חשיפה: גורמים פלשתיניים רודפים בתוך שטחי ישראל הריבונית את מי שנחשדים כסייענים, חוקרים אותם ומתעללים בהם באין מפריע גם בימים אלה | ערבים שנכלאו ועונו על ידי מנגנוני הרשות הפלשתינית בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל, חושפים לראשונה ב'בשבע' את מסכת ההתעללות האכזרית שעברו. כעת מחייב בית המשפט בישראל את הרשות בתביעת ענק לפצות את המעונים ומשפחות הנרצחים
אל הריאיון ל'בשבע' מגיע אסעאד (שם בדוי) כששתי זרועותיו חבולות, אדומות ומוכות. "זה מלפני יומיים", הוא אומר, ומספר על המעקב שניהלה אחריו התנועה האסלאמית בכפר הערבי-ישראלי שבו הוא מתגורר, בתוככי שטח ישראל. לפני שנים הוא נרדף על ידי מנגנוני הרשות הפלשתינית, כפי שיספר בהמשך, אולם מתברר שהרדיפות האלימות אחרי מי שנחשב כמשתף פעולה עם ישראל נמשכות גם בימים אלו ממש, ומתרחשות מתחת לאפו של השלטון הישראלי, הריבון בשטח.
ההתנכלות האחרונה, שהתרחשה לפני כשבועיים, החלה בתרגיל ערמומי: מישהו ביקש ממנו הצעת מחיר לעבודה כשיפוצניק. אסעאד שמח על ההזדמנות לעבודה בתחומו המקצועי, אך בן שיחו ניסה לגרור אותו להגיע אליו בשעות הלילה המאוחרות. אסעאד חשד: "הבנתי שיש כאן משהו מסריח והחלטתי לוותר על העבודה, אבל יום אחד בשעה שלוש בצהריים הוא התקשר. הייתי עם שני אנשים שעבדתי איתם. הוא אמר לי להגיע אליו ושזה דחוף. ראיתי אותו יורד מרכב ומסמן לי. הבנתי שאין לי ברירה, התקרבתי אליו. הוא אמר לי להיכנס לרכב. היו שם שני שייח'ים עם הגלימות והזקנים הארוכים. אמרתי שאני לא מוכן להיכנס. הוא אמר שאין בעיה, שאוכל לנסוע אחריהם, הוציא אקדח ואמר שאם אברח הוא יירה בי…".
אסעאד נסע אחרי הרכב עם השייח'ים אל בית נטוש כשאיתו שני חבריו לעבודה. כשביקש להמשיך את משחק השיפוצניק שהוזמן לעבודה ושאל היכן תוכניות המבנה, הובהר לו ש"אין תוכניות ואין בית". השייח'ים הורו לשני מלוויו של אסעאד לעזוב את המקום ולאסעאד עצמו להיכנס לרכב. "לא הייתה לי ברירה. נכנסתי. עטפו לי את הראש בשק והורידו אותי לרצפת הרכב. נסענו. מטלטולי הנסיעה הבנתי שאנחנו בדרך עפר. בנקודה כלשהי הרימו לי את הראש, הורידו לי את השק כדי שאראה שאנחנו ביער לבד, ואז החזירו את השק. הם הוציאו אותי מהרכב והתחילו להכות אותי. 'מאיפה יש לך תעודת זהות כחולה?', הם שאלו וצעקו עליי 'אתה משת"פ', 'אתה מוכר אדמות ליהודים'. ניסיתי לומר לו שאין לי אדמות, אבל זה לא עזר. אחד מהם לקח לי את הטלפון, שבר אותו ואמר 'כמו שהטלפון הזה לא יחזור, גם אתה לא תחזור. יש לך בקשה אחרונה?'. באותו רגע הבנתי שאין לי מה להפסיד. אמרתי להם שאני משת"פ, שאני עובד עם השב"כ ושבמכשיר הטלפון שהם שברו היה שבב מעקב שמדווח לשב"כ הישראלי איפה אני בכל רגע ועוד מעט הם יגיעו לכאן, ועכשיו הם יכולים להרוג אותי. הם קשרו אותי והלכו הצידה, דיברו משהו, חזרו אליי, היכו אותי מכות אכזריות במקלות על הידיים, ואז אמרו שהם מרחמים עליי ולא יהרגו אותי, אבל שאני חייב לעזוב את הכפר".
החוטפים הציתו את רכבו של אסעאד ולקחו לו את מכשיר הטלפון. אסעאד הושלך על ידם במחסום סמוך ליישוב יהודי גדול על קו התפר. השומר במקום הזעיק אמבולנס ואסעאד נלקח לטיפול רפואי. במקרה זה המשטרה התערבה, ושוטרי משטרת כפר סבא וראש העין הגיעו לבית החולים ותשאלו את אסעאד לצורך פתיחה בחקירה.
"כל מי שהיה שם – הרביץ לי"
כאמור, תרחיש האימה הזה היה רק האחרון במסכת הרדיפות שהוא חווה מזה זמן רב, בהיותו חשוד על ידי גורמים פלשתיניים בשיתוף פעולה עם ישראל. הפעם הראשונה הייתה לפני שנים רבות, והיא הכתה בו במלוא האכזריות ובהפתעה גמורה. השעה הייתה שבע בבוקר. אסעאד היה אז בעיצומן של התארגנויות הבוקר הרגילות לשליחת הילדים לגנים ולבתי הספר, כשדפיקות לא צפויות נשמעו בדלת. ארבעה אנשים שלא הכיר עמדו בפתח הבית. אסעאד בירך אותם בבוקר טוב, והם, ענייניים וקצרים, הבהירו לו שהם מהמוחאבאראת, השב"כ הפלשתיני. שלח אותם אליו המנהל שלהם. הוא רוצה לדבר איתו על משהו בקצרה, חמש דקות, לא יותר.
לאסעאד היה ברור שעם הזמנה שכזו אין טעם להתווכח. הוא נפרד במהירות מאשתו והילדים והבטיח שיחזור כמה שיותר מהר ויהיה בסדר. הם הרי אמרו שזו שיחה של חמש דקות, וגם אין לו שום דבר להסתיר או לחשוש ממנו. אסעאד נכנס לרכב שהמתין בחוץ ותוך שניות החלה הנסיעה שהייתה המבוא לסיוט של חייו.
בנקודה מסוימת באמצע הדרך, קצת אחרי שיצאו מהכפר, שלף אחד מהארבעה שק יוטה ואמר לאסעאד שעליו לשים את השק על ראשו כדי לשמור על ביטחונו, שהרי מי שיזהה אותו יחד איתם, אנשי המוחאבאראת, עלול לחשוד בו שהוא משתף פעולה עם ישראל, "וחבל עליך", הסביר בטון מזהיר.
שוב אסעאד לא ניסה להתווכח, הוא הבין שאין טעם, ושק היוטה נכרך על ראשו. מתוך החשיכה שסביבו, ניסה לפענח את הכיוון שאליו נוסע הרכב. כשחש בפניות תכופות בנסיעה, הבין שהרכב נכנס לכפר כלשהו. הרכב עצר והארבעה הדפו אותו ממנו החוצה, מכוונים אותו אל תוך מבנה. בעוד ראשו מכוסה, חש במכות הראשונות, אלה שפתחו מסכת בלתי נגמרת של עינויים שלא יוצאים לו מהראש גם היום, שנים אחר כך.
"מרגע שנכנסנו למבנה הזה, כל מי שהיה שם הרביץ לי. הרגשתי את המכות מכל כיוון. אלה היו מכות רצח. צעקתי להם 'אבל למה?'. הם המשיכו להכות ורק ציוו עליי 'תשתוק'. המכות, האגרופים והבעיטות נמשכו בערך שעה ובסופה זרקו אותי אל חלל קטן מתחת לגרם מדרגות. נשארתי שם בלי לזוז עד שמישהו שלף אותי משם ואמר שעכשיו אנחנו מתחילים. הוא צעק עליי 'עם מי אתה עובד?'. אמרתי שאני לא מבין את השאלה והוא צעק שוב, הושיט לי דף נייר וציווה עליי לכתוב את מי אני מכיר. אמרתי לו שאני לא מבין את השאלה ושישאל על אנשים מסוימים ואענה לו. התשובה שלי רק הכעיסה אותו עוד יותר. 'תרשום', הוא צעק והמשיך להרביץ בכל הכוח. לקחתי את הדף וכתבתי כל מה שעשיתי מאז שאני ילד. הוא הסתכל על הדף ולא היה מרוצה 'לא זה. תכתוב!'. אמרתי שזה מה שיש, זה מה שאני יודע. הוא המשיך להרביץ. נפלתי מהמכות".
הקריסה של אסעאד מהמכות לא הטרידה במיוחד את החוקר שמולו. כשראה שהמכות לא מניבות תוצאות, הוא עבר לשלב העינויים. "היו שם ארגזי פלסטיק הפוכים. תחתית הארגזים עשויה פסי פלסטיק חדים. העמידו אותי עליהם בלי נעליים על רגל אחת. בכל פעם שביקשתי להוריד רגל חטפתי מכות עד שנפלתי. פסי הפלסטיק חתכו בבשר כף הרגל", אסעאד נזכר, או אולי נכון יותר לומר מתקשה לשכוח. "אחר כך הוא תלה אותי אזוק עם הידיים למעלה, כשרק אצבעות הרגליים נוגעות ברצפה, וכשאני כך תלוי אני ממשיך לחטוף אגרופים ובעיטות מכל כיוון ובכל מקום בגוף".
מה שאמור היה להסתיים בשיחה של חמש דקות, הפך לשנה וחצי של עינויים בלי משפט. אסעאד הוחזק עם עוד כשישים איש בבניין ישן גדול ומבודד בקצה כפר ערבי בשומרון. שוב ושוב נקרא לחקירה שרדפה חקירה, ומכות אכזריות הפכו לשגרת היום והלילה, שגרה שנקטעת רק כדי להיכנס למסכת נוספת של עינויים. "היו מלפפים עליי חבל מהרגליים על כל הגוף, בלי שאני יכול לזוז, רק לעמוד. היו קושרים אותנו לאסלה. הגעתי למצב שבו ניסיתי לשתות מים מהאסלה… בחורף היו קושרים אותנו עירומים על צינור ברזל מול הרוח והגשם".
באחד הימים, הוא מספר, נלקחו מהמבנה שישה אנשים. קצין של המוחאבאראת אמר שהם הולכים לעבודה בבית חולים. השישה לא חזרו מאותה "עבודה". לימים אותרו גופותיהם השרופות בבור מים בעומק של כשמונה מטרים בלב גבעת טרשים, כשמעליהם צמיג ענק שרוף.
בחקירותיו נדרש אסעאד לציין שמות של אנשים שאיתם עבד. "פעם שאלו אותי אם אני מכיר את קוסאי. לא ידעתי מי זה, אבל הבנתי שאם אגיד שכן אולי ייתנו לי לנוח. אמרתי שכן ואז הרביצו לי כי החליטו שעבדתי עם קוסאי. אחרי כמה שנים פגשתי את אותו קוסאי שאמר לי שהוא יודע שהרבה אנשים קיבלו מכות בגללו".
את תחושת ההשפלה שליוותה כל רגע בתקופת המאסר מתקשה אסעאד לשכוח, ולא ברור מה צרוב בו יותר – כאבי הגוף או הנפש. "כל מי שיש לו תפקיד ונכנס לבניין הזה, היה נותן מכות מחדש. יום אחד, אחרי שכבר שנה שלמה הם חוקרים אותי, קרא לי קצין ואמר לי לשבת בין הרגליים שלו. ישבתי, ואז בלי לומר מילה הוא התחיל לתת לי מכות אכזריות. נהייתי מטושטש. בסוף הוא ראה שאני מתנדנד, דחף אותי ונפלתי. זה היה בשבילו כמו משחק".
היו גם ביקורים של הצלב האדם באותו מבנה, אבל לכל ביקור קדמה הכנה. "אמרו לנו שאם נגיד משהו – ניענש כשהצלב האדום יעזבו, ולכן כששאלו אם אנחנו אוכלים טוב וישנים טוב אמרנו שכן. שאלו אם קיבלנו מכות ואמרנו שלא".
פרק טרגי זה במסכת חייו של אסעאד הסתיים עם כניסת צה"ל לכפר במהלך מבצע חומת מגן. דלתות בית האימה שבו עונה נפתחו ושנה וחצי של עינויים באו לקיצן, אבל היה זה רק הפרק הראשון בשבילו.
גם לאחר שנמלט אל שטחה הריבוני של ישראל, נמשכה מסכת תלאותיו של אסעאד. "חשבתי שעכשיו יהיו לי חיים רגילים, אבל יום אחד שרפו לי את הרכב. זה היה הסימן הראשון לזה שאני עדיין במעקב. חודש וחצי אחר כך שבעה רעולי פנים דפקו על הדלת של אמא שלי. הם רצו לקחת אותי איתם. ידעתי שאין סיכוי להתעמת איתם, אבל אמא שלי נאבקה בהם. תוך כדי כך היא משכה לאחד מהם את המסכה מהפנים. זה היה מישהו שהכרנו מהכפר. הוא ידע שאיבד את ההגנה שנתנה לו המסכה והתחלנו לריב. הם עזבו רק אחרי שירו כמה יריות באוויר", הוא מספר. התקופה שבאה לאחר מכן הייתה של נדודים ובריחה ממשטרת ישראל מחד, שכן הוא אינו רשאי לעבוד בתחומי ישראל, ומאידך משלוחי הרשות הפלשתינית. "מצאתי את עצמי יושב בוכה, ושואל בשביל מה בכלל אני חי".
עינוי סייענים במקום מיגור הטרור
סיפורו של אסעאד הוא אחד מעשרות סיפורים של ערבים ישראלים וערביי יהודה ושומרון שנכלאו ועונו על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית. יותר מחמישים מהם חברו לכתב תביעה ענקי במשפט שהתפרס על פני 14 שנים ונחתם בשבועות האחרונים בהכרעת הדין הארוכה בתולדות ישראל. על פני יותר מ‑1,900 עמודים התייחס שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, השופט משה דרורי, לכל אחד מעשרות המקרים שהובאו בפניו, רבים מהם מזעזעים מכדי שיוכל דף העיתון להכיל. דרורי גם התייחס למורכבות המשפטית ולשאלה העקרונית אם וכיצד יכול בכלל בית משפט ישראלי לנהל עתירה נגד הרשות הפלשתינית המוגדרת כישות משפטית עצמאית, ובמקומות רבים כ"כמעט מדינה".
לניהולו של התיק המורכב גייס צוות מיוחד של עורכי דין ממשרד רום-ארבוס-קדם-צור כמעט את כל תחומי מומחיותו של המשרד: נזיקין, דיני יו"ש, רשלנות ותביעות רפואיות, תביעות ביטוחיות, חוזים ועוד, כדי להוכיח את טענותיהם של מי שעונו, הושפלו ואף נרצחו בידי מנגנוני הרשות הפלשתינית, את אחריותה של הרשות ואת סמכותו של בית המשפט הישראלי לתבוע ממנה לפצות את מי שעונה בידי אנשיה.
לשיחה עמנו התכנסו שלושה מהתובעים במשרדם של עורכי הדין לשיחה משותפת, אך כשהאחד מתחיל ומספר את סיפורו, האחרים מבקשים לצאת החוצה למרפסת ולהתאוורר שם עם סיגריה. הם לא מסוגלים לשמוע את הפרטים המזוויעים על מה שעברו חבריהם. מבט קצר עליהם בדרכם למרפסת מגלה עיניים דומעות על פניהם של גברים בעשור החמישי לחייהם.
"סיפורם של התובעים מתחיל בסוף שנות ה‑90, תחילת שנות האלפיים, בזמן שהטרור משתולל ברחובות ישראל. בתקופה ההיא אמורה הייתה הרשות הפלשתינית להתגייס למניעת טרור ובלימת הפיגועים, כך לפחות על פי הסכמי אוסלו. אבל במקום זאת היא יוצאת במצוד אכזרי אחר סייענים שמסייעים לישראל או מי שחשודים בעיניה ככאלה", אומרים עורכי הדין ברק קדם ואריה ארבוס, ומזכירים כמה דוגמאות לדרכי העינוי במרתפי המנגנונים. "שיטות מזוויעות שלא היו מביישות את דאע"ש. עקרו להם שיניים וציפורניים עם פּלייר, שפכו עליהם פלסטיק מותך, תלו אותם הפוכים עם הראש למטה למשך ימים, שברו להם עצמות ועוד. במשך שנים אנחנו עוסקים בנזקי גוף, ראינו נכויות קשות. אבל מקרה כזה, עם כל כך הרבה רשע, ונכויות בהיקפים ובעוצמות כאלה, עוד לא ראינו".
סיפור נוסף בעתירה שייך לעבד (שם בדוי), שבאינתיפאדה הראשונה נעצר ונכלא בעוון יידוי אבנים. בכלא הכיר את מי שזמן קצר לאחר הקמת הרשות הפלשתינית הפך לקצין במנגנוניה של הרשות. ההיכרות הזאת לא עזרה לו כאשר שב מאחד מביקוריו בירדן. על גשר אלנבי זיהה את מי שהיה כלוא עמו בכלא הישראלי, וכבר ממבט ראשון הבין שידידות גדולה לא צמחה בתקופה ההיא. הקצין הפלשתיני לקח לו את הדרכון וציווה עליו לעלות לאוטובוס. כעבור דקות אחדות של נסיעה נכרך שק על ראשו והוא הובל לבניין הממשל המחוזי, שם ביצעו בו ובכליו חיפוש מדוקדק. מיד לאחר מכן הובל לדלת גדולה שנפתחה אל אולם ענק ובמרכזו שולחן ארוך. בקצהו נראה רכון על ערימת דפים ג'יבריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל באותם ימים.
עבד ניצב ללא תנועה מול השולחן הארוך, ממתין להתייחסותו של רג'וב שהיה שקוע ומדפדף בדפים בהם שירבט בעטו הערות. לאחר שניות ארוכות של דריכות, הרים רג'וב חצי מבט אל עבד המבוהל וכאילו בדרך אגב זרק שאלה לחלל האוויר: "מה המספר שלך?". עבד לא הבין באיזה מספר מדובר, וכשניסה להבהיר זאת מלמל אליו רג'וב בקולו הסדוק: "עזוב, אל תעשה בעיות כי חבל, אני עלול לשנות לך את הפרצוף…". הוא הוסיף ושאל: "איפה היית בירדן?". עבד השיב בקול רועד שיצא לביקור אצל דודו. "מה המספר שלו?", שאל רג'וב והמשיך: "תלך עם החבר'ה ותודה בכל. חבל לשחק משחקים".
עבד נלקח אל המודיעין הצבאי של הרש"פ, האיסטיכבראת, שם הוסרו ממנו נעליו והוא הוכנס מיידית לצינוק מבלי שאיש דיבר איתו. לאחר כארבע שעות הוא הוצא משם והוכנס לחדר חקירות, שם שוב נשאל מתי החל לעבוד עם השב"כ הישראלי. כשטען שלא עבד מעולם עם הישראלים הורה המבוגר להחזיר אותו לצינוק, שם נשאר עד הבוקר, בו החלו העינויים.
"לקחו אותי עם שק על הראש למוטאבעה, המשחטה. קשרו לי את הידיים מאחורה ואת החבל חיברו למתלה גבוה שעליו תולים בהמות אחרי שחיטה, והתחילו למשוך בכוח. הידיים שלי נמתחו לאחור והגוף נתלה כלפי מעלה עד שהרגליים בקושי נגעו ברצפה. בכל הזמן הזה הם מכים בי במקל על כל הגוף. אני לא יודע כמה היו שם כי הראש היה מכוסה, אבל הם היכו מכל כיוון, כך במשך שעתיים. אחר כך הורידו אותי מהתלייה וזרקו אותי בתוך ארונית מבטון עם דלת ברזל. בתוך הארונית הקטנה יש מדפי ברזל שהם כמו סכינים מכל כיוון. כשאתה בפנים אתה לא יכול לעמוד, להתכופף או לשבת, מדפי הסכינים חותכים בך מכל כיוון. כך נשארתי 24 שעות, עד ששוב הוציאו אותי לחקירה. הייתה להם שיטה נוספת של עינוי: הם תקעו פחיות של חמוצים מאחורי הברך ומשכו את הרגל חזק אחורנית, כך שהעצמות עומדות להתפקע ולהתנתק אחת מהשנייה".
פרק הזמן שבו הוחזק עבד בין עינויים לחקירות לא ידוע לו בדיוק. הוא משער שמדובר בכארבעים יום, "ובסוף אתה מתחיל לדבר ולספר גם מה שלא עשית ומה שלא נכון. ככל שאתה מדבר יותר הם רוצים עוד. שפכו לי פלסטיק רותח על הרגליים", הוא אומר וחולץ את נעליו, מראה את סימני הצריבה העמוקים שנותרו בו עד היום. "אחר כך העבירו אותי ל'אמן-ג'יהאז', שזה הגוף שעורך ביקורת על החוקרים, כדי לוודא שעשו עליי עבודה טובה. הם השכיבו אותי על הרצפה ודרכו לי שם על הפנים", הוא אומר ומצביע על העיוות שנותר בפניו שנים ארוכות אחר כך.
מסכת העינויים שעבר עבד, תוך כדי שהוא מועבר בין מנגנוני הרש"פ ככדור משחק, נמשכת ומתעצמת. כאמור, לא כל פרט ניתן לספר ולתאר, ומדובר רק בדוגמאות מינוריות למה שנעשה במרחק דקות נסיעה משטחי ישראל. לימים החליט עבד להימלט אל מחוץ ליהודה ושומרון ולהסגיר את עצמו למשטרת ישראל כשוהה בלתי חוקי. היה ברור לו שהחיים בכלא הישראלי יהיו טובים לאין ערוך מחיי הרדיפה וההשפלה המזומנים לו ברש"פ. מה שהטריד את עבד בכלא הישראלי היה האפשרות שבמחווה כזו או אחרת הוא יוחזר לידי הרשות, כפי שאכן קרה. בעור שיניו הצליח להימלט, והוא מעדיף להשאיר את הפרטים מעומעמים כמי שעדיין נרדף בידי גורמים עוינים.
אם אסעאד ועבד נכלאו ועונו בעוד הם טוענים בתוקף שאין כל קשר בינם ובין ישראל, הרי שעומאר (שם בדוי גם הוא) מצהיר בגלוי על שותפות דרמטית באיתורו של בכיר חמאס, איתור שהוביל לחיסולו בידי כוח צה"ל. פרטי האירוע ההוא מוכרים, אך כדי לשמור על ביטחונו האישי של עומאר וביטחון משפחתו נותיר את הפרטים חסויים.
תוך כדי אירוע החיסול, בעוד הוא מסייע לחלץ פצועים מהריסות המבנה שבו שהה הבכיר, שלפו אותו נציגי המוחאבאראת, השב"כ הפלשתיני, והורו לו להתלוות אליהם. "לקחו אותי למתקן החקירות. הם האשימו אותי באחריות לחיסול. ראיתי שהחוקר הראשי שחוקר אותי עובד גם הוא עם השב"כ הישראלי, אבל כאן הוא בתפקיד החוקר… הכחשתי. מיד הלבישו לי שק על הראש והתחילו להכות בכל הכוח. העבירו אותי למתקן החקירות המכונה 'המשחטה' והמשיכו להרביץ עד שאיבדתי את ההכרה. רצו להכניס אותי לכלא, אבל האחראי שם אמר שהוא לא מוכן לקבל גופות. היה לו ברור שלא אחזיק מעמד. הוא דרש שאגיע רק אחרי שיטפלו בי בבית חולים. למחרת בבוקר התעוררתי. כל העצמות שלי היו שבורות, הרגליים נפוחות, סימני כוויות מסיגריות שכיבו עליי, ובכפות הרגליים נשארו עד היום סימני חורים מהמסמרים שהכניסו בי. לקחו אותי לבית חולים, שם ניתחו אותי, ומבית החולים הועברתי חזרה לחקירות".
המונח "חקירות" שבו משתמש עומאר הוא ביטוי מעודן למסכת עינויים נוסח האינקוויזיציה: "הייתי תלוי עם אזיקים לצינור מתכת תוך כדי שברמקולים מרעישים בלי הפסקה ונותנים מכות בכל הגוף", הוא מספר. "הגיעו אלינו הצלב האדום, אבל בכל הביקור היו איתנו החוקרים כך שהיה ברור לנו שמי שידבר ייענש רגע אחרי שהביקור יסתיים".
לאחר 18 חודשי עינויים וחקירות שהביאו אותו עד שערי מוות ("הטבח של הכלא לא האמין כשראה אותי עומד וחי. הוא סיפר שמצא אותי מת זרוק במזבלה של בית הכלא…"), נפתח תא כלאו של עומאר. מישהו, כך סיפרו לו, הודה במה שיוחס לו עצמו, מישהו הודה שהוא היה זה שהוביל לחיסולו של בכיר החמאס. עומאר, שיודע מה מידת מעורבותו שלו בחיסול, משער שמדובר בהודאה כפויה ומי יודע מה עלה בגורלו של המודה.
"להעביר לסייענים את תקציב המחבלים"
בפסק דינו התקדימי והמפורט לתביעת הענק של מאות מיליוני שקלים, מחייב השופט דרורי את הרשות הפלשתינית לפצות את המעונים תחתיה, לאחר שהוא מנתח את סמכויות השיפוט הישראליות וקובע כי בהסכמים שנחתמו בין ישראל לרש"פ נקבע כי אין ולא היו לרשות סמכויות כליאה ומשפט בסוגיות ביטחוניות. בפני בית המשפט הובאו עדויותיהם של אנשי מנגנוני הרשות עצמם המתפארים במעצרם של המעונים בשל מה שהוגדר בפיהם כשיתוף פעולה עם האויב הציוני וכפגיעה בביטחון הלאומי הפלשתיני.
"ישנם אלפים שעונו ונרצחו בידי הרשות, אבל מתוכם נמצאו רק עשרות אמיצים שניצבו בבית המשפט כדי לתבוע פיצוי. השופט בחן כל מקרה ומקרה לגופו, ואם היה ספק כלשהו שמא הנסיבות הן פליליות, המקרה יצא מכתב התביעה. נותרו 52 איש ואישה, שליש מהם ישראלים והשאר פלשתינים, שרובם נחטפו על ידי הרשות ביהודה ושומרון, אך חלק מהם נחטפו בשטחי ישראל, כדוגמת מזרח ירושלים", מסבירים עורכי הדין ברק קדם ואריה ארבוס.
לאחר שקבע השופט דרורי כי הרש"פ תחויב בתשלום פיצויים לתובעים, עוסק כעת בית המשפט בחישוב גובה הפיצויים, שייקבע על פי מספר השנים שהיה כל תובע כלוא במרתפי הרשות, העינויים שעבר והנכויות שנגרמו לו.
עו"ד נתי רום, שהיה גם הוא שותף למלאכת הכנת כתב התביעה, מביע סיפוק רב לא רק מהתוצאה ומפסיקת השופט, אלא על עצם הזכות לנהל "תיק חשוב כל כך לכל מי שזכויות אדם חשובות לו. אנו תקווה שפסק הדין החשוב הזה ידרבן את מדינת ישראל ואת העולם כולו לדאוג לזכויות האדם האמיתיות במזרח התיכון בכלל וברשתו הפלשתינית בפרט. אנחנו מקווים שהתיק יעזור למיגור תופעת העינויים וגם יביא מעט מזור לקורבנות. כואב הלב לראות שגם בימינו אנשים עוברים עינויים קשים כל כך כאן לידנו, ואנחנו בהחלט מצפים שהקהילה הבינלאומית וארגוני זכויות האדם יפעלו בעניין".
עו"ד ברק קדם מזכיר את ההיבט הביטחוני שגלום בפסק הדין ובאופן שבו תיישם אותו מדינת ישראל: "חשוב לזכור שיש סייענים רבים שנמצאים כעת בשטח ובודקים עד כמה נהיה נאמנים להם בעת צרה. אם נאכזב אותם, נפגע קשות בביטחון ישראל. פסק הדין הזה הוא טוב ויפה, אבל האתגר האמיתי של מדינת ישראל הוא לעזור לאנשים האלה לממש את פסק הדין באמצעות עיקול כספי המיסים של הרשות שנמצאים ביד ישראל".
עו"ד ארבוס מזכיר את חובתה של מדינת ישראל כמדינת חוק לאכוף את פסקי הדין של בית המשפט שלה. "דין רמאללה כדין עמונה. המדינה פינתה את עמונה כדי לכבד את פסק דינו של בית המשפט, ובשם אותו עיקרון ממש על המדינה לסייע בגביית כספי הפיצויים מרמאללה. נוסף על כך הנדבך המוסרי. אסור לנו להפקיר את האנשים שהיו כיפת הברזל שלנו ומנעו מאיתנו בגופם טרור, מוות ושכול. האנשים האלה הם בני ברית שלנו".
שלושת עורכי הדין מזכירים כי 1.2 מיליארד שקלים מתקציב הרשות הפלשתינית מגיעים מדי שנה למשפחות מחבלים. "די בהעברת סכום של שנתיים מכספי המחבלים למי שהכספים הללו באמת מגיעים לו, אלה שעזרו לנו".