שמואל הושלך עם משפחתו בערבות המושלגות של חבל הארץ האוקראיני טרנסניסטריה ללא קורת גג ראויה, ברפת של שוורים פרוצה לרוח, בלי אוכל ובלי מים ראויים לשתייה, חשופים לקור ולמחלות.
אביו גווע למוות מרעב, מקור ומאפיסת כוחות, ונותרו אם ושלושה בנים, כשהאם והאח יעקב חולים מאוד.
כל בוקר היה שמואל מתגנב לכפר לחזר על הפתחים ולבקש פרוסת לחם. עיקר הלחם שהשיג היה מבתי העניים, שחמלו עליו והפרישו לו מלחמם, שהיה עשוי מקמח שעורה ודוחן וניתן לאכילה רק כשהוא חם מהתנור. שמואל חזר אל אמו רק בערב, והלחם היה קפוא וקשה לאכילה.
יום אחד יעצו אנשי הכפר לשמואל לגשת למחרת לכנסייה, מכיוון שעורכים שם יום זיכרון לקדוש נוצרי ומחלקים לחם לעניים. הוא תיאר לעצמו שבוודאי לחם זה אפוי מקמח חיטה, והוא יוכל לאסוף כמות שתספיק למשפחתו לכמה ימים.
למחרת הגיע שמואל לכנסייה. הוא נעמד על שביל השלג וחיכה לבוא המתפללים, אולם אף אחד לא הגיע. הוא התקרב אל הדלת כדי לוודא שהיא פתוחה, ושמע את קולו המתנגן של הכומר. כך הבין שאיחר לבוא. הוא אזר עוז, פתח את הדלת ונכנס. פחד תקף אותו – זו פעם ראשונה שהוא בכנסייה.
הוא ראה את הכומר נושא תפילה, ומולו עומדות כחצי תריסר נשים זקנות. זקנה אחת הבחינה בו וסימנה לו להתקרב. היא הושיטה את ידה מאחורי גבה ונתנה לו לחמנייה. שמואל התעכב בציפייה ללחמנייה נוספת, אך לשווא. כשהכומר והקהל כרעו ברך, שמואל ניצל את המעמד וחזר אל הדלת, פתח אותנ לאט לכדי סדק והשתחל החוצה. הוא נעמד בשולי שביל השלג בתקווה שאולי תאחר זקנה אחת לבוא, ואולי ביציאתן של האחרות מהכנסייה יזכה בלחמנייה נוספת.
המתנתו הייתה לשווא. הוא החל לבכות על מר גורלו לפני הקב"ה: "הגויים האוקראינים חיים תחת שלטון כיבוש. עושקים אותם, מתנכלים להם, אבל הם נשארו על אדמתם, חופשיים לקיים את פולחנם הדתי. ואילו אני, בן לעם סגולה, למדתי בחדר: 'אשרי העם שככה לו' ו'אתה בחרתנו'. כשעברתי ליד בית תפילה של עכו"ם הייתי מצטט: 'שקץ תשקצנו', וכעת אני עומד בפתח כנסייה ומבקש פרוסת לחם כדי להחיות את נפש אמי ואחי יעקב. 'גולה אחרי גולה גלתה יהודה'. גלינו מארצנו וכעת עקרו אותנו גם מהגולה ופיזרו אותנו בערבות אוקראינה כדי לכלותנו מעל פני האדמה ברעב ובכפור הנורא הזה".
שמואל המשיך להתחנן כשהוא נושא עיניו למרום: "ריבונו של עולם, אני רק נער בן חמש עשרה, מה חטאי ומה פשעי?! אבי נספה וגווייתו מונחת על ערימת הגופות בפתח המכלאה. מרבית חבריי אינם בחיים, וגופותיהם זרוקות על אותה ערימה. גם גווייתי תגיע לשם… מה יהיה גורלם של בני ביתי מזי הרעב, השוכבים מעולפים ומצפים לפרוסת הלחם שאביא להם?!".
מחשבות הייאוש לא הרפו ממנו. בידו לחמנייה טרייה שמספיקה לשתי נגיסות. לו יכול היה להביא אותה עכשיו לאמו ואחיו להחיות את נפשם, אבל אסור לו להראות את עצמו במקום מחבואם לאור יום. מאידך חשב שאם ילך לכפר לאסוף כמה פרוסות לחם ולחזור בערב, לא בטוח שימצא אותם חיים.
הוא המשיך להרהר: מה יקרה אם אקרוס בדרך? מה אעשה כעת?
דקות ארוכות עמד אובד עצות, ועיניו אל השמיים. ארובות השמיים לא נפתחו, חלונות הרקיע לא נבקעו. השמיים היו אטומים בענן כבד של עופרת. לא! תחינתו לא עלתה למרומים ולא הגיעה אל יעדה. מרוב ייאושו שקע בעצמו.
לפתע הרגיש רוגע נעים ואווירה חמה שאפפוהו בכפור העז. הוא ייחל שלא יהיה לזה סוף… טלטלה חזקה הרעידה את גופו, כשהיא מלווה בקול פנימי עמוק: "שמואל, אל תירדם, פן לא תתעורר!". הוא מיאן להיפרד מההרגשה הנעימה, אבל הטלטלה חזרה בעוצמה וגם הקול נשמע היטב: "אל תירדם, פן לא תתעורר! כשעזבת בבוקר הם היו עדיין בחיים. לך מהר, הבא להם את הלחמנייה ותחייה את נפשם!".
שמואל עשה כאשר ציווה הקול.
אמו נרעדה כשראתה אותו חוזר באור יום. "אמא, הבאתי לך לחמנייה טרייה", בישר לה באושר.
היא לקחה את הלחמנייה ושאלה: "רק זה?!".
"היום לא השגתי יותר", ענה במבט מושפל.
"ילדי, האם טעמת היום משהו?" שאלה. שמואל לא ענה, אלא מיהר אל הכפר להשלים להם את החסר.
כל שהיו צריכים כדי לשרוד את החורף הנורא היה בית מחומם, מעט לחם ומרק חם. שמואל לא הפסיק לקוות ולהתפלל שמשפחה מהכפר האוקראיני תרחם עליהם. ואכן הקב"ה לא נטשם וזימן להם את ילנה, אוקראינית טובת לב. שמואל הצליח לשכנעה שתכניסם לביתה הדל, בית של חדר אחד שבו שהתה משפחתם בת ארבע הנפשות עם שתי בנותיה ואִמה העיוורת של ילנה. שלושה שבועות שהו שם, וזה מה שהעניק להם חיים. ה' שלח מזור לחולים בבית הזה והחיה את נפשם השסועה של בני המשפחה היהודית. סוף סוף הגיע האביב והם ניצלו.
סיפורו של שמואל יציב (ורמפלש) שמופיע בספר החדש 'אופקימניש' מאת אחייניתו ברוריה לב, בהוצאת 'גוונים'
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:orchozer@gmail.com