ביתה של מגי טביבי, מגישת מהדורת החדשות המרכזית בערוץ 14, שוכן בקומה ה־12 באחד המגדלים המפוארים בתל אביב, עם שומר בכניסה ולובי רחב ידיים.
מגי מקבלת את פניי בשעת בוקר כשהיא נינוחה, בנעלי בית ובלי איפור. מסלון ביתה ניבט נוף פנורמי עוצר נשימה. אנחנו מתיישבות לריאיון, ומיד אני תוהה איך זה לגור בלב תל אביב כשאת דמות מרכזית בערוץ 14.
"תתפלאי, בשנתיים האחרונות כשאני מסתובבת ברחובות תל אביב ובכלל בארץ, אני נדהמת בכל פעם מחדש מהתגובות החמות של אנשים שמזהים אותי מערוץ 14. הם ניגשים אליי, תופסים לי את היד חזק ואומרים: 'מזל שיש אתכם'. אנשים אומרים לי 'תודה על הקול השפוי', ממש ככה. ואין דבר יותר ממלא מהתגובות החמות האלה", היא אומרת. "גם כאן, ברחובות תל אביב, אם אני בסופר או יושבת בבית קפה, אני לרוב לא נתקלת בגיבורי המקלדת שיודעים לתקוף ולהכפיש מאחורי מסך המחשב בלי רחמים. ואם בכל זאת יש איזו קריאה לא נעימה, אני משתדלת להשיב בכבוד ולא להיגרר למקום הזה".
מכנים אתכם "ערוץ התעמולה", "ביביסטים". העיתונאי אביעד גליקמן הגדיר אתכם רק לאחרונה בפודקאסט "אויב", לא פחות.
"מבחינתי אלה רק רעשי רקע. יש פסוק שאומר: 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ'. אנחנו עושים תקשורת, ממוקדים בעשייה, והציבור מצביע בשלט. ערוץ 14 הפך להיות מיינסטרים. בשנתיים האחרונות הציבור בבית בוחר בנו יותר ויותר. כשרק התחלנו כערוץ, אף אחד לא ייחס לנו שום משקל, חשבו שאנחנו עוד איזשהו ערוץ נישה שייעלם כלא היה, ובסוף הציבור בהמוניו משנה את הרגלי הצפייה ובוחר בנו. הוא מחפש תקשורת אחרת. ואני חושבת שזו התשובה הכי טובה לכל המלעיזים".
אבל כשאת שומעת שאומרים עליכם "אויב", זה לא מתסכל?
"שוב, אלה רק רעשי רקע. אנחנו ממשיכים בעשייה".
אתם מרגישים שאתם מחוללים שינוי?
"ברור", היא אומרת בלהט. "כי כשאת יוצאת לשטח ואת זוכה לחיבוק הזה, את שואלת: מה אני רואה כאן? בסוף אני חיה בעולמי הקטן כמגישה בערוץ, אני נמצאת באולפן ועושה את העבודה שלי הכי טוב שאני יכולה. ואז כשאני יוצאת לשטח ונתקלת באהדה ופרגון, וחוזרים ואומרים לך 'כמה טוב שאתם קיימים', את מבינה שוואלה, אנחנו עושים פה משהו גדול", היא מחייכת. "האנשים האלה שמחבקים הם המנוע שלנו להמשיך קדימה בשליחות הזאת, להמשיך להיות הקול הזה, שבמשך שנים לא הושמע ולא קיבל מקום בתקשורת והיום מקבל מקום של כבוד, בלי לגמגם ובלי להתנצל".
הזדמנות לתיקון מול אבא
מגי (מרגרט) טביבי (30) נולדה וגדלה בחולון להוריה ג'ולייט ואלברט, שעלו ארצה מאיראן. "נולדתי בחולון למשפחה מדהימה ואמא הכי מדהימה בעולם. יש לי אח אחד שקטן ממני בשלוש שנים, שמסיים תואר שני באסטרופיזיקה באוניברסיטת תל אביב", היא מציינת בגאווה. הוריה התגרשו כשהייתה בת שש והקשר עם אביה נותק. "יום אחד היה לי אבא ולמחרת כבר אין לי אבא. לא שמעתי ממנו הרבה עד גיל 18. אמא שלי גידלה אותנו לבד כאמא חד־הורית ומפרנסת יחידה. היא תמיד הייתה שם בשבילי, לא משנה מה. אמא היא הכתר על הראש שלי ותמיד אהיה חייבת לה את חיי. כי על מה שהיא עשתה בשבילי – השתעבדה כדי להעניק לי חיים וגם מילאה תפקיד של אמא ואבא ביחד – אני מורידה בפניה את הכובע, באמת", היא אומרת בהתרגשות.
"גדלתי עם אמא שלי ואחי, ובאיזשהו שלב גם סבתא מרגרט, אמא של אמא שלי, הצטרפה אלינו. סבתא הייתה מקבלת אותנו מבית הספר עם ארוחות חמות, מלווה אותנו לחוגים. אני קרויה על שמה, מרגרט", היא מוסיפה. "בילדות לא דיברנו הרבה על החוסר באבא. הבית מאוד השתדל לתפקד בצורה הכי חמה ועוטפת".
מתי החלטת לפגוש את אבא?
"שמעתי ממנו בפעם הראשונה כשהייתי בת 18. הוא הרים אליי טלפון. אלה היו קצת רגשי אהבה־שנאה. המון בלבול והצפה. את לא יודעת מה את באמת מרגישה. אני חייבת להודות שתהליך החזרה בתשובה שלי עזר לי להבין שאני לא אלוקים ואני לא יכולה לשפוט אותו".
ואיך הקשר שלכם היום?
"בהתחלה זה היה מאוד קשה. את לא רגילה אפילו למציאות שאת מדברת עם אבא בטלפון. אחרי תקופה נפגשנו, ותמיד אמרתי לו שאני כאן קודם כול כבן אדם, רק אחר כך כבת".
לא היה לך רצון לדפוק על השולחן ולדרוש ממנו תשובות?
"אני לא שם. תראי, אני חייתי עם המטען הזה הרבה מאוד שנים. בהתחלה כילדה את מרגישה שמשהו לא בסדר בך. את שואלת: רגע, למה אבא לא בקשר איתי? אולי אני לא בסדר. ואז את קצת מתבגרת ואת שואלת פחות, אבל עדיין שואלת. התבגרתי מהר מאוד", היא מציינת. "נכון, יש השלכות לילדוּת בלי אבא, וככל שהעמקתי בתהליך החזרה בתשובה, והבנתי דבר או שניים בעולם, אמרתי שאני לא רוצה לחיות בכעס ואני אתן לעצמי את ההזדמנות להכיר אותו. היום אני במקום שמעניק הזדמנות לתיקון".
כשהייתה בת שש החליטה אימהּ לשלוח אותה לקורס שחייה. "אמא שלי חינכה אותנו למצוינות, ומה שהתחיל כחוג פעמיים בשבוע הפך להיות דרך חיים. מגיל שש ועד גיל גיוס הייתי שחיינית אולימפית". עם השנים טביבי התפתחה מבחינה מקצועית. היא השתתפה בתחרויות למרחקים ארוכים, והייתה סגנית אלופת ישראל לנערות במשחה לשלושה קילומטר במים פתוחים. לאחר מכן התחרתה בנבחרת ישראל לריצות ארוכות.
מה זה אומר על היומיום שלך כנערה?
"וואו, מה זה לא אומר?" היא צוחקת. "קודם כול זה היה בין 10 ל־12 אימונים בשבוע. פעמיים ביום, בבוקר מוקדם ואחרי הלימודים. אימון בבוקר זה אומר לקום בארבע וחצי בבוקר, לא משנה קיץ, חורף, קר לך, נעים לך, לא בא לך, את חולה – את קמה. בחמש וחצי בבוקר את כבר במים, ובשבע וחצי את בבית הספר ליום לימודים. לא יצאתי לטיולים. כל החיים שלי היו סביב השחייה".
ומה הניע אותך?
"אני חושבת שהצבת מטרות. תמיד הייתי מאוד רעבה להצליח. ואם הצבתי מטרה, הייתי עושה הכול כדי להגיע אליה. האלמנט של התחרותיות נבנה בי עם השנים, כי לחיות 24/7 במסגרת כל כך תחרותית, שמבוססת על משמעת עצמית, נחישות ויעדים, זה הופך למי שאת. זה תמיד יהיה חלק ממך. זו התודעה שלי בכל תפקיד שלקחתי, ובכל תפקיד שאני עושה היום, תמיד זה עד הקצה", היא מדגישה. "מבחינתי הבלתי אפשרי הוא תמיד אפשרי".
אבל זה נורא קשוח לחיות ככה, בוודאי כנערה.
"נכון. יש לזה גם מחירים. אני יכולה לומר שבתקופת נעוריי ויתרתי על המון דברים. ויתרתי על חברים, על חברות, על יציאות, על מסיבות, ויתרתי על טיולים, ויתרתי על הכול למען השחייה. והייתי הכי טובה במה שאני עושה, אבל עדיין היה לזה מחיר אישי מאוד ברור. הייתי מסיימת את הלימודים – ושוב חוזרת לאימונים. זה היה כל החיים שלי".
לקראת גיל גיוס נדרשה להחליט לאן פניה. "הייתי אמורה להתגייס על תקן ספורטאי מצטיין, עם כל המשמעויות והנגזרות של הדבר הזה. אבל משהו בי אמר שמגי בת ה־30 לא תרצה להיות ספורטאית אלא לעשות יותר מזה. הייתה לי חשיבה מאוד מפוכחת, ויום בהיר אחד באתי לצוות המקצועי שלי, למאמנים, לאמא שלי, והודעתי להם שזהו, אני לא רוצה עוד".
את שירותה הצבאי עשתה ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. "הייתי מורעלת על הצבא". בתום השירות פנתה ללימודי תואר ראשון במשפטים במכללה למינהל. "בניגוד לחברים, לא הייתה לי מחשבה לצאת לטיול של ארבעה חודשים או להיזרק באיזשהו מקום, זאת לא הייתה אף פעם אופציה בשבילי. העדפתי כבר לרוץ לשלב הבא. התחלתי ללמוד משפטים וסיימתי את התואר בהצטיינות, וזה תמיד מתחבר לנקודת ההתחלה, לתחרותיות שטבועה בי ולרצון לעשות כל מה שאני עושה הכי טוב שאפשר".
ללמוד מהטעות ב'אח הגדול'
בגיל 22 השתתפה בעונה התשיעית של תוכנית הריאליטי 'האח הגדול' ברשת 13 והייתה המודחת השישית. "כשהייתי בשנה השנייה לתואר, קיבלתי את ההצעה להיכנס לאח הגדול. הלכתי לאודישן, אבל להגיד שהאמנתי שאני אהיה בתוך החוויה המשוגעת הזאת? לרגע לא".
למה בכלל ללכת לזה? מתוך רצון לפרוץ?
"אם היית שואלת אותי בגיל מאוד צעיר מה אני אהיה כשאהיה גדולה, לא ידעתי לזקק לך את זה לכדי משפט, אבל תמיד ידעתי שהתפקיד שלי יכיל במה והשפעה. לא ידעתי איך, אבל ידעתי שזה הכיוון", היא משתפת בכנות. "כשהתחלתי את התואר במשפטים חשבתי שאהיה משהו גדול בפוליטיקה. כשקיבלתי את ההצעה להיכנס ל'אח הגדול' אמרתי לעצמי שזו הזדמנות מצוינת לבמה והשפעה".
ידעת למה את נכנסת?
"כן, ידעתי. אבל הייתי ילדה בת 22, עם חלומות גדולים, ואמרתי שאין לי מה להפסיד".
יש מה להפסיד, את שמך הטוב.
"הייתי תמימה מאוד לגבי הרעיון. ראיתי בזה הזדמנות להעביר מסרים. היום כשאנשים נכנסים לתוכניות מהסוג הזה הם מגיעים נורא מוכנים. עושים שיעורי בית, יודעים את העבודה. אני נכנסתי כמו שאני, בלי שום הכנה מוקדמת".
ואיך הייתה החוויה?
"מאוד מורכבת. רכבת הרים מטורפת. זה להיות בסיר לחץ אינטנסיבי. כשאתה בפנים, הכול באקסטרים. המקום הזה גורם לך לאבד פרופורציה ומי שבחוץ לא מבין את מי שבפנים. הצופים בבית שופטים נורא בקלות", היא מלינה. "בשבילי החוויה הייתה מאוד אמוציונלית וכשיצאתי משם חטפתי הלם. נדהמתי לגלות שיש פער עצום בין הבחוץ ובין מה שבאמת קרה בפנים. חטפתי ביקורות וטוקבקים מרושעים. סקלו אותי באבנים בכיכר העיר", היא נאנחת. "להגיד לך שזה לא הפך לי את הבטן כשישבתי בבית לבד? זה בפירוש היה לא פשוט. כי אמרתי: אבל רגע, אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים מי אני, אתם לא יודעים באמת מה קרה שם, אז למה אתם שופטים? ואז קיבלתי איזושהי תובנה לעצמי שאני לא אשכנע אנשים מי אני. היו לי באותו זמן שתי אופציות: או להישבר ולשקוע לתוך זה, או לנשום עמוק ולהתמקד בדבר הבא. כל אדם עושה טעויות, גם אני כבחורה צעירה טעיתי ועשיתי טעויות בתוכנית ובחיים, אבל זה היה בשבילי שיעור לחיים".
היום היית נכנסת לזה?
"ברור שלא".
מחברת, עט וביקורת עצמית
בשלב הראשון אחרי היציאה הרועשת מבית 'האח הגדול' היא שבה לספסל הלימודים. "חזרתי ללימודי המשפטים כי הבנתי שאני חייבת עוגן. תוך כדי התחלתי אט אט להכיר את עולם הבידור". אבל למרות רצונה להשתלב בתעשיית הבידור בישראל, היא נתקלה בסירובים וקריירת המשחק שעליה חלמה לא צלחה. "הייתה תקופה ארוכה שישבתי בבית והרבה מאוד מהדלתות שדפקתי עליהן פשוט סירבו לתת הזדמנות. אמרו לי: את פליטת ריאליטי. למדתי משחק ובכל זאת פסלו אותי פעם אחר פעם", היא משתפת בכנות. "בהתחלה אמרתי: איך זה יכול להיות? אני באמת כזאת לא שווה? זה ערער אותי. אבל אז את מבינה שזה כמו המשפט הקלישאתי שזה לא את – זה הם. ועל כל 'לא' שקיבלתי, נכנס בי יותר דרייב לקבל את ה'כן' בפעם הבאה".
לפני חמש שנים הגיע לבסוף ה'כן' המיוחל והיא התקבלה לתפקיד מבזקנית בערוץ 20 דאז, היום 14. "העולמות של אקטואליה, פוליטיקה וחדשות תמיד דיברו אליי. חבר טוב הציע לי לבדוק שם, ואמרתי: מה יש לי להפסיד? לשמחתי הרבה התקבלתי".
המעבר הזה מרצון להשתלב בעולם הבידור לעולם החדשות והאקטואליה היה טבעי בשבילך?
"זה מעבר חד", היא מודה, "אבל האמנתי שזה נכון לי. מגיל צעיר הייתי מחוברת לחדשות ובחרתי בחשיבה מושכלת לעשות את המעבר הזה. התחלתי כמבזקנית. בשבע וחצי בבוקר כבר הייתי משדרת את המבזק הראשון בירושלים. ככה כל יום לאורך השבוע. התחלתי מהבסיס, ללמוד איך לכתוב מבזק חדשות, מה זו שפה חדשותית, ואיך לדבר את השפה החדשותית הזאת".
מבחינת השקפת העולם האידאולוגית בערוץ, החיבור היה לך טבעי?
"לגמרי, אבל בהתחלה התפקיד שלי היה מאוד טכני. זה לא שנכנסתי למקום מתוך איזושהי אידאולוגיה. לאורך תקופה של חודשיים־שלושה הייתי מבזקנית, ואז התחלתי להגיש תוכנית צהריים, שהייתה חברתית־אקטואלית־פוליטית. שם כבר התחלתי ללמוד את כל הכלים של עריכה, תוכן, הפקה, ויזואליה. וממש רגע לפני המעבר מערוץ 20 לערוץ 14, המעבר הגדול והמיוחל, עשיתי אודישן להגשת מהדורת החדשות המרכזית ונבחרתי".
היית בחורה צעירה בת 26, לא הרגשת שזה אולי גדול עלייך?
"ממש לא. נכון, הייתי צעירה מאוד, אבל אמרתי שאם הקדוש ברוך הוא מעניק לי את ההזדמנות הזאת, אני אוכל לעשות את זה. אני אלמד ואני אעשה את זה בצורה הכי טובה ומקצועית שיש. לשמחתי קיבלתי את התפקיד של הגשת המהדורה ואני על הכיסא הזה כבר כמעט חמש שנים".
את זוכרת את המהדורות הראשונות?
"ההתחלה הייתה מאוד מקרטעת מבחינתי", היא מחייכת. "הייתי מגיעה הביתה, אני לא אשכח את זה, ומפעילה את המנגנון של הביקורת העצמית. הייתי פותחת את המהדורה, לוקחת מחברת ועט, בוחנת וכותבת לעצמי הערות. את זה צריך לעשות ככה, הזווית, המבט, הידיים. הייתי מבקרת את עצמי כדי ללמוד איך לעשות את זה עוד יותר טוב. ככה ערב ערב. כי בסוף את רוצה להיות המודל הכי טוב של עצמך".
היו גם הרבה עיניים בוחנות שחיכו שתיפלי?
"אנשים חיכו לי בפינה, חד־משמעית. חיכו שאכשל. אמרו: מה פליטת הריאליטי הזאת עושה במהדורה? גם היום אני מניחה שיש כאלה. זה חלק מהעסק כנראה. אבל אמרתי לעצמי שאני יודעת מה אני שווה, ואני יודעת כמה קשה אני עובדת, ולא הסתכלתי לצדדים. זו אותה נערה שחיינית תחרותית שלא עושה לעצמה הנחות ומבקשת להצטיין במה שהיא עושה. זה כנראה האופי. ואגב, התחרותיות הזאת היא משהו שמלווה אותי גם היום. כי בסוף את רוצה להיות הכי טובה במה שאת עושה, על אחת כמה וכמה כשאת מבינה שהתחרות עם הערוצים האחרים היא מאוד גדולה ואת נמצאת במגרש של הגדולים", היא מדגישה. "ערוץ 14 עשה ועושה מהפכה בתקשורת הישראלית, אז את מבינה שאין אופציה להוריד את הרגל מהגז".
"יותר מאתגר לי למצוא את האחד"
כמגישת חדשות היא עוברת ימים אינטנסיביים וסוערים בדסק החדשות בהכנות דקדקניות למהדורה, אבל לפני כן היא לא מוותרת על בקרים שקטים בביתה. "כשאני קמה בבוקר, דבר ראשון אני נוטלת ידיים, אומרת ברכות השחר, ומתפללת משהו כמו שעה".
את מגדירה את עצמך דתייה?
"כן. אני שומרת שבת כהלכתה כבר שש שנים. אני מתפללת כל יום שחרית, מנחה וערבית".
מנחה וערבית? גם דתיות מבית לא מקפידות על כך.
"תראי, בסוף כשאתה חי בעולם של חומר, של כותרות והצלחות – אתה כנראה מחפש עוגן. ולכן הרגעים שלי במהלך היום כשאני מתפללת, הם הרגעים שבהם אני מניחה את הרגליים על הקרקע, מתחברת לקדוש ברוך הוא וזוכה לסוג של איפוס. זאת גם הדרך שלי להודות לו על היש. אני אומרת מזמור לתודה ומודה לו על הזכות הגדולה להיות במקום שאני נמצאת בו. אני לגמרי בתחושת הודיה", היא מציינת.
"לפני המהדורה אני נכנסת לבית הכנסת בערוץ לרבע שעה עם עצמי בתפילת מנחה. גם כשאני מסיימת את המהדורה ואת ישיבת המערכת שאנחנו עושים, אני נכנסת שוב לבית הכנסת, מתפללת ערבית וחוזרת הביתה. אלה הרגעים שהם רק שלי במהלך היום, אלה העוגנים שלי", היא מספרת. "הימים שלי באמת יכולים להיות מטורפים ומלאי סטרס ולחץ. ליצור ולהגיש מהדורת חדשות זה לחיות בקצב אחר, ולא משנה מה קורה. וכשמגיע זמן מנחה, אני יודעת לעצור ובתוך כל הרעש וההמולה אני מוצאת את השקט שלי".
ובתוך כל זה, עולה על הפרק האפשרות להקים בית?
"אם היינו מקיימות את הריאיון הזה לפני שנה, הייתי הרבה פחות פתוחה לרעיון, כי אני מאוד מושקעת בקריירה ויש לכך גם מחיר אישי. אבל היום אני יותר פתוחה לכך, כמובן רק עם הפרטנר המדויק לי. כי בסוף בעולם המאוד רועש את רוצה למצוא את הפרטנר המדויק שיכול ורוצה לעשות איתך את הדרך הזאת".
העובדה שאת מפורסמת מקשה על התהליך?
"זה בהחלט עושה את זה יותר מורכב", היא מודה, "כי המסך הוא מסך ויש את החיים האמיתיים. ויש אותי בין ארבעה קירות, פשוט מגי, ואת רוצה את האדם שלא יסתכל עלייך בשקיקה רק כשהוא צופה בך במסך, אלא גם כשהוא לצידך במסע החיים. ובמקום הזה לפעמים זה מאתגר למצוא את האחד".
לאולפן היא יוצאת בסביבות 12 בצהריים. "אני לוקחת חלק בכל הישיבות עם הכתבים, עורכי המשנה, המפיקים. אנחנו כולנו במגרש הזה יחד. נראה לי שאני שוברת כאן מיתוס, אבל אני גם זו שכותבת את המהדורה. אני חושבת שסוד ההצלחה הוא להיכנס לפרטים הקטנים, ולכן אני לוקחת על עצמי גם דברים שלכאורה אני לא אמורה לעשות".
כמגישה את לא רק מקריאה מהטלפרומפטר?
"אני ממש לא רק מקריאה. אני כותבת את מה שאני אומרת, כי בסוף אני חתומה על כל מילה שאני אומרת. אני חתומה על מה שאני שואלת. אני אמורה גם ליצור את הדבר הזה שנקרא אותנטיות, שלפעמים מאוד נעדרת מהמסך", היא מחדדת. "אני לא יכולה לומר או לשאול משהו שאני לא מתחברת אליו. לכן לקחתי על עצמי מהיום הראשון, כבר חמש שנים, שאני כותבת את מה שאני אומרת".
זה מוסיף לך עוד ים עבודה.
"נכון, זה הופך את היום להרבה יותר עמוס בכל היבט שהוא. אבל אני לא מכירה משהו אחר. אני מאוד מעורבת במקום האישי והמקצועי עד הסוף. אחרי המהדורה אני מגיעה הביתה בסביבות עשר וחצי, וחוזר חלילה. ככה ראשון עד חמישי. ביום שישי ובשבת זה הזמן שלי עם הקדוש ברוך הוא".
"מתייחסת לתפקידי בחיל ורעדה"
יש כאלה שמכנים אותך "אשת הקרח" על אופן ההגשה הקר שלך בשידור.
"מקצוע הגשת החדשות הוא מקצוע שאין בו כל כך הרבה משחק. אתה צריך לשדר רצינות ושיקול דעת. יחד עם זה, אני יכולה לומר לך שכשאני שמחה, רואים שאני שמחה. וכשאני מתרגשת מכתבה, רואים שאני מתרגשת, וכשנכון לי לומר אמירה אישית אז אני אומרת. אני מאוד מחוברת לעצמי במהלך המהדורה. כלומר, המגי שיושבת כרגע מולך והמגי של הגשת המהדורה בשמונה בערב, זו אותה מגי. פשוט בשני כובעים שונים", היא מסבירה. "וכשאני מוצאת במהדורה מקום למילה אישית, לחצי חיוך, לאמירה ערכית, אז אני שם. אבל אחרי הכול, הגשת מהדורה מחייבת את מלוא הרצינות".
איך זה להגיש מהדורה בזמן מלחמה?
"אנחנו שנתיים במלחמה. מלחמת אין ברירה שאין צודקת ממנה. אלה שנתיים מאוד מורכבות. אני יכולה לומר לך שבשנתיים האלה אני נמצאת באולפן יותר מאשר בבית. בשנתיים האלה אני ממעטת, אם בכלל, לצאת לחופשות, כי אני מרגישה מחויבות אין קץ לצופים בתקופה שהיא כל כך רגישה".
מחויבות למה?
"את בשליחות. כל התפקיד שלי, פרט לעובדה שזו זכות, זו גם שליחות. מתחילת המלחמה, כל ערב בשמונה, מהדורת החדשות של 14 שיקפה תמונה ברורה ואותנטית של מה שקורה בשטח, והצליחה באותה נשימה גם לתת הרבה מאוד רוח לכל מי שהיה זקוק לכך. אם הייתי מראה לך את הטלפון שלי בשנתיים האחרונות, עם כמות ההודעות האישיות שאני מקבלת, על ההשפעה והמשמעות שיש למהדורה בתקופה כל כך רגישה ומטלטלת, היית מבינה את גודל האחריות", היא אומרת. "לכן אני אומרת שאני מתייחסת לתפקיד בחיל ורעדה. יש לי מחויבות לצופה והמחויבות הזאת התחדדה מאוד בשנתיים האלה, כשאתה מבין את המשמעות שיש לשידור שלך ולמילה שיוצאת לך מהפה".
והמהדורה מקדמת אג'נדה כלשהי?
"בעבודה המקצועית שלי אני פועלת מתוך המקום שמשקף את המציאות כהווייתה. המהדורה ב־14 מציגה את העובדות כפי שהן, וגם מותחת ביקורת כשצריך למתוח ביקורת, ואם צריך להעניק משקל לדברים מסוימים, אז היא מעניקה להם משקל. לא לקשקש ולא לצייר מציאות שווא, כן להציג את היתרון והחיסרון בכל סוגיה, ומה המשמעויות והנגזרות לדברים. המציאות היא מורכבת, וזה מה שהמהדורה השתדלה לעשות בשנתיים האחרונות, להציג את המציאות כפי שהיא".
אז במה היא שונה מהערוצים האחרים?
"ברשותך אני לא אדבר על הערוצים האחרים, אבל ברור שיש פה איזו קונטרה, אמירה אחרת. והתשובה הכי טובה לשאלה שלך היא לצאת לרחוב הישראלי. אני נוטה לעשות את זה הרבה בשנתיים האחרונות, והקול שאני שומעת מבין לעומק את הערך הסגולי של הערוץ", היא משיבה. "בסוף אני לא התשובה, והכתבים הם לא התשובה. השטח הוא התשובה. ומהשטח אני מבינה שאולי היינו איזושהי נקודה של אור בתוך כאוס מאוד גדול של מלחמה. אנחנו מקווים להמשיך ולהיות נקודת האור הזאת. ושוב, אנחנו מציירים את המציאות כפי שהיא, אבל כשצריך לומר מילה טובה, להצדיע למי שמגיע או להעלות את מורל העם, אז אנחנו בהחלט שם", היא אומרת בנחרצות. "וכן, הערוץ הוא ערוץ עם אוריינטציה פוליטית ימנית, ומהדורת חדשות 14 היא היום אלטרנטיבה שלא הייתה קיימת לפני כמה שנים. יש כאן קול שנדחק במשך כל כך הרבה שנים לשוליים ופתאום מקבל במה, ובמה מכובדת. יש כאן קול שלא מתבייש ולא מתנצל".
טביבי מביאה כדוגמה את שבירת הצום הפומבית שערכה בשידור חי. "כשאני שברתי את הצום לפני שנה, בי"ז בתמוז, זו הייתה הפעם הראשונה בתקשורת הישראלית שמגישת חדשות עושה דבר כזה. זה היה רגע כל כך יהודי בשיא הפריים־טיים".
מגי טביבי שוברת את צום י"ז בתמוז בשידור חי. צילום מסך C14
—
תכננת את זה מראש?
"לא, זו פשוט הייתה השעה ואנחנו יהודים במדינה יהודית, אז למה לא בעצם? באותו רגע רציתי לשבור את הצום ובירכתי על המים. הסברתי בכמה מילים על מהות הצום, כי זה מה שהרגשתי שנכון לעשות".
ואילו תגובות קיבלת?
"חטפתי אחרי זה קיתונות של בוז בכל מיני אתרים. ערוצי תקשורת הגדירו את זה כ'כפייה דתית בפריים־טיים'. למה? מה יותר גדול מלהרגיש יהודי?" היא תוהה. "השנה כשעשיתי את זה, כבר קיבלתי גם חיבוק ותגובות אוהדות. זה הפך להיות הרבה יותר מובן מאליו. קיבלתי הרבה הודעות, אגב גם מחילונים, שכתבו לי: גרמת לי להרגיש יהודי. מבחינתי עשיתי את שלי. למרות הביקורת, המהדורה היא לא 'שופר' ו'דף מסרים'. אנחנו מביאים למסך אלטרנטיבה ראויה ליתר הערוצים. אנחנו במה לכל מה שבמשך כל כך הרבה שנים הושתק, ולא קיבל את המקום והבמה הראויה. ואנחנו הפכנו להיות הבמה הזאת".
ואולי גם המלחמה חידדה את הפער בין הערוצים?
"מה שקרה במלחמה הוא שהצלחנו לגבש את הדי־אן־איי שלנו ואת הזהות שלנו כערוץ אחר בנוף הישראלי, כערוץ שמספק אלטרנטיבה שלא הייתה קיימת עד אז. המלחמה רק חידדה את הפער המהותי שקיים בינינו ובין יתר הערוצים".
את המחאות והקריאות לסיום המלחמה אתם משדרים?
"לאורך המלחמה קיבלנו הרבה מאוד ביקורת, שאנחנו לא נותנים מקום למשפחות חטופים ולהפגנות מחאה כאלה ואחרות, אבל אנחנו בהחלט שם בהפגנות ובחסימות הכבישים. במהדורת החדשות, בכל פעם שיש הפגנה כזו או אחרת, תמיד יש לנו כתב שמסקר בשטח, למרות שהכתבים שלנו נאלצים לחטוף גם אלימות ויחס פוגעני מאנשי המחאה והמפגינים. צר לי שסוגיה כל כך רגישה כמו החטופים, שמבחינתי היא קונצנזוס, כי אין בית בישראל שלא רוצה את החטופים בחזרה, נצבעת בחלקים מסוימים בצבע פוליטי, וגורמת לאנשים שרוצים להיות חלק ממנה להימנע מכך", היא קובלת. "אז כן, אנחנו נותנים מקום למחאה, וגם יודעים להעביר ביקורת כשצריך".
"הקדוש ברוך הוא הוא הסוכן שלי"
השידור במהלך מלחמה גורר עימו גם רגעים קשים יותר. את יכולה לספר על רגע כזה?
"בסוף כשאתה מראיין משפחות שכולות, שורדי שבי או משפחות שמחכות כבר 700 ימים לבן או לבת שלהן שיחזרו הביתה, אתה לא יכול להיות רובוט. אתה חייב לדבר עם הלב. היה לי רגע נוגע ללב כשאמא של התצפיתנית קרינה ארייב, כשעוד הייתה בשבי, הגיעה אליי לאולפן. אני מקיימת את הריאיון והיא פורצת בבכי קורע לב. פשוט חרגתי מכללי הפרוטוקול של מגיש חדשות, קמתי וחיבקתי אותה. זה רגע שאני לא אשכח, כי אתה מבין שבסוף, מעבר לחליפה המהודקת ולכיסא המגיש, אתה בן אדם".
איך מצליחים לשמור על פאסון בשידורים קשים?
"עם הזמן אתה לומד לטייל בין הכובעים האלה, בין הדמות האסופה, הרצינית, קרת הרוח, ובין הרגש. והמלחמה הזאת מולידה הרבה מאוד רגש והרבה מאוד רגעים קרובים שאתה לא יכול שלא לכאוב בהם. אני יכולה לומר לך שכתבות השכול על לוחמים שנהרגו קשות לי באופן מיוחד. אני צופה בכתבות לפני שהן עולות לשידור, וכל כתבה כזאת הופכת לי את הבטן. בסוף אלה הבנים של כולנו".
איפה מגי תהיה בעוד חמש שנים?
"כל מה שהקדוש ברוך הוא יעניק לי. הקדוש ברוך הוא הוא הסוכן שלי והוא מוביל אותי בדרך. כרגע אני מתעסקת בעשייה העכשווית, בכאן ועכשיו".
יש סיכוי שנראה אותך בפוליטיקה?
"בשלב זה אני רואה את עצמי בתקשורת, אבל בכל מקרה אני רוצה להיות במקום שיש לו את היכולת להשפיע. ולא, אני לא סוגרת את הדלת".
***
