בימים אלה מציינים יובל לנובל הראשון מבין תריסר חתני פרס נובל הישראלים: הסופר ש"י עגנון. אבל אני רוצה להיזכר דווקא בנאום שנשא בטקס קבלת הפרס. "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עליי כמי שנולד בירושלים", התפייט הסופר הגדול. הוא המשיך וגולל את קורותיו ותיאר את מקורות ההשראה שלו, ולא התבייש לחתום בתפילה כי "הנותן חוכמה לחכמים ותשועה למלכים… בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל".
זו הזדמנות טובה להיזכר בעוד כמה נאומים ישראליים (שחלקם נישאו אמנם באנגלית) שראויים להיכנס לפנתיאון. כאלה שכל בוגר מערכת החינוך אמור להכיר (אין צורך להיבהל, לא הצעתי שיילמדו בעל פה). שיקולי הבחירה הסובייקטיביים שלי הם החשיבות ההיסטורית, הרטוריקה המשובחת ואורך הנאום. אין ברשימה נאומים מהעשורים האחרונים, כי כפי שכבר אמר ראש ממשלת סין על המהפכה הצרפתית – מוקדם מדי להעריך את משמעותם.
דוד בן גוריון קורא את מגילת העצמאות, 1948: המגילה אמנם לא נכתבה כנאום, אבל אי אפשר להתעלם מעוצמתו ומחשיבותו של הטקסט הכי קרוב לחוקה שאי פעם נוסח כאן.
משה דיין מספיד את רועי רוטברג הי"ד, 1956: "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו".
גדעון האוזנר, התובע, בפתיחת משפט אייכמן, 1961: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל… אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים".
שמואל גונן (גורודיש), אחרי מלחמת ששת הימים, 1967: "בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדי טנקים. אל המוות הישרנו מבט – והוא השפיל את עיניו".
דבר הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, לאחר שחרור הכותל, 1967: "חיילים ובנים יקרים, על ידיכם נתגלגלה הזכות הגדולה ביותר של העם. מתגשמת תפילת הדורות וחזון הנביאים 'כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה'".
השגריר באו"ם חיים הרצוג קורע את ההחלטה המשווה בין הציונות לגזענות, 1975: "עבורנו, העם היהודי, זאת לא יותר מפיסת נייר – וכך גם נתייחס אליה".
נתן (אנטולי) שרנסקי, בפני השופטים בברית המועצות, 1978: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי… כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני… אלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי!".
מנחם בגין בקמפ דייוויד, 1978: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים".