בשפה קולחת ובהירה, בשילוב נכון של קטעים מהפסוקים לצד איורים יפהפיים, הספר 'הפרשה' של אמילי עמרוסי מנגיש את סיפורי התורה לילדים, כולל כאלו שאינם דתיים. רק חבל שגם אצלה סיפורי מדרשים שולבו כאילו הם חלק מהתורה
הרצון הבסיסי של כל מי שמחובר למסורת הוא להעביר את זה הלאה, לילדים. אבל איך מנגישים את סיפורי התורה לילדים? שאלה לא פשוטה שבתוכה מתחבאות כמה דילמות. חלקן טכניות, כמו השפה הגבוהה של התורה, למשל. אחרות מהותיות, כמו דילוג וחיסכון של הכתוב על פרטים בעלילה, אירועים קשים לעיכול שצריך לתווך לילדים (וגם לנו המבוגרים), הבדלי המנטליות של אז והיום, וחוץ מכל אלה, החופש שיכול סופר לקחת לו מהמקור הקדוש ולהרחיב בפרטים ובתיאורים משלו.
היו שביקשו לעשות את זה בעבר, ומצאו דרכים משלהם: למשל רבקה אליצור, שרבים מילדי ישראל גדלו על סיפורי המדרשים שלה ב'על אבות לילדים' והמשכיו. גם בספרות החרדית ניגשו לאתגר החשוב והוציאו את 'הפרשה מספרת לי', שהוא צבעוני ומחורז אך רצוף מדרשים באופן שהקורא לא מכיר בכלל את הטקסט המקורי. אמילי עמרוסי החליטה לפני כמה שנים להיכנס לתוך המשימה הגדולה הזאת, ולפני כמה שבועות יצא לאור הכרך על ספר בראשית, הראשון בסדרת 'הפרשה'. הספר מלווה באיורים יפהפיים של מנחם הלברשטט. הציורים מקרבים את הקוראים הצעירים לאווירה וממחישים להם את הרגשות והתחושות של הגיבורים.
כשעמרוסי נוטלת על עצמה את מלאכת הכתיבה, היא שולפת עט, או מקלדת, ומלהטטת בלשון העברית כמו שרק היא יודעת. התיאורים שלה: לב שמתקמט ועיניים שיורדות מים, גפרור שמדליק אור בלב וכדור של פחד שמתגלגל בבטן, נכנסים עמוק ללב הקוראים והופכים את התחושות של גיבורי התנ"ך לכאלה שכל אחד יכול להרגיש פיזית. בבחירה טובה וחכמה משלבת עמרוסי מפעם לפעם גם פסוקים מן המקרא עצמו. כך מתרגלים הילדים ללשונה של התורה ומתוודעים למשפטים שהפכו לנכסים בשפה העברית 'טרוף טורף יוסף', 'שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר', 'רחל בתך הקטנה'. הספר מאפשר למי שלא נפגש עם ספר הספרים, לעשות היכרות עם הסיפורים שמהווים את המסד של עם ישראל. בשפה קולחת, בהירה, ובעיקר לא מתיילדת, מביאה עמרוסי את התנ"ך גם לביתן של משפחות שלא מדברות על פרשת השבוע בבית.
אודה על האמת, כאחת שמתה על המקור, לא תמיד היה לי פשוט לראות איך המדרשים שולבו בטקסט כאילו הם חלק ממנו (נח והאכלת החיות, בלבול הבנאים במגדל בבל, אברהם וגילוי אלקים). כל אלה סיפורים קדושים ונישאים, אך היה טוב יותר אם הם היו מסומנים בצבע אחר, בסימן כלשהוא כדי להבדיל ביניהם לבין המקור. כתיבה של סיפורי תורה היא בהכרח גם מתן פירוש, כי כשמתרגמים את שפת התורה לשפתינו, מסבירים מה היה שם. כך גם ההחלטה מה חשוב ממה, איפה מפרטים ואיפה מדלגים, איפה מרחיבים ואיפה מצמצמים. עמרוסי עשתה את הבחירות שלה בעניין הזה. לא תמיד הסכמתי, מניחה שלו היה זה הפוך, היא לא תמיד הייתה מסכימה איתי.
בשורה התחתונה, טוב שקיים ספר כזה, כדי להנגיש את התורה גם למשפחות שהתורה היא מעיין של קודש וחכמה שנמנע מהן עד כה. עם ספר כזה בבית, שנקרא בתיווך ההורים וגם בידי הילדים לבדם, התורה בוודאי תהיה נחלתם של ציבורים נוספים בישראל.