אני מאמינה בלב שלם שיש לציבור הדתי-לאומי מטען משמעותי ואמיתי שראוי להפצה. מצד שני, ברור לי שאם הייתי שומעת מישהו מדבר ככה על המגזר שלו, זה היה מעצבן אותי. אז איך מוצאים את האיזון בין אמונה בערכים להצטנעות שתאפשר הקשבה?
הסופר חיים באר כועס על הציונות הדתית, כך קראתי ב'ישראל היום'. ומדוע? כי במקום להתחבר לעם ישראל ולדאוג שהוא יהיה יותר קשור למסורת שלו, הוא התרוצץ על גבעות והעמיד את ארץ ישראל במרכז. כנציגה אחת מני רבות של הציבור המדובר, האמירה הזאת קצת קשה בעיניי. גם אם נניח לעובדה שמצוות יישוב ארץ ישראל חשובה ולא היה אף אחד אחר שהרים את הדגל הזה, אני לא חושבת שהזנחנו את עם ישראל. גרעינים תורניים הם לא המצאה חדשה, והמשולש הנצחי של עם, ארץ ותורה חקוק על ליבו של כל בוגר בני עקיבא באשר הוא.
באופן אישי אני דווקא מעריכה ומחבבת את המגזר. כבר סיפרתי לכם פעם על חוויית הקמפינג שהייתה לי עם הציבור המשפחתי והרגוע שעשה לי הרבה נחת. וזה לא רק שאנחנו מחונכים. הערכים שגדלנו עליהם הם לגמרי סבבה בעיניי, ובמבחן התוצאה, אני מכירה באופן אישי הרבה מאוד סרוגים אידיאליסטים, אנשי חסד, ישרי דרך וסתם נחמדים. חלק לא מבוטל מאיתנו לא חי רק את החיים הפרטיים שלו, אלא מרגיש צורך לתרום ולתת ולהשפיע בצבא, בחינוך, בתקשורת, במרכזים רוחניים בתל אביב או בפריפריה. וכן, גם בהתיישבות וגם בפוליטיקה. אז ברור שיש אנשים כאלה בכל מגזר, ואני מכירה גם חילונים וגם חרדים מקסימים שהם כל הנ"ל ועוד יותר. וברור גם שאנחנו רחוקים מלהיות מושלמים, ותמיד יש מה לתקן. אבל באמת נראה לי שהחינוך שקיבלנו, ושאנחנו מעבירים הלאה לילדינו, מכוון למקום בריא ואכפתי ופשוט נכון. ואני מאמינה בלב שלם שיש לנו מטען משמעותי ואמיתי שראוי להפצה.
מאידך, אם הייתי שומעת מישהו מדבר ככה על המגזר שלו, אין ספק שזה היה מעצבן אותי. מה הוא עף על עצמו? מי הוא חושב שהוא? יוהרה זה דבר דוחה, ולך תעביר ככה מטענים משמעותיים. העמדה שאומרת "אני מחזיק באמת. אני יודע משהו שאתה לא יודע וטוב שאלמד אותך" היא אחת המרתיעות והמעליבות. קחו את חרדי ההדתה, למשל. למרות שאני חולקת מכול וכול על ההיסטריה האנטי-דתית הזאת, אם מקשיבים טוב למה שיש להם לומר, זאת לדעתי הנקודה המשמעותית. מי אתה שתלמד אותי מה זה להיות יהודי?
הבעיה היא שלא מדובר בהעברת מידע ניטרלי. מדובר על ערכים, על טוב ועל רע. ובנקודה הזאת, כשמישהו בא אלינו ואומר לנו כמה אנחנו לא בסדר, אנחנו בהחלט רגישים. בעבר התגוררתי בשכונה חרדית שפעלה בה משמרת צניעות, ממש כמו בסיפורים. הבעל היה מקבל דיווח ונזיפה על כך שאשתו מסתובבת בחצאית קצרה מדי או בגרביון שקוף מדי, עם אזהרה שאם המצב לא ישתפר יינקטו אי אלו סנקציות. פרט לשאלה איך הם השיגו את האינפורמציה אם הם שומרים על טהרת העיניים (אולי יש להם מרגלות), מדובר בהתערבות גסה ומשפילה לכל הדעות. ומה לגבי הבחורה שצלצלה לחברה שלי וניסתה ללחוץ עליה לשמוע על דיני טהרת המשפחה גם כשהיא לא רצתה? הלו, אלה החיים שלי ויראת השמיים שלי, מאין החוצפה לדחוף את האף שלך למערכת היחסים שלי עם ריבונו של עולם?
ואני מוכרחה לומר שגם כשלא מדובר בכניסה כל כך בוטה לפרטיות, אלא בפלטפורמה ציבורית, אני חשה אי נוחות לנוכח תוכחות פומביות בנושאים הלכתיים כאלה ואחרים. כתבות עם אג'נדה חינוכית בולטת, למשל, לא עושות לי טוב, אפילו כשאני מסכימה עם מה שכתוב בהן. וזאת בעיה. כי מה נגיד, שאסור לנו לבטא את הערכים שלנו בפומבי? ואסור לחוות דעה, ואסור ללמד?
למה זה התפקיד שלנו?
בפאנל על השבת הציבורית בוועידה הרעיונית של הבית היהודי, לכל אחד הייתה דעה איך הציבור הדתי-לאומי צריך לנסות להשפיע על דמותה של השבת במדינת ישראל. מצד אחד הייתה העמדה שצריך להגיע להסכם שבו מוותרים על תחום התרבות כדי להשיג שביתה ממסחר, ומצד שני היו מי שהתנגדו בחריפות. אלה הדיונים שנערכו שם, במפלגה שמייצגת את הציבור שלנו, וכנראה לא סתם מפלגת הבית היהודי היא המפלגה היחידה שאין לה משנה סדורה בנושא דת ומדינה. באמת מדובר בהתלבטות קשה והתנגשות בין ערכים, וכל צד בציבור המאוד מגוון שלנו מושך לכיוון שלו. אבל בתוך כל הדיונים, מצאתי את עצמי תוהה איך לקחנו על עצמנו את התפקיד הזה בכלל.
בקיצור, אם חיכיתם לאיזו מסקנה נבונה שתוציא אותנו מהמלכוד הזה, אתם לא במקום הנכון. באמת שאין לי מושג איך אפשר ליישב את האמונה הכנה שלנו בצדקת דרכנו ובחשיבות הנחלתה לציבור, יחד עם עמדה מצטנעת שגם תתקבל ותישמע. אני כן חושבת שיכול להיות שעבודה פרטית של כל אחד עם עצמו על מידת הענווה לא תזיק, וגם על מידות אחרות. כי אף אחד לא מונע מאיתנו לתת דוגמה אישית בעצם קיומנו, ומהמקום הזה ההשפעה תמיד עמוקה יותר.