הדם של הילד עדיין שותת. ילד בן 14, שנורה לכאורה על ידי קצין במילואים בלב בנימין, עדיין מתאושש מהפציעה, ואילו במישור הציבורי הפצע פתוח הרבה יותר. מיד לאחר האירוע מיהרו מנהיגי הציבור הדתי־לאומי לפרסם הודעה מתואמת: "אנחנו מגנים כל הרמת יד על חיילי צה"ל". זהו משפט נכון, אך הוא נאמר בזמן הלא נכון, באופן הלא נכון ובכיוון הלא נכון. התגובה הזאת מזכירה תרחיש אבסורדי שבו נהג שנוסע באור אדום פוגע ברכב שהמשיך בירוק והורג את הנהג. איש לא יקבל את הטענה: "אומנם נסעתי באדום, אבל הוא לא חגר חגורת בטיחות". גם אם יש אמת כלשהי בפרט הזה, הוא חוטא לעיקר. הבעיה לא נעוצה בהרוג, אלא במי שנסע באדום והיה האחראי הברור למותו.
ברור לכל בר דעת, ובטח לציבור הציוני־דתי ולכל אדם שפוי אחר, שאסור להרים יד על חיילי צה"ל. אבל לא זה הסיפור, ולכן לא זו האמירה העיקרית שהייתה צריכה להיאמר. זו אמירה חנפנית, מרצה וחסרת תוכן של ממש. בשבת שבה אירע המקרה דובר צה"ל חגג לבדו בשורת הצהרות תקשורתיות, בלי שאף אחד באמת הגיב להצהרותיו. כשכבר הגיע הזמן והיה אפשר להגיב, הייתה הזדמנות להציג עמדה מאוזנת, מוסרית ותקיפה. אבל במקום זאת ההנהגה שלנו החליטה ליישר קו עם הודעת דובר צה"ל, ולחזור על מה שכולם כבר יודעים.
במקום לעסוק בשאלה החמורה באמת, כיצד ייתכן שקצין צה"ל יורה בילד יהודי בן 14, הדיון הציבורי שוב הופנה ל"נוער הגבעות". הפוקוס שוב הוסט מהירי אל הנוער. מן המעשה החמור אל הטענה השחוקה. השתיקה מול הקצין היורה והדגש שהושם דווקא על גינוי הילד הם לא רק החמצה מוסרית אלא נזק אסטרטגי של ממש. הנזק הזה מורכב משלושה מישורים.
הראשון הוא הנזק ביטחוני – לגיטימציה לירי הבא. כאשר הנהגה ציבורית שותקת נוכח ירי על נער או מגבה אותו, היא מאותת למערכת הביטחון: "אפשר. לא נעמיד אתכם במבוכה". זהו תקדים מסוכן, משום שהוא פותח דלת לירי נוסף, שבפעם הבאה סביר להניח שייגמר בהרוג. ובלי שהתכוונה לכך, ההנהגה הדתית הפכה שותפה שבשתיקה לאובדן הרתעה פנימי.
השני הוא הנזק התודעתי – חיזוק נרטיב "הטרור היהודי". ברגע שבו הדוברים המרכזיים של הציונות הדתית ממהרים להפנות אצבע מאשימה כלפי הנוער, הם מחזקים, גם בלי לרצות בכך, את הנרטיב שמוביל השמאל: "מדובר באיום ביטחוני שדורש טיפול נוקשה". בכך הם הופכים בפועל לחלק ממנגנון שמעניק לגיטימציה להפעלת אמצעים חריגים נגד נערים יהודים, כמו מעצרים מינהליים, בידוד, חקירות שב"כ ועוד.
השלישי הוא הנזק החינוכי – אובדן אמונו של דור העתיד. נוער הגבעות, וכמותו גם נוער אידיאליסטי אחר ברחבי יהודה ושומרון, ציפה מההנהגה שתגלה אחריות. שתקשיב, שתתעניין, שתשאל מה גרם לאירוע הזה, ואיך זה שקצין מרגיש לכאורה חופשי לשלוף נשק מול ילד. במקום זאת הם קיבלו גינוי. אובדן האמון הוא מוחלט. הנוער, שגדל בתחושת שליחות ומסירות, חש כעת שאין לו הנהגה שרואה או מבינה אותו, שלא לומר מגוננת עליו. ושום מסר חינוכי או תורני לא יעבור כשמראש לא מאמינים לדובר.
אין ציפייה מההנהגה לבקר את צה"ל כולו. כחלק מהציבור הציוני־דתי – אנחנו זה צה"ל, וצה"ל זה אנחנו. אבל ברמה התקשורתית, היה ברור שהביקורת צריכה להיות מופנית לקצין כאדם פרטי שעשה טעות חמורה, ובכך למנוע את הירי הבא. הביקורת הזאת חייבת להיאמר ומהר. השמאל ידע לעשות זאת היטב במקרה הכואב של אלאור עזריה, להפריד בין האדם הפרטי ובין הצבא שבו הוא משרת. הציונות הדתית, במקרה הזה, נכשלה בהבחנה ונגררה לאמירות מובנות מאליהן, ועל הדרך שכחה את הדבר החשוב באמת – לא יכול להיות שחייל יורה בילד בן 14 ולא נפתחת על כך חקירה!
הגיע הזמן לומר את האמת. ההנהגה שלנו – רבנים, אישי ציבור, ראשי תנועות – עשתה טעות קשה. לא מתוך רוע. לא מתוך זדון, אלא מתוך חוסר הבנה איך נראית תמונה ציבורית, איך פועלת התקשורת ואילו מסרים עוברים גם כשהם לא נאמרים במפורש. אבל כל עוד הילד שוכב במיטה – הפצע פתוח, ולא מאוחר לתקן. ההנהגה חייבת לצאת באמירה ברורה: ירי בנער הוא חציית קו אדום. האמון בין החיילים לאזרחים חשוב, אבל הוא צריך להיות דו־צדדי.
ושהציונות הדתית לא תשמש לעולם חותמת גומי לאלימות, גם כשזו מגיעה מכיוון "המערכת". זהו מבחן של מנהיגות, והוא עוד לא נגמר. בפעם הבאה שתקום רדיפה כלפי מתיישבי יהודה ושומרון, והיא תקום, על מנהיגי הציבור של הציונות הדתית לדעת: אתם שותפים לרדיפה.
