כשמדובר בנהיגה, כל אחד מאיתנו יודע איפה הוא לא בסדר. אז למה שלא ננסה להיות בסדר?
1. ביום חמישי שעבר, בשעת לילה מאוחרת, קיבלתי את המייל הבא: "שלום ידידיה, חברת המשפחה שלנו, שרה בת חיה (לונדון), אשת חינוך וחסד, נאבקת כרגע על החיים. לאחר שעתיים של בכי ותפילה לרפואתה, עלו לי כמה דברים על הכתב. אם יש לך רעיונות לאנשים שמסוגלים להרים לכדי ביצוע משהו מהרעיונות שהעליתי – תבוא עליך הברכה. יגאל פלג".
2. אז קודם כול הלכתי לגוגל וכתבתי את השם "שרה לונדון" לבדוק מי היא ולמה היא נאבקת על חייה. הגעתי לידיעה שהתפרסמה חמישה ימים קודם לכן באתר ערוץ 7 שכותרתה: "אהבה לילדים, אהבה לה', אהבה לטבע". ידיעה שעסקה בתושבת סוסיא אירית רוטשילד זר ז"ל, שנפטרה לאחר שנפצעה קשה בתאונת דרכים בבוקר הושענא רבה. בכתבה צוין שאיתה ברכב הייתה חברתה שלימדה יחד איתה בחטיבת הביניים בסוסיא, שרה לונדון. הן נסעו יחד לים המלח, ובכביש 31 אירעה התאונה, עם משאית סמיטריילר. לפי אותו דיווח, מצבה של לונדון השתפר קצת בימים האחרונים.
אמרתי פרק תהילים לרפואת שרה בת חיה ופתחתי את המכתב שצורף למייל. הנה הוא ככתבו וכלשונו:
"בס"ד אור לא' דראש חודש מרחשוון תשע"ח.
'קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ', 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה'.
שרה נלחמת עכשיו על החיים. משפחת לונדון נלחמת על החיים. אני מציע שנצטרף אליהם עכשיו. יוצאים למלחמה על החיים – מי לה' אלי!
חשבתם פעם כמה צער נגרם בעולם בגלל תאונות דרכים? נראה לכם הגיוני שיש כל כך הרבה הרוגים ופצועים, משפחות שכולות וקהילות חבולות, ואנחנו ממשיכים לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'? אלו ידיים לא שפכו? אלו שלא מניחות את הנייד גם בזמן נהיגה? אלו שיוצאות לעקיפה מסוכנת רק כדי לעצור ביחד עם המשאית ברמזור הבא? הרגליים שלוחצות על הגז גם כשברור שזה יחסוך לנו רק שתי דקות מזמן הנסיעה?
אספר קצת על עצמי ועל הרקע הדל שלי בתחום: סבתא שלי נהרגה בתאונת דרכים בערב חג הפורים. משמחה ליגון, מיום טוב לאבל. נהג שעבר באור אדום פגע ברכב שלהם כשחזרו ממסיבת פורים והרג את סבתא. וזאת לא סתם סבתא. היא הייתה מה שקרוי נצר אחרון, שריד שואה שהוריה הצליחו להבריחה ברגעים האחרונים ושאחרי המלחמה עלתה לארץ. כאן גדלה בכפר הנוער בכפר חסידים, לחמה במלחמת העצמאות בקיבוץ בארות יצחק שבנגב והקימה יחד עם סבי שיחיה משפחה לתפארת. הסיפור הציוני הזה נגמר ברגע אחד של טפשות בידי רוצח בשוגג.
קרובת משפחתי ניצלה בניסי ניסים מתאונת אוטובוס מחרידה במעלה לבונה. האוטובוס התהפך, הנוסעים שלא היו חגורים נזרקו לכל עבר. באופן מפליא מצא אותה החובש מונחת על האדמה הרטובה והקפואה, על סף מוות (מקור!), והצליח להביא אותה בזמן לטיפול בבית החולים (אגב, כמה מאיתנו חוגרים חגורה ברכב הסעות ובתחבורה ציבורית? כמה מדברים על כך עם ילדיהם לאחר התאונה הקשה בכפר יונה?).
אני עצמי עברתי תאונת החלקה עם הרכב כנהג. המהירות הייתה חוקית אבל מהירה מדי ביחס לתנאי הגשם והסיבובים בדרך. בנס התקיים בנו 'הפח נשבר ואנחנו נמלטנו'. מאז החלטתי להוריד 10‑15 קמ"ש מהמהירות הרגילה שלי בכל כביש. לאחר חצי שנה של ניסיון – מדובר בהארכת הנסיעה בדקות ספורות.
בחודש האחרון שמענו על תאונות דרכים מימין ומשמאל. בהושענא רבה, יום חיתום הדין, נהרגו שני בחורי חמד, תלמידי ישיבה, איתן פלמר וברכיה סוסלוביץ', שלוחי מצוות 'ושמחת בחגך'. בעצם היום הזה נפצעו שתי חברותיה של אמי בתאונת דרכים מחרידה בירידות לים המלח. אירית רוטשילד זר ז"ל נפטרה לאחר יומיים וכעת שרה נאבקת על חייה. שתיהן נשות חינוך וחסד, אהבת הבריות ואהבת הארץ. ואנחנו – ממשיכים בעושק ידינו. אני מתחנן בפניכם: שמרו מרחק, האטו, שמרו על ערנות וזהירות, הישמרו מאוד לנפשותיכם!".
3. ניכר שהמכתב הזה נכתב בסערת נפש. ולמרות זאת, אין בו אף מילה אחת מוגזמת או מיותרת. קשה להגזים בתיאורים על הזלזול בחיי אדם בכבישים. אם כבר, אז להפך. כמה אנחנו מדברים, ובצדק, על המחיר הכבד שגובה הטרור, וכמה אנחנו ממעטים לעסוק במה שקורה בכבישים. והרי בעניין הקטל בדרכים, היכולת של כל אחד ואחת מאיתנו לשנות את המציאות, גדולה הרבה יותר מאשר מזו שבסוגיית הטרור (אלא אם כן קוראים לכם ליברמן או איזנקוט).
יותר מזה: כשמדובר בנהיגה, כל אחד יודע בדיוק איפה הוא צריך לחזור בתשובה. האם זה רק הנגיעות בפלאפון, או שמא גם הנגיעות בבקבוק של התינוק שנפל והוא צורח עכשיו אז מסתובבים אחורה ומרימים אותו, כשהמכונית בעצם עוברת לנאמנות עיוורת. האם זה רק נסיעות במהירות מופרזת או גם חנייה במקום שהעצירה בו, אפילו לזמן קצר, מסכנת חיים. וכמובן העבירה שכה נפוצה: גניבת רמזורים. לפעמים אני משתגע. מילא רכב פרטי, קטן, מנסה להספיק רמזור, נכנס לצומת בצהוב ותוך כדי כך הרמזור מתאדם. נו, קורה. אבל כמה פעמים ביום אני רואה אוטובוס (!) דו מפרקי (!!) עושה את זה. מה הנהג בדיוק חושב לעצמו?
אני כבר מזמן מקפיד לחכות שנייה לפני כניסה לצומת באור ירוק, במקרה שאני ראשון בשורה. לא כי אני הנהג הזהיר בתבל, אני פשוט חושב שחייו של נהג הרכב הראשון, אחרי שהרמזור מתחלף לירוק, הם בסכנה מפני גנבי הרמזורים ששועטים לצומת מנתיבים אחרים.
4. אחרי הקריאה האישית שלו לכל נהג והולך רגל באשר הוא, חתם יגאל את מכתבו בפנייה גם לאנשים שפעילים בזירה הציבורית: "ואולי אנחנו לא מספיק מודעים לסכנה? עשירי ארץ, הכניסו ידיכם לכיס ותרמו למסע פרסום ארצי שלא היה כמוהו. שלטי ענק: 'ארץ אל תכסי דמם', 'נלחמים על החיים', 'זה בידיים שלנו' – בכל שפה שמדוברת על אדמת הארץ הזאת. שמכל עבר יראה האדם את גודל אחריותו לחיי אדם. למשפחות השכולות אני פונה: את אזכרותיכם ליקיריכם קיימו במקום התאונה ובכיכר העיר. הזמינו 'אנשי עדות' מקרב אנשי מד"א והמשטרה, אנשי הסברה של בטיחות בדרכים. העירו אותנו הישנים מתרדמתנו! (דמיינו מצב שבו משפחה מקיימת את השבעה ל"ע בצומת הכניסה לעיר או למושב, והמשטרה מכוונת את התנועה שתיסע באופן שמכבד ומפנים את גודל הסכנה).
ואולי הפנייה צריכה להיות לרבנות הראשית – קבעו תענית ציבור, 'תענית דרכים'. ארגנו אוהלי הסברה ותענית בכל מקום מרכזי, חיסמו את התנועה. שההסתדרות תכריז על חצי יום שביתה לצורך התענית הזאת, אנשי מד"א ימסרו עדויות והדרכות להצלת חיים, אנשי המשטרה יערכו הסברה על נהיגה בטוחה, ואולי כך נקיים בעצמנו 'והחי יתן אל ליבו'".
כתבתי ליגאל יישר כח שהוא מעורר את הנושא החשוב הזה, ואמרתי לו שאשמח לפרסם את הדברים בטור הקרוב, לרפואתה של שרה בת חיה.
5. יומיים אחר כך, ביום ראשון בשעה שבע בבוקר הגיע ממנו מייל נוסף:
"ברוך דיין האמת. לצערנו שרה נפטרה. שרה הייתה ממקימי ההתיישבות היהודית המתחדשת בהר חברון ובסוסיא. מורה ומחנכת בחסד ובהארת פנים לכל תלמידיה ותלמידותיה. אשת חסד. יוצרת בחסד. מכניסת אורחים בחמימות אינסופית, שאף אימצה ילד לחיק משפחתה. אשת משפחה בלי גבול. שנשמע ונתבשר בשורות טובות.
"למיטב ידיעתי הלא מוסמכת", המשיך וכתב יגאל, "התאונה של שרה ואירית ז"ל הייתה בלתי נמנעת מבחינת הזהירות שהן נקטו בנסיעה שלהן. המשאית התהפכה עליהן בדיוק ברגע שבו עברו במקביל אליה בכיוון הנגדי. חשוב לי שיובן שהחובה להישמר ולהיזהר היא כדי לא להיות חס ושלום זה שפוגע באחרים, וגם להפחית ולהמעיט את הסיכון להיפגע בעצמך, אבל התוצאה הסופית היא מאת ה' (מה שלא מפחית את האחריות להישמר ולהיזהר)".
ואיך להישמר ולהיזהר? כאן יגאל הוסיף רעיון נוסף להתחזקות בנושא זהירות בדרכים, לעילוי נשמת הרוגות התאונה: מין דף קבלות אישי כזה, שבו כל אחד לוקח על עצמו להתחזק במשהו, ומבטיח לא לחטוא בעבירות המצויות ביותר בתחום. עבירות שאדם דש בגלגליו. הוא שלח לי את הרעיון בקובץ וורד פשוט, אז פניתי לידידי אסף פאסי, מנהל חברת ניו-מדיה מהר חברון, שם גרו ההרוגות, בבקשה שיעזור בעיצוב מקצועי של המסר החשוב. הוא נרתם למשימה בשמחה, כלומר בעצב. "אתה יודע?", הוא אמר, "כולם מדברים על ההרוגים הרבים באירועי טרור באזור שלנו, אירועים קשים שקיבלו נפח תקשורתי גדול, אבל למרבה הצער, בשנתיים האחרונות, נהרגו כאן יותר תושבים בתאונות דרכים".
אז הנה דף הקבלות כפי שעוצב השבוע. מקבלים על עצמכם?