מארק טוויין בסך הכול רצה לכתוב ספר מסע, אבל כדי לכתוב ספר כזה צריך, מטבע הדברים, לצאת למסע. לכן בלית ברירה ארז את מיטלטליו, נאנח, ועלה על אונייה לארץ ישראל.
כשהגיע כל מה שמצא היו חורבן, שממה ומלא קרקע חקלאית שיהודים ממולחים ניסו לשכנע אותו שהיא "אוטוטו מופשרת". הכנרת הקודרת לא קסמה לו, בקבר רחל ניסו לשנורר ממנו הוראת קבע, וכשחלף ליד מישור מבאיש בטבורה של הארץ חשב לעצמו שמהחור הזה כבר לא יצא שום דבר (ובאמת לימים הוקמה שם פתח תקווה).
אך כל אלה לא שוו לייאושו ומרמורו עת פסע לתוך עיר הקודש ירושלים. קטנותה של העיר זעזעה אותו, וחתולי הרחוב המנתרים מגג לגג היו בעלי החיים היחידים שנשאו חסד לפניו. הוא מיד שרבט ביומנו את מסקנותיו: ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה.
כשפנה ללכת לדרכו, אחז בידו זקן אקראי והפציר בו לכל הפחות להכניס איזה פתק בכותל. טוויין כמו כל ציניקן מנוסה הסכים, כי כשאתה ציני אתה יכול לעשות הכול ולהגיד שעשית את זה בציניות. אז הוא לקח פתק וכתב עליו: "הייתי חפץ להיות בעיר הפוכה מזאת". הוא תחב את הפתק לקיר ונרדם על ספסל קרוב. כשהתעורר דקות מאוחר יותר מצא עצמו על אותו ספסל, ולידו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת מחייך מאוזן לאוזן.
"ברוך הבא לירושלים 2017!", הכריז ברקת, "בוא תחתום לי על טופס התפקדות לליכוד!", המשיך באותה תנופה. טווין המבולבל לא הבין היכן הוא, מי זה הברקת הזה, ולמה למען השם הוא אוסף מתפקדים לליכוד אם הוא ראש עיריית ירושלים.
"אתה נסעת בזמן 150 שנה קדימה", הסביר ברקת. "150 שנה?", שאל טוויין, "אני לא אמור להיות חי בכלל!". "שטויות", ענה ברקת, "הרבה מצביעים חרדים לא אמורים להיות חיים בכלל, ולמרות זאת הם נותנים בראש בקלפי. אל תהיה קטנוני!"
טוויין שמח לשמוע מברקת שהעיר מאחדת מזרח ומערב, אך כשביקש ללכת לראות את המזרח ברקת השתעל קצת, גמגם, ולבסוף הציע ללכת לארנה במקום. כשטוויין ביקש לקפוץ לשגרירות האמריקנית כדי ליצור קשר עם משפחתו, הסביר לו ברקת שכדי להגיע לשגרירות ארצות הברית בירושלים הוא צריך היה לנסוע לפחות עוד 150 שנה קדימה, וגם זה לא בטוח.
במקום כל זה ברקת לקח את טוויין לסיור ברחבי העיר התוססת. הרכבת הקלה הטריפה את חושיו, קניון ממילא המפואר הרשים אותו מאוד (למרות שלא היה יכול להרשות לעצמו לקנות שם כלום), ובעמק רפאים הוא שמע כל כך הרבה אנגלית שהוא התחיל לחשוב שאולי האמריקנים סוף סוף כבשו מדינה ששווה להחזיק בה. רק כשחלפו ליד בניין כלל הרגיש טוויין קצת בבית, כי כבר ב‑1867 הבניין הזה היה נחשב ענתיקה.
כשהגיעו לאזור קטמון שמח טוויין לראות שמה שפעם היה ביצה אחת גדולה, הפך היום ל… ובכן, ביצה אחת גדולה. ברקת חיבר את טוויין עם חזקי, רווק ירושלמי טיפוסי שמצטט שירה, לובש קסקט ולא יודע להחליף נורה גם אם חייו היו תלויים בזה. חזקי ניסה לשדך לטוויין את ברכה, 29, בת של רב שחזרה בשאלה, ואז חזרה בתשובה, ואז חזרה בשאלה, ולבסוף טסה להודו וחזרה עם הארה רוחנית, חוויות לכל החיים ודיזנטריה. טוויין סירב בנימוס.
מקץ כמה שעות, כשסיים את הסיור בעיר, לא היה יכול טוויין שלא להודות שירושלים אולי עדיין לא מושלמת, אך היא משגשגת ומתפתחת, מעוררת השראה ובעיקר מלאה בדמויות ססגוניות וחיים שוקקים. הוא החליט לכתוב עוד פתק לכותל, הפעם בבקשה "להישאר פה לנצח", אך כשנרדם שנית על אותו הספסל התעורר לצערו באותה חורבה ב‑1867. הוא הביט סביבו בייאוש, רק כדי לראות שוב את אותו זקן אקראי על בגדיו המרופטים ועיניו הטובות, והבין לבד שמי שלא רואה את הזהב, הנחושת והאור בירושלים של 1867, כנראה לא ראוי לזו של 2017.