דרעי הפך תופעות שוליים בציונות הדתית למתקפה מופרכת על הזרם המרכזי, אבל בדבר אחד הוא צודק: משהו קורה במגזר הסרוג, והקו עובר בין תומכי הפיצולים ובין מי שרואים בחובשי הכיפה הסרוגה רצף ארוך ומגוון. ועדיין, גם את זה צריך לקחת בפרופורציה הנכונה
בפרוס עלינו חודש הרחמים והסליחות התבשרו חברי הקהילות בפתח תקווה ובגבעת שמואל שהם אוטוטו הופכים לרפורמיים, אם יש להם כיפה סרוגה כמובן. אריה דרעי ששחרר את הקביעה הזאת בביטחון מול 250 רבנים, ידע גם לספק מידע מודיעיני: ״מי שיודע איך מתנהלים בתי הכנסת וסדרי התפילה שם… שינויים גדולים מאוד. נכון זה עם כיפות יותר, נראה אחרת, ישראלי יותר, אבל זה על גבול הרפורמה״. יו"ר ש"ס לא דיבר על שוליים אלא על "קהילות גדולות מאוד" כהגדרתו, וגם ההשתלחות הפרועה ברבני צֹהר, ארגון עם כאלף רבנים מהזרם המרכזי בציונות הדתית, לא יכולה להחליק כאילו מדובר בשולי השוליים הליברליים.
במקום להתנצל, דרעי בחר להיתמם. "הדברים שאמר השר דרעי על רבני צֹהר, הם בדיוק הדברים שאומרים רבנים בכירים בציונות הדתית, כמו הרב צבי טאו והרב יהושע שפירא, על רבני צהר ועל חלקים מקהילות צהר במרכז הארץ", לשון התגובה ששיגרה לשכת דרעי בסמס בהול. לא הצלחתי להשיג התייחסות ישירה של הרבנים טאו ושפירא עד סגירת הגיליון, ובכל זאת אני מסתכן ומעריך שדרעי לא ביקש את רשותם לפני שהפך לדוברם הרשמי. לא ברמת התוכן, בטח שלא בסגנון.
במובן מסוים, דרעי המשיך את רוח ה"בית של גויים" שאמר הרב עובדיה יוסף זצ"ל בבחירות האחרונות, ואת השוואה שערך הרב שלום כהן בין הכיפות הסרוגות לעמלק. ואם לא די בכך, הנה התבטאות טרייה מהשבועות האחרונים, שטרם פורסמה, גם היא באירוע אחר של אותו ארגון שנקרא 'בנועם', והוקם, לדברי דרעי, כדי לתת קונטרה לצֹהר. נשיא מועצת החכמים של ש"ס, הרב שלום כהן, עמד שם וכדרכו תקף את הציונות הדתית וסיים בחידוד מבודח: "כל ה(רבנים) קוק – קוקואים". הנוכחים כולם השתתקו במבוכה. לא ברור אם מפני כבודו של הרב הראשי הראשון בארץ ישראל, או פשוט בגלל שבין הרבנים שהסבו לשולחן היה גם אחד, חרדי למהדרין, ששם משפחתו הוא קוק, נצר למשפחתו של הראי"ה.
הקו המפצל
נניח רגע לסגנון הדברים ולאומרם, ולשאלה מה עומד בבסיס העוינות בין ש"ס לכיפות הסרוגות, שהיו יכולות להיות בנות ברית טבעיות. בדבר אחד דרעי צודק: משהו קורה בציונות הדתית, אבל לא זה שעליו הוא מצביע. התופעות של מניינים שוויוניים ושינוי סדרי התפילה, שעלולות להיכנס תחת ההגדרה של "גבול הרפורמה", מתרחשות רק בקהילות בודדות. הסיפור האמיתי של הציונות הדתית מתרחש במחוזות אחרים.
השבוע קיבלתי טלפון מאב מתוסכל, חבר בגרעין הורים שהחליט לייסד תלמוד תורה במרכז שפירא. בלי להלאות בפרטים, השנה הם קיבלו סוף סוף אישור מהמועצה לייסד תלמוד תורה משלהם. עשרות ילדים נרשמו לכיתות א' ו‑ב', ואפילו מבנה שופץ במיוחד. עד שלפתע, פחות משבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, הודיע להם ראש החמ"ד שהם לא יקבלו סמל מוסד, ותלמוד התורה לא יקום. הסיבה הרשמית היא מחסור בתקנים ובכיתות, אבל הם משוכנעים: ועד ההורים בבית הספר המלכתי-דתי סיכל את הקמת המוסד העצמאי.
חלפו יומיים ושוב על הקו אב מודאג. הסיפור נשמע מוכר, רק מהכיוון ההפוך. הוא גר בקדומים. שלושה מילדיו לומדים שם, בבית הספר שגם הוא עצמו למד בו. בתחילה הכיתות היו מעורבות לבנים ולבנות. עם השנים הלימודים הופרדו, אך עדיין באותו מבנה. השלב הבא היה מבנה לבנים ומבנה לבנות. אחרי זה בית הספר הפך לממ"ד תורני. גם זה לא הספיק לכמה הורים שהתעקשו והקימו לפני כמה שנים תלמוד תורה נפרד שפועל בסמוך לממ"ד, אך כחלק ממנו. השנה מקבל התלמוד-תורה סמל מוסד, וכך הפיצול יקבל חותמת רשמית וסופית. אותו אבא שלח לי גם מכתב מרתק של הרב דב ליאור, שהכריע במקרה אחר נגד הקמת מוסד חדש ואולטרה-תורני לבנות בקריית ארבע.
כל אחת מהשיחות שכנעה אותי. אין לי מה להגיד להורים שרוצים לחנך את ילדיהם בצורה הטובה ביותר בהתאם לאמונתם. אבל מה זה אומר אם אלף משפחות שגרות באותו יישוב קהילתי לא מסוגלות להסכים על קו חינוכי בסיסי? איזו תהום פעורה בין ממלכתי-דתי-תורני ובין תלמוד תורה, שמצדיקה פיצול של מוסדות חינוך שהוא בפועל פיצול של יישוב? ואולי המסקנה היא שהציבור נחלק לשניים. לא בין לייטים לחרד"לים, אלא בין אלו שרואים היום את הציונות הדתית כרצף ארוך ומגוון אבל עדיין אחד, ובין אלו שהתייאשו ואומרים היפרד נא מעליי.
שצה"ל לא יתערב
משרד החינוך פרסם השבוע נתונים מפורטים על כל בתי הספר בארץ. אפשר למצוא שם הרבה מחמאות לבתי הספר של הציונות הדתית (הישגים יפים, אבל האמת שחלקם תוצאה של תשלומי הורים מופרכים וסינון אליטיסטי קפדני), וביניהם נבלעו גם נתוני הגיוס של בנות האולפנות. האחוזים אומנם מעודכנים רק לשנת 2014, אבל המגמה ברורה: יותר ויותר בנות, כולל באולפנות הנחשבות, בוחרות להתגייס לצה"ל. בצה"ל מציגים נתונים מרשימים ומפורטים בהרבה. מ‑935 בנות דתיות שהתגייסו ב‑2010, ב‑2016 המספר קפץ ל‑2,500, זינוק של 250 אחוזים בשבע שנים.
כבר תקופה ארוכה שאני מנסה לקבל את נתוני הגיוס של העשור הקודם, אבל משום מה צה"ל מתקשה לספק אותם, בטענה שהם פשוט לא קיימים. החשיבות של הנתונים היא כדי להבין מה היה לפני 2010, והאם העלייה במספר המתגייסות אכן מסמנת זינוק, או שמא חזרה למה שאולי היה בתחילת שנות ה‑2000. אלא שגם אחרי השאלה הזאת, שנשמעת מיד פעם מכיוון הארגונים שנלחמים בגיוס בנות, קשה להתווכח עם השורה התחתונה: יש קפיצה במספר המתגייסות. מספיק להרים את העיניים ולראות.
מה שבכל מקרה לא נמצא במחלוקת הוא המאמץ שעושה צה"ל כדי להעלות את מספר המתגייסות. פרט לפעילות הסברה שהורחבה מאוד בשנים האחרונות, יש גם חיילות שיושבות ובודקות האם מועמדות שהצהירו כי הן דתיות מחוברות לוואטסאפ במהלך השבת. עמודי הפייסבוק של מלש"ביות נסקרים בעיון כדי לבדוק האם הן העלו פוסטים בשבתות ובחגים, או אפילו סתם תמונות חשופות מחוף הים. בכמה עשרות מקרים חוקרים פרטיים נשלחו לעקוב אחרי בנות כדי לבדוק האם הן מבקרות במסיבות ביום שישי בלילה.
יותר ויותר בנות דיווחו לאחרונה כי הוזמנו לריאיון שבוחן את אמינות הצהרת הדת שלהן. חלק נשאלו האם האמא הולכת בכיסוי ראש, מהי פרשת השבוע, והאם הן זוכרות את ברכת המזון בעל פה. אחרות סיפרו על ניסיונות שכנוע אקטיביים יותר. בכיר בצה"ל התעקש ש"זימון מלש"ביות לריאיון הוא רק אם יש אינדיקציה או חשש שההצהרה היא שקרית". אבל למרות בקשתי, גם את מספר הראיונות שנערכו בשנתיים האחרונות בהשוואה לשנים שקדמו להן הם טרם העבירו.
זכותו של צה"ל לוודא שלא עובדים עליו, אבל בזמן שהוויכוח מתנהל בעוז בחברה האזרחית, וטוב שכך, מומלץ לגורמים המקצועיים לעשות את עבודתם ולוודא את מה שצריך בלי ליצור את הרושם של לקיחת חלק פעיל במאבק הפנימי בתוככי המגזר.
קצת פרופורציה
ואחרי כל העיסוק בגוני הגוונים של הקשת הדתית מהחרד"לים ועד הלייטים, ומה בדיוק ההבדל בין ממלכתי-דתי-תורני לממלכתי-דתי סתם ובין שניהם לתתמ"ד, קיבלתי השבוע שיעור בפרופורציה כשפגשתי את קורס הכתבים החדש של גל"צ (כן, יש שם כיפות ואפילו חצאית, אבל נמאס לספור) כדי לסקור בפניהם את העולם החרדי.
שעה שלמה התעמקנו בהבדלי הגישות בין ליטאים לחסידים, מה ההבדל בין העדה החרדית לאגודת ישראל ומי זה בכלל הפלג הירושלמי. דקה לפני הסיום פתאום שאלה אותי אחת הכתבות-לעתיד: "ואיזה סוג של חרדי אתה?". מהנהוני ההסכמה והסקרנות בחדר פתאום הבנתי שחצי מהיושבים מולי, צעירים ישראלים מעודכנים, מוכשרים ורציניים, לא מזהים שהבחור שעומד מולם בג'ינס וכיפה סרוגה, וכן, גם פאות, הוא לא חרדי.
בשנייה אחת הסתכלות של צופה אקראי מבחוץ הספיקה כדי להחזיר למקומם את הבדלי הגישות והפולמוסים העקרוניים. מזכירה שלפעמים המבט המדויק יותר הוא דווקא בלי המיקרוסקופ שהופך כל הבדל השקפתי לתהום פעורה.
לתגובות: 2sherki@gmail.com