על הבמה בכפר המכבייה עלתה השאלה מיהו נתניהו האמיתי – המנהיג, המדינאי והביטחוניסט המוכשר ביותר שיש כיום במערכת הפוליטית, או שמא הפוליטיקאי הקטן, המזיע והזחוח, עם החקירות והתירוצים. אחריה באה השאלה האם הוא הקלף החזק של הימין, או דווקא הנטל
על הבמה בכפר המכביה, מול שמונה נרות דולקים וכמה מאות פעילי ליכוד שהצטופפו באולם הקטן שנבחר במחשבה תחילה לאירוע, עמדו שני אנשים בגוף אחד. נתניהו המדינאי, הממלכתי, המנוסה, זה שמבין בכלכלה, בביטחון וביחסי חוץ יותר מכל מנהיג ישראלי אחר, ואיתו עמד שם גם ביבי של הפוליטיקה הקטנה, הנרדף והרדוף, המזיע והזחוח והמלגלג, עם חשבון החקירות והסיגרים, הפרשות והתירוצים. מאחוריו, כמו תפאורה, עמדו כמעט כל בכירי הליכוד. חלקם סיפרו אחר כך שתוך כדי הנאום שוב עלתה בהם השאלה הנצחית מי הוא נתניהו האמיתי – זה של ההתנצחויות עם המשטרה וההקנטות לעיתונאים, או המנהיג שמבטא בצלילות ובכישרון נדירים את העמדה הישראלית מול כל העולם. הנואם של מרכז הליכוד, או זה מהעצרת הכללית של האו"ם.
וכיאה לחנוכה, כשנתניהו דיבר על התקשורת, על המשטרה ועל מערכת אכיפת החוק, האתוס הוא של מעטים מול רבים. כשעבר לדבר על העם, או על הבחירות, הוא מבטיח שוב ושוב שהתמונה הפוכה, שהרוב איתו. בניגוד לשרון שמול החקירות שבר שמאלה בפראות, נתניהו, בין אם משיקולים אסטרטגיים ובין אם מאידיאולוגיה צרופה, מתנהג הפוך. בסיס הכוח שלו הוא תמיכת הימין. לכן חשוב לו שהחקירות והפרשות ייתפסו כמזימה שמאלנית להפלת הימין והוא חוזר שוב ושוב על כך שההפגנות פוליטיות, שנצפו שם שלטי "די לכיבוש", שהכול מזימה אפלה של הקרן החדשה. נתניהו מזהה את הקרע המתרחב סביבו בימין. זה כבר לא רק הרב שרלו שהגיע לנאום ברוטשילד, אלא מגיע גם מלב הימין העמוק. פובליציסטים כמו נדב העצני ("ימני מחמד" כלשון נתניהו) או יהודה יפרח ("מי שגר בבית לא חוקי שלא יטיף על שמירת החוק" בלשון ידידי שמעון ריקלין) ניסחו את מה שרבים חושבים. גם בלי להאמין לרגע בטוהר הכוונות של ההפגנות "נגד השחיתות", מותר לשאול בכנות על המחיר שמשלם הימין על התמיכה הבלתי מסויגת בנתניהו, והאם יותר מדי שנים בשלטון עלולות באמת לגרום לסיאוב.
אם נשתמש במשל של נתניהו, אפשר לדבר כאן על האיש השמן והאיש הרזה, ולתהות האם נתניהו המדינאי, הכלכלן והביטחוניסט, השקול והממלכתי, הוא האיש הרזה שנאלץ לסחוב על גבו את האיש השמן – ביבי הנחקר, מעשן הסיגרים והמשתלח. האם נתניהו שהיה הקלף החזק, שמבחינות רבות נשא על גבו את הימין, הפך לנטל על המחנה הפוליטי שלו. וכמו במשל המקורי של נתניהו, בשבועות האחרונים נדמה שהאיש השמן רק משמין עוד יותר, והמשא כבד על גבו של האיש הרזה, שרק הולך ומתכווץ עוד יותר. זו תמצית הוויכוח האמיתי בתוך הימין, ולכן זה היה קהל היעד הראשון שאליו כיוון נתניהו.
למאזין כחלון
אבל מרבית הנאום לא הוקדש לימין, בטח שלא לגרעין התומכים שהצטופף באולם, אלא לצופה משה כחלון. "המשטרה תמליץ. אז מה?", שאל נתניהו שוב ושוב, מנסה לשכנע את עצמו, ובעיקר את שותפיו לקואליציה, שאין לכך שום משמעות. "ממילא רוב המלצות המשטרה מושלכות לפח". נתניהו מבצע כאן נסיגה טקטית קו אחד לאחור. מ"לא יהיה כלום כי אין כלום", הוא משפר עמדות ל"יהיה, אבל אז מה?". לפי המידע שבידיו, המלצות המשטרה יוגשו ממש בקרוב, ועיקרן המלצה להעמיד אותו לדין בעבירת שוחד. זה התרחיש שלפיו נגזרות כל תוכניות העבודה של ראש הממשלה.
לכאורה בין ההמלצה המשטרתית ועד ההכרעה הסופית של היועמ"ש, כולל שימועים ולמידת החומר, יכולה לחלוף שנה ואף יותר. את הזמן הזה נתניהו מעדיף לבלות בלשכת ראש הממשלה, יודע שגם השיקול הזה יילקח בחשבון כשאביחי מנדלבליט יצטרך להחליט האם הוא מגיש באופן חסר תקדים כתב אישום נגד ראש ממשלה מכהן, על כל המשמעויות החוקתיות.
הגורם היחיד שעלול לחרב את התוכנית הזאת הוא משה כחלון. כמו נתניהו, גם יו"ר כולנו ממש לא מעוניין בבחירות. הוא ישמח לשנה נוספת במשרד האוצר כדי להביא איתו קצת יותר קבלות, אבל בליכוד חוששים שהוא עלול לקרוס תחת הלחץ של מפגיני רוטשילד. תרגילי הגמישות וסיבוב הפרסה המפואר שלו בחוק ההמלצות, עשויים להיות רק הפרומו למה שיתחולל כשהמלצת המשטרה תוקרא שוב ושוב באולפני החדשות, ותימרח על שלטי ענק בהפגנות. נתניהו יעשה הכול כדי שכשההמלצה תפורסם, כחלון כבר יהיה מחוסן.
אבל בסוף, אחרי כחלון והימין, גורלו של נתניהו נתון בידי שניים: רוני אלשיך ואביחי מנדלבליט. שניהם מינויים של נתניהו. על האחד הוא מתחרט עד עמקי נשמתו, בשני הוא נותן, כרגע לפחות, ואולי גם מחוסר ברירה, את כל אמונו.
כבר חודשים שבמערכת אכיפת החוק, וגם במערכת הפוליטית, מזהים את הפערים בין המשטרה לפרקליטות. חוקרי לה"ב משוכנעים שיש עבירת שוחד, היועמ"ש הרבה פחות נחרץ. הוא מזהה כאן תשתית בעיקר לעבירה של מרמה והפרת אמונים. אומנם גם זו עבירה בספר החוקים, אבל הרף אחר לחלוטין. נתניהו ויתר כבר מזמן על הסיכוי לשכנע את המשטרה, והוא טוען שהמטרה ננעלה מראש. הקרב שהוא מנהל כרגע נגד המשטרה, במישרין ובעקיפין, נועד לערער את אמינותה ולאפשר לאביחי מנדלבליט אשראי ציבורי לסגירת התיקים, אם וכאשר, בלי שיואשם בטיוח.
בדרך לשם נתניהו לא מהסס לנפץ כל אשליה של ממלכתיות, אבל תמיד כשנדמה שהוא חצה עוד קו, באה המשטרה ומוכיחה שהיא לא יודעת להתאפק. התדרוכים בשם "בכירים במשטרה" שהגיבו לנאום, מעידים עד כמה עמוק חוסר ההבנה של תפקיד המשטרה בדמוקרטיה. שוטרים לא אמורים להגיב בתקשורת, בטח לא לדברי ראש ממשלה שאת עניינו הם חוקרים. בשביל זה יש מפכ"ל. אם הוא רוצה, יתכבד בשמו ובמילותיו, כראש הארגון. שאר תדרוכי הקצינים פוגעים במשטרה יותר מכל נאום משתלח של נתניהו.
מחיר הסולידריות
ואפרופו השמן והרזה, אם לנתניהו היו נותרים זמן ואנרגיה לטפל במשבר טבע על פי אמונתו הכלכלית האמיתית, ספק אם היינו רואים את המעמד המוזר, שבו ראש הממשלה ובכירי השרים מנסים להכתיב למנכ"ל חברת ענק בקריסה כיצד הוא צריך לנהל אותה. נתניהו כראש הממשלה אומנם צריך לדאוג גם לעובדים, אבל קודם כול הוא נושא באחריות כוללת למשק, שבתנאי התחרות הגלובלית לא יכול להרשות לעצמו להבריח חברות מישראל.
כשיו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן גרר השבוע את המשק להשבתה של חצי יום, פשוט כי הוא יכול, הוא ידע שהיא לא תשנה בכלום את גורלם של עובדי טבע. שביתה שאין תנאים מאחוריה ואין משא ומתן שיכול למנוע אותה. לחץ לשם לחץ, רק לא ברור כלפי מי הוא מופנה. זו לא הממשלה שמפטרת, אלא חברה פרטית. את מחיר הסולידריות – עשרות עד מאות מיליוני שקלים – משלם המשק הישראלי, האזרחים שלא מקבלים שירותים. אה, וגם עובדי הקבלן שלהם ההסתדרות דווקא פחות דואגת, ונאלצו לשלם על יום חופש מכיסם.
קשה להישאר אדיש מול מאות העובדים שמטה לחמם בסכנה. ביום ראשון בבוקר הגעתי למפעל הטבליות ע"ש אלי הורביץ בהר חוצבים. הציניות מתנדפת לה בתוך צינת הבוקר של הרי ירושלים. מאות עובדים התכנסו בפתח המפעל, חלקם הביאו איתם את כל המשפחה. כמו למשל אולג ואנה, שניהם עולים מברית המועצות, היא עובדת במשרד של המפעל והוא מפעיל מכונה על פס הייצור, מייצר תרופות. הם הביאו איתם את שלושת ילדיהם. הלב באמת יוצא אליהם, אבל במקום לספר להם את האמת המרה ולחשוב כיצד ניתן לשלב אותם חזרה בשוק העבודה, לצמצם את הפגיעה בהם ולהמשיך להביא לחם הביתה, כמעט כל הגורמים האחראים ממשיכים להשלות אותם שהמפעל לא ייסגר. עמיר פרץ הגדיל לעשות וקרא להלאים את מפעלי טבע, לא פחות, כתגובה ל"תפיסה הניהולית" של שולץ. מול התבטאויות כאלה חבל שבימים אלה לא שומעים פה, גם אם זה פחות פופולרי, קצת יותר שיעורים בכלכלה ובתפיסה ניהולית מבנימין נתניהו.