שיח השכר משתלט על הדיון, אך כמעט לא עוסקים בשאלה העמוקה יותר: מה אנחנו מקבלים בתמורה לכמעט 100 מיליארד שקלים שמופנים מדי שנה למערכת החינוך?
זאת לא שאלה שולית. מדובר בכסף ציבורי – כספי המיסים של אזרחי ישראל – שמושקע בעתיד המדינה ובילדים של כולנו. הציבור זכאי לשאול: האם ההשקעה הזאת מניבה תוצאה ראויה? האם הילדים שלנו מקבלים את החינוך שהיינו רוצים שהם יקבלו?
לפי חישוב גס, כשלוקחים בחשבון גם את ההשלמות של הרשויות המקומיות, כל תלמיד בישראל "מקבל" כ־50 אלף שקל בשנה. תכפילו את זה בכיתה של 30 תלמידים – מיליון וחצי שקלים בשנה. מדובר בסכום גדול מאוד. בכסף הזה אפשר היה להעסיק בכל כיתה כנראה שני מורים מעולים, יועץ חינוכי, סייעת ומדריך חיצוני – ואפילו לממן סיורים לימודיים עם ארוחת צהריים. אבל זו רק דוגמה כללית לצורך המחשה. הרי כל קהילה, כל מנהל וכל הורה היה בוחר לנצל את הכסף אחרת – בהתאם לערכים, לצרכים ולחזון החינוכי המקומי. ייתכן שבבית ספר מסוים היו מרכזים תלמידים בכיתות של מאה ילדים, מביאים מרצים מדהימים ומצמידים מורה מלווה לכל עשרה תלמידים.
ייתכן, ואפילו סביר, שיש עוד דרכים טובות לנצל את התקציב באופן שאני לא מסוגל לדמיין. הבעיה היא שהמערכת לא באמת מאפשרת את זה. התקציב לא מגיע כתקציב גמיש אלא כשעות, בתבניות קשיחות, מתוך הנחות יסוד שמתקבלות בירושלים ונכפות על כל הארץ. והתוצאה? ישראל מדשדשת ואפילו מתדרדרת במדדים בין־לאומיים, והפערים החינוכיים בין אוכלוסיות ורשויות בישראל הם מהגדולים בעולם המערבי.
למה זה קורה? כי המנגנון שבור. השכר המורים נקבע כמעט בלעדית לפי הוותק וההשכלה שלהם, בלי קשר לאיכות עבודתם. אין למנהלים גמישות בהעסקת המורים, הם אינם יכולים לתגמל מצוינות ולא להיפרד ממורים לא טובים. התקציבים אינם מנוהלים ברמה הבית־ספרית, אלא מתנקזים למנגנון ריכוזי שמבזבז משאבים על "שעות", "תוכניות" ו"פרויקטים" שהקשר ביניהם ובין צורכי השטח רופף במקרה הטוב.
לכל זה מצטרף גם מערך של חסמים פוליטיים: ארגוני המורים – שמקבלים כמיליארד שקלים בשנה מהמדינה – לא רק שמעכבים רפורמות והסכמי שכר יעילים, אלא פועלים בחוסר שקיפות משווע ואינם כפופים לביקורת ציבורית אמיתית. ובצד השני – ממשלות ושרי חינוך שבמשך שנים יודעים את העובדות, מבינים את הפתרונות, ובכל זאת נמנעים מלעשות שינוי אמיתי. כי שינוי כזה דורש עימות עם בעלי אינטרסים חזקים. הבעיה היא לא כסף. הבעיה היא שמערכת שלמה מגויסת לשמר את מה שכבר לא עובד – במקום לאפשר למה שכן יכול לעבוד לפרוח.
אבל בתוך כל זה חשוב לומר גם מילה למורים עצמם. יש לא מעט מורות ומורים שמאמינים בשליחות, שאוהבים ללמד, שרוצים להוביל שינוי – וחשוב שהם ידעו: המצב הקיים אינו גזרת גורל. הוא תוצאה של בחירות – של מבנים, של הסכמים, ושל ארגונים שהעדיפו שימור על פני התחדשות. לא חייבים להשתייך לארגונים הוותיקים. לא חייבים לתמוך בשביתה שכל כולה שימור המנגנון. שינוי אמיתי לא קורה כשמאמצים את השיטות של מי שמנציח את הכשל, ולא כשמשתמשים בכלים קיצוניים יותר מאלה שהמערכת עצמה פחדה מהם. הוא קורה כשמארגנים כוח אחר – שקוף, דמוקרטי, מעודכן – ומתחילים להזיז דברים מלמטה.
ולכן דווקא עכשיו, בתוך האכזבה, חשוב לזכור: אפשר גם אחרת. ויש מי שכבר מתחילים לעשות את זה.
הכותב הוא מייסד ארגון 'מורים מובילים שינוי'
