עצב לא ישב טוב על רבי ליימך חכם. העצב היה מתרסק עליו כמו ים, ורבי ליימך, כמו שובר גלים לא מוצלח, היה מתפרק עם כל גל. לרוע המזל רבי ליימך מצא עצמו עצוב לעיתים קרובות מדי, ולרוב לא בגין צרותיו שלו דווקא. מביני דבר ידעו להסביר שמדובר במקרה קיצוני של עודף אמפתיה, של הזדהות מוחלטת. הזדהות עם החתולה המסכנה שנדרסה בפינת רחוב, עם הילד הקטן שפתח ארטיק רק כדי לגלות שהוא שבור, עם משפחת קלאוזנר שאיבדה את סב המשפחה בן ה‑102 – רבי ליימך לא החמיץ הזדמנות להזדהות ולכאוב עם הבריות. בן לולו הגבאי, בהבזק של השראה לא אופיינית, אמר פעם שרבי ליימך המסכן כאילו נולד בלי בית חזה ולכן ליבו חשוף להכול, וכמו בבית בלי חלונות – כל משב רוח קטן מצמרר ומכווץ.
ואם בשגרה רבי ליימך היה בית בלי חלונות, אזי בשלושת השבועות הוא היה מאבד גם כמה קירות ועמודי תמך. העצב היה זולג לתוכו מכל כיוון, וגם בקירות המעטים שהצליח לעטות סביבו התברר שהקבלן ברוך הוא לא ראה לנכון להכניס חומר מבודד.
כן, שלושת השבועות היו קשים במיוחד על רבי ליימך, הצרות הפרטיות והצרות הכלל-ישראליות לא נתנו לו מנוח.
אבל ההכרח הוא אם ההמצאות, כמו שנוהגים הגויים לומר, ואכן שנה אחת מיד עם צאת צום י"ז בתמוז הבריק ברק במוחו של רבי ליימך ובליבו גמלה החלטה: אין יותר שלושת השבועות. כלומר יש, אבל הם לא יוגדרו יותר כשלושת השבועות. הם יוגדרו כשגרה. לעומת זאת, כל שנה בי' באב תתחיל תקופת ארבעים ותשעת השבועות. תקופה מוגדרת ומיוחדת שבה אסור לא להתגלח, אסור לא לשמוע מוזיקה ואסור בתכלית האיסור לא להתקלח. תקופה נהדרת בשנה שבה ריבונו של עולם מצווה על בניו לשמוח ולאכול בשר בלי חשבון.
זה אולי נשמע לאדם הפשוט כמו עניין סמנטי, אך לרבי ליימך הייתה זו מהפכה של ממש.
תקופת מיעוט השמחה של שלושת השבועות כבר לא נראתה כמו חריגה נוראה מהשגרה, אלא מצב נתון וטבעי, מה שהקל על רבי ליימך להשלים איתו ולעבור את הימים הללו בלי להתפרק.
אבל יתרונות השיטה לא הסתכמו בזה. רבי ליימך גילה להפתעתו שארבעים ותשעת שבועות השמחה, שבעבר הורגשו כשגרה מובנת מאליה, הפכו פתאום לחגיגה נהדרת של אושר לא צפוי. זמן חסד ארוך המשופע בחגים ומועדים ששוברים את שגרת העצב של השנה הרגילה. כל יום היה מתנה, כל חג פסטיבל.
ובאמת, לשנה אחת זה עבד מצוין. ובשנה השנייה זה עבד בסדר. אבל בשנה השלישית היה חייב רבי ליימך להודות בפני עצמו שתקופת העצב שבין המצרים כבר לא כל כך מעציבה אותו. אם עצב הוא מצב נתון, אז הוא כבר לא עצוב כל כך, ואמנם מטרת הניסוי הייתה להפחית בעצבות, אבל כעת היא כמעט נעלמה לה לחלוטין. ואיזה מין יהודי לא עצוב כשהבית נחרב?
רבי ליימך ניצב בפני שוקת שבורה: אם יבחר בשלושת השבועות כשגרה – עצבותו באותם ימים תיעלם, ואם יבחר בארבעים ותשעת השבועות כשגרה – שמחתו בהם תיעלם.
כשסיפר לבן לולו הגבאי אחרי שיעור הדף היומי באיזה ברוך הוא נמצא, בן לולו הגבאי הנהן והנהן, ואז הנהן שוב כדרכם של אנשים נבוכים המקווים שנענוע ראשם ייצור תגובת שרשרת של הבנה. לבסוף, משלא הצליח לרדת לסוף דעתו של רבו, הגיע למסקנה שכנראה אין לאן לרדת ושרבי ליימך המסכן פשוט חושב יותר מדי. אז הוא קם, ניגש אל קיר ביתו של רבי ליימך, הוריד ממנו את לוח השנה ושם בכיסו. "יהודי לא צריך לקחת אף שמחה כמובנת מאליה ואף צרה כאסון מוחלט", הוא אמר בפשטות והלך, לוקח איתו את כל השבועות של רבי ליימך בכיס. ורבי ליימך ישב ונתן לדברים להיכנס אל ליבו כמו אל בית בלי חלונות.