החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, הידוע יותר בשמו 'חוק ההסדרה', אמור היה להיות פסגת ההישגים האלקטורליים של הבית היהודי בכנסת ה־20.
לפי החוק, בתים שנבנו בתום לב על קרקע פלשתינית יישארו במקומם, תוך הפקעת הקרקע מהבעלים הראשונים תמורת פיצוי נדיב ביותר. החוק היה רלוונטי לכ־2,000 בתים ב־26 יישובים ועשה, לדעת חברי הכנסת, צדק עם זכויות התושבים וגם עם בעלי הקרקע הפלשתינים, שיכלו לקבל פיצוי על קרקעותיהם (שאותן לא הכירו ובוודאי לא עיבדו מעולם) בלי להירצח על ידי הרשות הפלשתינית ושלוחיה. הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת בסוף 2016 לאחר דיון ציבורי ער, ועברה את התהליך המייגע של קריאה טרומית, הקמת ועדה ייעודית, שני דיונים בהכנה לקריאה ראשונה, קריאה ראשונה, 11 דיונים בהכנה לקריאה שנייה ושלישית, דיון ארוך במליאת הכנסת ואז קריאה שנייה ושלישית, שבה עבר החוק ברוב של 60 מול 51.
חודשיים תמימים ואינטנסיביים, שבהם נשמעו דעותיהם של כל הצדדים, עברו בין הנחת החוק על שולחן הכנסת ובין ההצבעה, ובסיומם סיעת הבית היהודי, בתמיכה נדיבה של סיעת הליכוד, הגשימה את הבטחתה לבוחר. אלא שנגד החוק הוגשה, למחרת אישורו, עתירה בידי מי שלא אהב אותו. היועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעותרים והציע "הסדר דיוני" שמשמעותו היה צו ביניים נגד החוק. מיותר לציין שמרגע החקיקה, היועץ לא איפשר את מימוש החוק והפקעת הקרקעות. השופט התורן ניל הנדל קיבל את ההסדר הדיוני והוציא נגד החוק צו ביניים. עשרה חודשים לאחר הגשת העתירה הוציאה נשיאת העליון דאז, אסתר חיות, צו על תנאי "כדי לייעל את הטיפול בעתירות".
אלא שלא יעילות הדיון עמדה בראש מעייניה של חיות. רק שישה חודשים לאחר שניתן הצו על תנאי, כלומר שנה וחצי מסיום החקיקה, קבעה חיות סוף סוף דיון בעתירה. בשלב זה השופטים נעלמו לשנתיים שלמות, ורק באמצע 2020, שלוש וחצי שנים לאחר סיום החקיקה, ולאחר שהתחלפו הכנסות ה־20, ה־21 וה־22, והימין איבד את הרוב בפרלמנט, חשה אסתר חיות מספיק בטוחה, אולי מטעמי יעילות הדיון האהובים עליה, כדי לפסול את החוק, ברוב של שמונה מול דעת מיעוט חלקית של השופט סולברג.
אין ענייננו כאן בפסק הדין נטול הסמכות לבטל חקיקה, לא בניגוד העניינים הבוטה של חלק מחברי ההרכב שהיו בקשר עם העותרים ולא באי הדיוקים הבוטים של חיות (שטענה, למשל, שאין הוכחה שפלשתינים שמוכרים קרקע ליהודים מאוימים בידי הרשות) בפסק הדין, אלא בעובדה שהצעת חוק שנחקקה עוד בחצי הראשון של כהונת כנסת, הוקפאה בצו ביניים עד שהכנסת, והכנסת הבאה, והכנסת הבאה הבאה, התחלפו.
גם אם שתי הכנסות האחרונות מהשלוש היו קצרות ימים, לא יעלה על הדעת שחקיקת כנסת תוקפא לשלוש וחצי שנים בצו ביניים. לשם השוואה, בעניין ההתנתקות, כשזירוז הדיון בעתירה קידם את הרעיון של עקירת יהודים ולא את הותרתם על נחלתם, עברו פחות מארבעה חודשים מרגע אישור חוק הגירוש עד רגע פסק הדין שאשרר אותו, כאשר בשום שלב לא הוצא צו ביניים, וממשלת שרון יישמה בכוחנות את החוק במלואו מהרגע הראשון. גם פסק הדין בעניין צמצום עילת הסבירות שביטל (בחוסר סמכות מופגן) חוק יסוד ניתן בתוך חצי שנה, באמצע מלחמה קשה, וזאת כדי שאסתר חיות וענת ברון הפורשות, אלו שהיו ממקפיאות חוק ההסדרה במשך שלוש וחצי שנים, יספיקו לחתום עליו. מותר שהכנסת תתחלף, לא חלילה השופטים.
הקפאת חוק או החלטת ממשלה לפרק זמן ארוך, בשאיפה עד שהכנסת תתחלף או שלמצער הפריץ או הכלב ימותו, היא שיטה נפוצה בבג"ץ נגד ממשלות ימין. בכנסת הנוכחית נעשה בה שימוש נרחב במיוחד: צו ביניים בצורותיו השונות נגד מינוי נציב שירות המדינה עמד בתוקפו תשעה חודשים עד החלטת בג"ץ בתחילת השבוע לקבל את העתירה ולהפקיע את סמכות המינוי מידי הממשלה ולהעבירה ל'הליך תחרותי' בדומיננטיות משפטנים. לאור אי הבהירות המשפטית החדשה, ספק גדול האם המינוי יבוצע עוד טרם ייקבע מועד לבחירות מוקדמות כמקובל, והמשפטנים יטענו שדין הממשלה כדין ממשלת מעבר, כך שגם מעט ההשפעה של הממשלה על המינוי תאבד.
נגד ועדת הרוגלות שאמורה לבחון את התנהלות הפרקליטות בידי השופט בדימוס משה דרורי שלא נחשב חלק מההגמוניה, עומד בתוקפו צו ביניים כבר יותר משנה. בנוסף לכך, מונה דרורי בידי שר התקשורת קרעי ליושב ראש ועדת האיתור של התאגיד, וגם המינוי הזה הוקפא בצו ביניים לחודשים ארוכים עד שדרורי התייאש והתפטר. במקביל הקפיא בג"ץ את הרכבת מועצת התאגיד, בשאיפה שקרעי יזוז מתישהו ממשרד התקשורת.
גם נגד ביקורת על הצבא מידי מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שאיתרע מזלו להיבחר בידי כנסת ישראל במליאתה ולא בידי ועדת איתור בראשות שופט עליון בדימוס, הוצא צו ביניים למשך חודשים ארוכים בעתירת התנועה לאיכות השלטון. ויש עוד דוגמאות לרוב מכנסות קודמות, כמו צווי הביניים נגד החוק שהכשיר את ערוץ 7 או נגד החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה ממשלתית למח"ש.
טוב יעשו הכנסת והממשלה אם יגבילו את כוחו של בג"ץ לסרס חוקים והחלטות באמצעות צווי ביניים שיפוטיים שאינם פוקעים לעולם. אם כי ברור כי בלי שינוי יסודי ביחס בין הרשויות, חקיקה שכזאת תיבלם בצו ביניים אף היא.
