שלושה פושעים יושבים בתא כלא אחד. אל תשאלו אותי על מה הם יושבים, זה לא מפורט במדרש. בקיצור, מפה לשם שניים מהם עושים "חומות של תקווה" ובורחים מהכלא דרך מנהרה שהם חפרו בזמנם הפנוי. האסיר השלישי מחליט להישאר ולרצות את עונשו. כשמנהל הכלא מגיע ורואה את המחזה הוא מעניש את האסיר שנשאר, וצועק עליו: "איך לא מיהרת הימלט על נפשך?".
זה המשל שאיתו מתאר המדרש את התשובה, הזדמנות חד פעמית שחייבים לנצל כדי לברוח. עכשיו, אני לא יודע מה איתכם, אבל אני אף פעם לא אהבתי את הסיפור הזה. כי האסיר שנשאר דווקא עשה עליי רושם של אדם הגון וישר שרוצה לרצות את עונשו עד תום, בלי קיצורי דרך. לכאורה הוא צריך לקבל צל"ש. אבל מה אני מבין.
***
תארו לעצמכם שאתם עושים תשובה חודש שלם, מפשפשים במעשיכם, מתכוננים לראש השנה באדיקות ובתמימות, ואז ביום הנורא עצמו אתם יוצאים מהבית ומישהו משליך עליכם שק גדול של עוונות מעופשים. איך הייתם מרגישים?
אז באמת לא פלא ש"חודש אלול אפילו דגים שבים רועדים". הרי זה פחד מוות. דגים תמימים שחוטפים על הראש את כל הבלגן שלנו (וזה עוד בלי לדבר על הדגים המרוקאיים שהרביצו סליחות חודש שלם, רק כדי שנעביר להם את כל חטאינו).
אבל עושה רושם שאף אחד לא מתרגש מהשלכת הפסולת השנתית הזאת, או אפילו סתם מודאג מגורלם של הדגים. ארגוני איכות הסביבה לא מתרעמים על זיהום האגמים והימים, ואף חבר כנסת לא מכנס מסיבת עיתונאים כדי להתריע על השלכת פסולת רוחנית בשטח ציבורי.
ואני יודע מה אתם חושבים, זה בגלל שדגים לא יודעים להתאגד וכי פסולת רוחנית לא באמת מזהמת את המים. וזה נכון, אבל אולי יש עוד סיבה. אולי אנחנו בכלל לא משליכים, אולי כשזה מגיע להשלכת עוונות כולנו קצת "ירוקים". כולנו קצת חוששים ללכלך את הדגים המסכנים, אז אנחנו בוחרים למחזר. אנחנו ניגשים לאגם או לאקווריום, מנערים את הכיסים כמקובל, אבל אנחנו לא באמת משליכים, כי אם היינו משליכים היינו מצליחים אולי להיפטר סוף סוף מהקנאה ומהתחרות והכעס, אבל אי אפשר להיפטר ממה שאתה לא באמת משליך. ואיך אפשר בכלל להשליך שנה שלמה ברגע?
***
שמעתי פעם בקורס להוראה, שאגדות ומדרשים הם הרבה יותר עמוקים ממה שאנחנו מפרגנים להם במבט ראשון, כי הרי האנשים שכתבו את המדרשים הללו לא היו סתם ברנשים בני מזל שקיבלו דרך פלא טור אחורי בעיתון. אלו היו חבר'ה רציניים. אז אולי המשל על הכלא בכוונה מרגיש לא נכון. אנחנו חושבים שהאסיר שנשאר באמת צודק, כי אנחנו מרגישים שכל הסיפור הזה של התשובה הוא קצת קל מדי. אם חטאנו – אנחנו צריכים לסבול, לשבת בכלא של מעשה ידינו עד תום הזמן הקבוע בחוק, בלי קיצורי דרך ובלי קיצור שליש. אבל המדרש בא להגיד לנו שאנחנו מרגישים לא נכון. שמי שברא את הכלא יודע טוב מאוד מאיפה אפשר, וצריך, לברוח.
ואז בעצם כל מה שנשאר לנו זה לסלוח לעצמנו ולפרגן לנו התחלה חדש. לגשת למקור המים הקרוב, לזרוק את כל העוונות שלנו לדגים, ולברוח.