הניצחון של תלמיד בחינוך הממלכתי בחידון התנ"ך לא צריך לגרום לנו להתגעגע לימים שבהם נערך הניסיון הכושל להחזיק בתנ"ך בלי להאמין בקדושתו
1. לפני שנדבר על התנ"ך ועל חידון התנ"ך, נפתח במשל מתחום הספורט.
במשחקי הכדורגל שנערכים מדי שנה בשנה, מתחרות ביניהן הקבוצות על שני תארים שונים ובשתי שיטות שונות – שיטת הליגה ושיטת הגביע.
תואר אליפות הליגה נחשב יוקרתי יותר, כנראה משום שהוא משקף באופן אמיתי יותר את עדיפותה המקצועית של הקבוצה המנצחת. בשיטת משחקי הליגה, כל הקבוצות משחקות זו מול זו בשני סיבובים או יותר. קבוצה שמפסידה לא מודחת מההתמודדות, אלא רק מאבדת נקודות. בסופו של דבר מוכתרת כאלופה הקבוצה שהוכיחה את יתרונה לאורך זמן וצברה את מרב הנקודות מסך המשחקים.
במשחקי הגביע לעומת זאת הרבה תלוי במקרה. לא כל הקבוצות מתמודדות אלו מול אלו, וקבוצה שהפסידה פעם אחת בלבד מודחת מן התחרות. כך יכולה קבוצה לא חזקה במיוחד לזכות בגביע בזכות צירוף מקרים של הגרלה נוחה מול יריבות קלות, משחק אחד או שניים של התעלות נדירה והדחה מוקדמת של יריבות עדיפות ממנה בגלל מעידה חד-פעמית שלהן במשחק חלש.
2. ומהמשל לנמשל. אינני יודע מדוע הוחלט לאחרונה לשנות את שיטת ההתמודדות בחידון התנ"ך לנוער ביום העצמאות. על פי השיטה החדשה, כל הנקודות שנצברות בשלבים המוקדמים משמשות רק כדי לקבוע מי יעלו לשלב הסופי. כשמתחיל השלב הסופי, ההתמודדות נפתחת מחדש במצב של אפס נקודות. בשיטה הזאת נקבע המנצח בתחרות על פי מדגם קטן יחסית של שאלות שעליהן הוא משיב, ולכן, כמו בטורניר כדורגל בשיטת הגביע, ההצלחה משקפת את הידע באופן פחות שיטתי. כך ייתכן שמי שיודע יותר לא בהכרח ינצח, ויש יותר מקום לכך שמישהו ינצח בגלל מעידה חד-פעמית של יריבו העדיף ממנו.
אולי מטרת השינוי הייתה רק להגביר את המתח והתחרותיות כדי להוסיף עניין ורייטינג. ואולי השיטה החדשה נועדה לאפשר את מה שקרה השנה: שבירת המונופול של בתי הספר הדתיים על הזכייה בתואר. אלמלא השיטה החדשה מסתבר שנעמי כהן, שזכתה בתואר כלת התנ"ך הארצית, הייתה מוכתרת גם ככלת התנ"ך העולמי.
אין בכל זה כדי לפגוע בהישג הנפלא של שגיב לוגסי, תלמיד בית הספר הממלכתי אורט במעלות, שהוא חתן התנ"ך הראשון מזה 30 שנה שאינו לומד בחינוך הדתי. זכייתו בתואר כשהוא בן 15 בלבד מבליטה עוד יותר את כישרונו ואת מידת התמסרותו למשימת הלימוד וההכנה לחידון. ועדיין נראה שטעו מי שזכייתו של לוגסי גרמה להם להתרפק בגעגועים על הימים שבהם הדתיים למדו תלמוד והחילונים היו אלופים בתנ"ך.
3. הדבקות החילונית בתנ"ך שייכת לימי ראשית הציונות, שבהם ניסתה ההנהגה החילונית הרוחנית והפוליטית ליצור כאן זן חדש של יהודי (בעצם הם העדיפו את הכינוי "עברי"). הם ניסו לדלג על כ‑2,400 שנות תורה שבעל פה ולברור מתוך המורשת היהודית השלמה, שנחשבה בעיניהם כגלותית, רק את התנ"ך. הם סברו שיוכלו להמציא את היהדות מחדש בלי מחויבות הלכתית, ולהנחיל את מורשת התנ"ך וסיפוריו ההיסטוריים על עם ישראל וגיבוריו תוך התעלמות מהגיבור העיקרי של הסיפור – בורא העולם, אלוקי ישראל. הם ניסו ללמד את התנ"ך כמקור השראה לערכים אנושיים ולאומיים וכמקור עיקרי לשפה העברית המתחדשת, אך בלי אמונה בקדושתו ובמקורו האלוקי.
לא פלא שהאחיזה בתנ"ך מתוך גישה כזאת לא שרדה יותר מדור או שניים. קשה להצדיק התמסרות ללימוד מפרך של טקסטים עתיקים אם אינך רואה בהם תורה אלוקית קדושה אלא רק מקור השראה. "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות", נאנח מנהיג מפ"ם המיתולוגי יעקב חזן. התוצאה הזאת הייתה צפויה. להוציא מקרים בודדים, מי שלא מאמין בקדושת התורה גם לא יתאמץ לדעת אותה.
4. חתן התנ"ך החילוני לנוער לא מבשר את שובו של החילוני המלומד ביהדות, אפיקורס שאינו עם הארץ. הנער שגיב לוגסי הוא בן למשפחה מסורתית מאמינה. הוא חבש כיפה לראשו בעת ההתמודדות, ואמו סיפרה שהתפללה להצלחתו.
המסורתיות המזרחית מבטאת גישה שונה לחלוטין ליהדות מזו של הציונות החילונית האשכנזית והסוציאליסטית, זו שאחזה בתנ"ך ובמניפסט הקומוניסטי כאחד ונתנה את הטון האידיאולוגי בארץ בעשורים שלפני ואחרי הקמת המדינה.
בני עדות המזרח שבאו לארץ לא מרדו ביהדות, הם רק הזניחו אותה. הם לא חדלו להאמין באלוקי ישראל ובקדושתה של התורה. הם לא ביקשו לשנות את המצוות ואת ההלכה, בין אם קיימו אותן יותר או פחות. הם אולי הלכו לראות כדורגל אחרי התפילה בשבת, אבל במהלך התפילה עצמה הם דבקו במסורת אבותיהם ולא ביקשו לשנות בה דבר. קשיי הקליטה בארץ והשפעת ההגמוניה המפא"יניקית פגעו יותר בדבקותם ההלכתית ופחות באמונתם.
5. צודקים מי שקוראים לחיבור מחודש של החילונים לתנ"ך, אבל החיבור צריך להיות אחר לחלוטין מזה שאליו שאפו יעקב חזן וחבריו האפיקורסים. ולא רק אל התנ"ך צריך לחזור ולהתחבר אלא למורשת היהודית כולה – לתלמוד ולמדרש, להלכה ולמחשבה, לראשונים ולאחרונים. והעיקר – הלימוד צריך להיות לימוד יהודי אותנטי, שמבוסס על אמונה בקדושת התורה ובמקורה האלוקי.
דבקות בתנ"ך בלי אמונה בקדושת התכנים שלו לא תחזיק מעמד לאורך זמן. רק מי שמאמין שהתורה היא עץ חיים למחזיקים בה ימצא בתוכו את תעצומות הנפש והרצון להתמסר ללימודה. לומדים כאלה גם לא יזדקקו לחידונים ולתחרויות. הם יעסקו בתורה לשמה מתוך תחושת הערך של ידיעת התורה, גם כשלא מעורבת בכך שום מטרה אחרת.
לאחר שנים רבות של יובש בלי לחלוחית של יהדות, חוגים נרחבים בציבור החילוני מגלים התעניינות ערה בתורה וביהדות. הם לא בהכרח רוצים לחזור בתשובה, לפחות לא בהתחלה. לא כולם מוכנים לשנות את הרגליהם מקצה לקצה ולאמץ אורח חיים של שמירת מצוות מלאה. אבל הם מוכנים ורוצים לשמוע יהדות אותנטית, להתקרב אליה בהדרגה ולאמץ חלקים מתוכה, מי יותר ומי פחות. אפשר להתאים את המסר לשפה שלהם, אבל בלי לפגום בשום דבר מהותי.
6. ההגמוניה הדתית של 30 שנות זכייה בחידוני התנ"ך לנוער נובעת מהעובדה שהציבור הדתי רואה בתנ"ך מקור סמכות ותורת חיים, ולא רק מקור השראה. אי אפשר ולא כדאי להחזיר לאחור את הגלגל, ולשוב אל העיסוק בתנ"ך מתוך גישה חילונית ובלי אמונה בקדושתו, כמו בימי ראשית הציונות. אי אפשר לחלן את התנ"ך ולהוציא מתוכו את האמונה באלוקים. אם יש בשורה בחתן תנ"ך שלומד בתיכון חילוני, אז הבשורה הזאת באה ביחד עם תפילות להצלחה ועם כיפה על הראש – אם לא כל הזמן אז לפחות בזמן העיסוק בתנ"ך.