המילה "כרגע" באה לתאר בדרך כלל זמניות ומצב ארעי. אפשר למצוא אותה במשפטים כמו "אני כרגע בחופשת לידה", "אנחנו ברוגז כרגע", או "כרגע אני מתכוון להצביע לבית היהודי, אבל בקלפי אני אשים ליכוד כמו זומבי שמופעל בשלט רחוק". לעומת זאת, בשביל זוגות צעירים שנשאלים על מקום מגוריהם, המילה "כרגע" משקפת מצב שכנראה לא ישתנה אף פעם. "כרגע אנחנו בפתח תקווה, אבל אנחנו מחפשים יישוב". ובתרגום חופשי: "אנחנו נגור פה לנצח, למרות שעד יומנו האחרון נספר לכל מי שרק מוכן לשמוע שאוטוטו אנחנו חותכים ליישוב צעיר ומגניב בגליל".
מה המקור לעיוות הלינגוויסטי הזה, אתם שואלים? ובכן איש חכם אמר לי פעם שלחיפוש מקום מגורים יש תסמינים של רווקות מאוחרת: מי שלא מתאפס על עצמו בשנה-שנתיים הראשונות, נכנס ללופ קשוח של חיפוש אחר הבלתי מושג.
כמובן שיוקר הדיור גם הוא משחק כאן תפקיד, והזוגות המסכנים נדים בין הבתים שהם רוצים אך לא יכולים לממן ובין הבתים שהם יכולים לממן אך ממוקמים בלב מחנה פליטים פלשתיני באיו"ש.
כך מצאנו את עצמנו גם אשתי ואני לפני כמה שנים במפגש ראשון של קבוצת רכישה צעירה, שהתעתדה לעלות לקרקע ולהקים בתוך שנתיים יישוב חדש בבנימין בשם קוממה. מנהיג החבורה היה נלהב ופטריוטי כמתבקש, ולא חסך בניסיונות שכנוע להטוטניים. "השם קוממה מבטא את זה שהיישוב יקום", הוא אמר, כאילו כדי למנחס בכוח את המאמץ ההרואי. ובכל זאת החבר'ה נראו נחמדים, אז בו במקום השארנו שיק של 500 שקלים דמי רצינות והלכנו למלמל תהילים ליד הקיר המערבי של משרד הבינוי והשיכון. אחרי כמה שבועות קיבלנו הודעת טקסט לקונית: "שנית קוממה לא תקום", ותקוותנו הלכה בלי שוב יחד עם 500 השקלים.
באותו לילה נדדה שנת היעקביני. התהפכתי על משכבי מצד אל צד כשגרגיר רעיון נובט לו במוחי, וכשהאיר היום בישרתי לאשתי בחיוך: "אמרי לצרותינו די".
עוד באותו בוקר התחלתי לגבש קבוצת רכישה משלי, ולפגישה הראשונה יצאתי כמו מלוע של תותח. "היישוב אפונים יהיה יישוב שמשלב יהדות עם חקלאות וספורט ימי, והוא קרוי אפונים על שם היישוב הפלישתי אפונים, שבאופן אירוני התפרסם כמקור בלתי נדלה של שעועית". הפיקנטריה הרשימה את החבר'ה הצעירים שהתגודדו סביבי, והם מיהרו להפקיד בידי שיק ביטחון על סך 250 שקלים בלבד. "מאמי, איך תרים עכשיו יישוב, אתה בקושי מרים שקית זבל מלאה עד חציה?" שאלה אשתי, שלא מחמיצה הזדמנות לעקוץ. "יעקביני יילחם לך ואת תחרישי", העזתי פניי וברחתי. שבועיים אחרי זה שלחתי לחברי הקבוצה הודעת טקסט עמוסת צער ויגון: "היישוב אפונים תמיד יחיה בליבנו, על מוסדותיו המפוארים, גניו הציבוריים ובית הכנסת המרוקאי האחד שבנינו יותר כסמל ופחות בשאיפה לאכלוס", כך כתבתי בדמעות והלכתי להפקיד את כל השיקים בכובד ראש.
כמה שבועות אחרי זה התחלתי לקדם את היישוב נֶגַע בגליל העליון. "היישוב יתפשט ויגדל כמו בהרת לבנה אדמדמת!" הצהרתי לקול מחיאות הכפיים של החברים, ואספתי את כל השיקים מתוך תחושת אחריות ושליחות. ימים לאחר מכן נגדעה נגע בדמי ימיה, החברים קיבלו הודעת טקסט "סורו סורו טמא אל תיגעו", ואני הפקדתי את השיקים בדמע.
אותה השתלשלות עניינים מצערת המשיכה לקרות שוב ושוב. פטרוזיליה הצעירה, עורבים, תשתיות עילית ואפילו היישוב יישוב שהוקם כהומאז' לציפי לבני, כולם קמו ונפלו כמו מישהו שנרדמו לו הרגליים בעודו יושב על האסלה, ורק אני נותרתי לאסוף את דמי הרצינות הפעוטים אך מצטברים.
אז נכון, אפשר ללמד עליי חובה ולטעון שזה לא הגון לאסוף דמי רצינות להקמת יישוב שלא התכוונתי לנקוף אצבע אמיתית להקמתו. זהו, זה כל המשפט. אפשר וצריך ללמד חובה. אבל דירה היא, ולקנות אני צריך! ומי יאמר לי מה אעשה?
כך אחרי שנתיים של עבודה מאומצת הצלחתי לחסוך סכום נאה כהון ראשוני לרכישת דירה בשכונה היוקרתית החדשה במודיעין. אשתי עלצה, אני פיזזתי, ועתידנו נראה היה ורוד מתמיד. אבל במקום שמחתו של יעקביני שם אתה מוצא מפלתו, ושבועיים אחרי תשלום ההון הראשוני הודיעו לנו שהקבלן הארור ברח עם הכסף.
אבל אני מאשים את עצמי. הייתי צריך לדעת ששום דבר טוב לא ייצא משכונת אשליות עקלתון.