחב. זה פותח אותך. לפעמים אני מרגישה מחנק, ואז אני יוצאת החוצה ומרגישה שאני נפתחת, שזה המקום שלי, זו ארץ ישראל. יש פה גם המון מרחב וכבוד אחד לשני, לאנשים שונים. הנוער פה גדל יחד והם כמו אחים. כל מה שעברנו עשה אותנו למשפחה".
ברוכי: "זה כמו שישאלו אותי למה אני אוהב את הילד שלי. זה משהו שיצרנו אותו, הזענו עליו כל כך הרבה, אני אוהב פה כל סנטימטר. את השקט, את השלווה, את האנשים, את בית הכנסת. בכל רגע נתון יש כאן שקט כזה, שלווה לנפש. יש גם צהלות ילדים, אווירה מיוחדת. זה המקום שיצרנו. אני לא רואה את עצמי מסתדר בשום מקום אחר".
חגית רוזנבאום
צילום: אריה מינקוב