מאחורי השקט הזה ניצב סיפור חיים מעורר השראה של ורד בן־סעדון, אם לחמישה וסבתא לארבעה, אשת חלומות גדולים ומעשים עוד יותר גדולים. יחד עם בעלה ארז היא הקימה כאן יקב עטור פרסים, אבל מאחורי התוויות האלגנטיות והמדליות הבין־לאומיות מסתתר סיפור שהוא הרבה יותר מיקב: זה סיפור על אהבה, חלום שהפך למפעל חיים ואמונה שאינה מתערערת גם בזמנים קשים.
התקופה האחרונה הוסיפה פרק מאתגר במיוחד. מאז תחילת המלחמה והמתקפה האיראנית האחרונה ספג היקב מכה, עם ירידה בתיירות ותחושת מצב חירום מתמשכת. אבל דווקא עכשיו, כשהעתיד לא ברור, יקב טורא ממשיך להיות עדות חיה לכך שגם ברגעים הקשים, חלום אחד יכול להיות עוגן של תקווה ועשייה.
חלום שהפך למציאות
ההתחלה הייתה צנועה, כמעט סימבולית: אוהל אחד, ארבע חביות ומכונות ידניות שהופעלו בידיים חשופות. לא היה כסף, לא היה ידע. היו רק רצון עצום, אהבה לאדמה וילדים קטנים שרצו בין שורות הגפנים והטרקטורים בשדות.
זאת הייתה אהבת נעורים פשוטה. ורד (48) עוד הייתה בכיתה י"ב וארז בדיוק סיים את שירותו בצנחנים, כששניהם החליטו להתחתן ולצאת יחד לדרך עם חלום גדול ליישב את הארץ. הם החלו את דרכם ביישוב הר ברכה שבשומרון, שם השקיעו את חסכונותיהם הצנועים ברכישת 20 דונם אדמה בגובה 850 מטר מעל פני הים. יחד הם נטעו את הכרמים הראשונים מתוך אמונה עזה באיכות הקרקע ובתנאי האקלים הייחודיים של ההר.
"אחרי ארבע שנים של גידול ענבים התחלנו למכור את היבול לאחד היקבים הגדולים בארץ", נזכרת ורד. הם יצרו ממנו סדרה מוצלחת מאוד, 'מרלו הר ברכה', אבל לדבריה, בגלל שיקולים פוליטיים, הפסיק היקב לעבוד איתם. "מצאנו את עצמנו מול מציאות לא פשוטה של ענבים איכותיים בלי קונה ובלי תוכנית חלופית".
וכך, בלית ברירה, או בעצם מתוך ברירה עמוקה להמשיך, החליטו ורד וארז להתחיל לייצר יין בעצמם. "היינו עם אפס יכולות, אפס אמצעים, אבל עם אמונה של מאה אחוז. אמרנו ננסה. ובחסדי ה', היין הראשון זכה במדליית זהב. זו הייתה ההוכחה שאנחנו בדרך הנכונה".
חבלי לידה
השנים הראשונות של היקב היו מין מבחן סיבולת מתמשך. "היינו זוג צעיר עם ילדים קטנים בלי הרבה אמצעים. היו לנו ימים מאוד מאוד קשים", היא נזכרת. "ניקיתי בתים כדי שיהיה לנו כסף לצרכים בסיסיים".
היא מספרת איך בתקופות המאתגרות ביותר הם חילקו את המשכורת שקיבלו במזומן לשקיות ניילון קטנות. "זו השקית למים, זו לגז, זו למעון", היא מתארת. "עשינו מה שצריך כדי שהילדים לא ירגישו מחסור".
בין לבין הם עברו גם לא מעט אתגרים ביטחוניים: טרור, מטעני חבלה בדרך לכרמים, מאבקי קיום יומיומיים וגניבת זיתים, שגם אותם הם מגדלים בבית בד עצמאי שהקימו. "פעם, בחורף, גנבו לנו את רוב היבול של הזיתים. זה היה אחרי כמה לילות בלי שינה. אמרתי לעצמי שלא משנה מה יעשו לנו, אנחנו לא נוותר".
בין קורונה למתקפת טילים
מאז הקמתו ידע יקב טורא לא מעט עליות ומורדות. כשהקורונה פרצה, היקב, שהיה תלוי במבקרים ובסיורים, התרוקן באחת. “ביום אחד הכול נעצר. אפס הכנסות”, מתארת ורד. מלחמת חרבות ברזל גם היא לא פסחה על המקום. שוב התיירות נעלמה, סיורים בוטלו וההזמנות הלכו והצטמצמו. ואז, כשכבר חשבו שהמצב אולי קצת מתייצב, הגיעה גם המתקפה האיראנית, בדיוק כשורד וארז שהו בחו”ל.
בתוך כל התקופה המטלטלת הזאת צמח גם פרק חדש עם הקמת מיזם חדש ביקב. בנם, שלאחר שירותו הצבאי כמ"פ הצטרף לעסק המשפחתי בתפקיד סמנכ"ל תפעול, החליט להפתיע. יחד עם בת זוגו הוא הקים ליד היקב את "TURA VIBE" – בית קפה קטן ופסטורלי שנראה כמו גלויה צבעונית בלב ההר. שולחנות עץ רחבים פרושים ברחבה, עצי זית מרשרשים ברוח נעימה, מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע, והשמש שמחממת בדיוק במידה הנכונה. "בערב ההשקה עוד הספקנו להגיע לאוניברסיטת אריאל, להביא טעימות יין ולספר לסטודנטים על המקום", נזכרת ורד. "ואז שוב הכול נעצר".
אבל הדאגות שלה לא הסתיימו שם. בנה הצעיר יותר, שמשרת כלוחם בצה"ל, שלח לה באחד הימים הודעה קצרה שהוא עומד להיכנס לעזה. "אני זוכרת את עצמי יושבת בחדר ואומרת: 'אני לא יכולה להיפרד ממנו יותר. אי אפשר'. אבל אז נשמתי עמוק והבנתי את גודל השעה. עניתי לו שאנחנו מאחוריו, שעם ישראל חי."
איך מתמודדים עם כל זה?
"יש בי לפעמים תחושה שאין לי יותר כוחות. שהכול כבד מדי", היא מודה. אבל הרגעים הקשים מביאים איתם גם תובנות מיוחדות. כך למשל, ורד משתפת שבראש השנה לפני המלחמה, כשכולם היו בבית הכנסת, פתאום היא הרגישה את רוחה של סבתא שלה ז"ל. "היא אמרה לי ארבע מילים שלא אשכח, 'ורד, הכול יהיה בסדר'. אני לא אדם מיסטי, אני מאוד שכלתנית, אבל אני יודעת שזו הייתה היא. לא הבנתי בזמנו למה כל זה קרה אבל אחר כך, כשפרצה המלחמה, הכול התחבר".
וכך, בין סיורים שמתבטלים, פתיחת בית קפה חלומי וניסיונות נואשים לשמור על שגרה, ורד לומדת שוב ושוב שאין רגע אחד באמת שקט. ובכל זאת, היא מחייכת. אולי זה סוד הקסם של יקב טורא. כמו יין, המקום דורש סבלנות והתוצאה בסופו של דבר משתלמת. והיום, בין חדשות מדאיגות לניסיונות לשוב לשגרה, יקב טורא ובית הקפה החדש מזמינים את כולם לעצור, לקחת אוויר, ולמצוא רגע של שקט וטעם טוב בלב ההרים, לצד ניחוחות קפה וריח מאפים טריים. "לפני כמה ימים נכנס לכאן בחור שהגיע כל הדרך מבאר שבע, התרגשתי עד דמעות", היא מספרת בחיוך. "מבחינתי, כל אדם שמגיע לפה הוא עדות קטנה לניצחון".
סיפור חיים בשתי ירושות
כדי להבין איך נולד יקב שהפך לסמל, צריך לחזור כמה עשורים לאחור, אל ילדה קטנה שגדלה בצילה של טראומה משפחתית מהשואה, שהותירה בה חותם עמוק עד היום. ורד נולדה בהולנד לאב יהודי ואם לא יהודייה. הוריה עלו לישראל כשהייתה ילדה, והמשפחה עברה גיור אצל הרב גורן. "גדלתי בתודעת שואה חזקה מאוד", מספרת ורד בקולה הנמוך והשקט. "סבתא שלי, מצד אבא, הייתה ניצולת שואה. היא כתבה יומן, דומה ליומן של אנה פרנק, של ילדה שמסתתרת עם המשפחה. רק שאצלנו זה נגמר אחרת, היא שרדה ובזכותה אני כאן היום".
ביום בת המצווה שלה, סבתה העניקה לה את היומן במתנה. "הם אמרו לי 'זה שלך, זו העדות של המשפחה שלנו'. לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. עמוד אחרי עמוד. זה היה סיפור חיים כל כך מצמרר אבל גם מעצים".
היומן הפך לחלק מהזהות שלה, לחלק מהאמונה. לימים, ורד העניקה את היומן לבתה שחגגה בת מצווה, ויחד הן תרמו אותו ליד ושם לזיכרון עולם. "קראתי כל כך הרבה ספרי שואה", מודה ורד. "הייתי חוזרת לסיפור של סבתא שוב ושוב. יש לי תמונה שלה תלויה כאן במשרד," היא מצביעה לעבר מסגרת ישנה ובה דיוקן בשחור־לבן. "היא תמיד מזכירה לי מאיפה באתי, ומה באמת חשוב".
אבל זה רק חלק מהתמונה המורכבת. הסבתא מהצד השני של המשפחה, אמא של אמה, שייכת לסיפור הפוך, כמעט לא נתפס. "לפני כמה שנים גילינו שאמא של אמא שלי בעצם שיתפה פעולה עם הנאצים. היא הייתה מאורסת לקצין גסטפו. אחרי המלחמה היא קיבלה עונש מאסר וגילחו לה את הראש לאות קלון. זה מידע שהתגלה רק לאחרונה, כשאפשר היה לפתוח את הארכיונים בהאג. עד אז אף אחד לא ידע".
איך מכילים את כל זה?
"את יודעת", היא אומרת ומביטה בי לאורך שולחן עץ יפהפה, "אני חיה עם המורכבות הזאת עד היום. זה מסביר הרבה מהכוח שלי. אני חושבת שמה שהיא עברה לימד אותי שאפשר לשרוד הכול. אולי בגלל זה אני לא נבהלת כל כך בקלות".
עסק שהוא משפחה
העשייה המשפחתית ביקב טורא היא לא רק שגרת עבודה, היא סוג של מרקם חיים צפוף, שאי אפשר באמת להפריד בינו ובין העסק. כשאני שואלת את ורד איך זה לחיות ככה, כשכולם שותפים לאותו חלום, היא מחייכת חיוך שמבין היטב את המורכבות. "יש לזה הרבה פנים", היא אומרת בכנות. "מצד אחד, זה ברדק שלם. כל ערב אנחנו יושבים ומדברים שוב על אותם נושאים, סופרים מלאים, מתכננים מכירות. לפעמים כבר אין לאף אחד כוח. יש זוגות שהולכים לישון בתשע בערב, אצלנו זה לא קורה. אנחנו מדברים המון, ממשיכים גם אחרי שסיימנו לכאורה את יום העבודה".
ובכל זאת, היא מודה שהקרבה הזאת היא גם מקור עמוק של נחת. "זה פרויקט החיים שלנו", היא אומרת, "זה מחבר אותנו יותר מהכול. אני מסתכלת על הבן שלי שהיה ילד שובב, רץ בין השורות של הכרם ועכשיו עומד בראש הייצור. אני מעריצה מספר אחת שלו".
גם הזוגיות עם ארז, בעלה, נשענת על אותה תפיסה של שותפות טוטאלית. "כבר הרבה שנים שאנחנו עובדים יחד", היא משתפת, "וזה גם מפריד וגם מחבר. יש רגעים שאני מתעצבנת: 'למה אתה מחליט לי? למה אתה נכנס לי לתוך הדברים שלי?' אבל עם הזמן למדנו לשים גבולות. אני לא מנסה לפתור לו את הבעיות, והוא לא מנסה לפתור לי. בסוף, כשאנחנו יושבים לאכול צהריים ביחד, אני יודעת שאין עוד מישהו שהייתי רוצה לחלוק איתו את הדרך הזאת".
מהכרם אל הבקבוק
ורד אוהבת לדבר על תהליך הייצור, לא פחות מאשר על ההיסטוריה המשפחתית. "היקב שלנו הוא יקב אחוזה. אנחנו מגדלים את הענבים, בוצרים, מיישנים ומבקבקים בעצמנו", היא מסבירה. "הכול תחת קורת גג אחת. זה סוד ההצלחה".
בכל פעם שהיא מספרת על הבלנד המיוחד שלהם, יין הדגל שזכה בפרסים בין־לאומיים, עיניה נדלקות. "בלנד זה אומנות", היא אומרת. "צריך לדעת לחבר זנים שונים, מרלו, קברנה, שיראז, וליצור מהם משהו הרמוני. זה כמו לנגן סימפוניה. אני הכי גאה בו".
היקב מונה היום 560 דונם של גפנים, מייצר 14 סוגי יינות וכ־200,000 בקבוקים בשנה, וצבר יותר מ־80 מדליות בארץ ובעולם, כולל זכיות רצופות ב'אשכול הזהב' ובתחרויות יין יוקרתיות בחו"ל. "האמת? הפסקתי לספור את הפרסים," מודה ורד בחיוך. "אבל כל מדליה חדשה מרגשת אותי כאילו זו הפעם הראשונה, לא כי זה עוד גביע, אלא כי אני רואה מול העיניים את הילדה שהייתי כשעברתי לכאן בלי כלום".
אחד הרגעים המיוחדים של ההכרה הבין־לאומית הגיע בצורה בלתי צפויה. לפני כשנתיים וחצי הם קיבלו הזמנה לייצר יין מיוחד לכבוד 70 שנה למלכה אליזבת. "הייתי בטוחה שמישהו עובד עליי", נזכרת ורד. "חשבתי 'מה לי וליקב טורא מישראל ולמלכת אנגליה?'", אבל בסוף התברר שזה היה אמיתי. ורד נסעה לאירוע המפואר בלונדון, ובספר שמופיעים בו עסקים מהמוצלחים בעולם, מופיע גם יקב טורא מרחלים. "זה היה רגע של סיפוק אדיר והודיה ענקית".
רגע שיא נוסף נרשם כשורד השיאה משואה ביום העצמאות בשם מתיישבי השומרון. באותו רגע היא הרגישה שכל הרגעים הקטנים התחברו לרגע אחד של ניצחון. "זו לא הייתה תחושת הגעה לפסגה", היא מדגישה, "ההפך. זו הייתה הבנה שיש עוד דרך ארוכה ללכת. זה היה רגע של ענווה והכרת תודה".
החזון שבלב
היישוב רחלים הוא לא רק נקודת חן פסטורלית בין גבעות השומרון אלא גם מקום טעון פוליטית ורגשית. בשביל רבים, עצם העובדה שהכרמים והיקב נמצאים מעבר לקו הירוק הופכת כל כוס יין לסמל אידאולוגי. יש יקבים שבחרו לעקור למרכז הארץ כדי להתחמק מהמחלוקות והחרמות. אבל ורד וארז בן־סעדון מעולם לא שקלו לזוז אפילו מטר. "הזהות שלנו נטועה פה. הסיפור הזה גדול מהשיקול המסחרי", היא מבהירה.
עם כל האידיאלים והערכים, זה לא מנע מהזוג בן־סעדון לחטוף אש שוב ושוב. כשהם מגיעים לאירופה כדי להציע את היין למסעדות, יש בעלי עסקים שמסרבים אפילו לטעום, רק בגלל המיקום הגאוגרפי. "אומרים לנו: יין מעבר לקו הירוק? אנחנו לא רוצים", מספרת ורד בלי לייפות. "אני קוראת לזה אנטישמיות מודרנית. כמו שסימנו את סבתא שלי בטלאי צהוב, ככה רוצים לסמן אותנו עם מדבקות מיוחדות. זה אותו שורש – שנאת יהודים. פעם עשו את זה באירופה, היום מנסים לעשות את זה כאן".
שקלתם אי פעם להעביר את היקב למקום אחר?
"אפילו לא לרגע אחד. מי שחושב שרחלים ותל אביב זה לא אותו דבר, הבין במלחמה הזאת כמה כולנו מחוברים. צריך להיות או תמים או טיפש כדי לחשוב שיש הבדל בינינו. אנחנו פה בשביל להישאר".
זה לא סוד שתחום היין הוא מגרש משחקים שמזוהה באופן מסורתי עם גברים. את חווה את זה על בשרך?
"בטח, הרבה פעמים נתקלתי באנשים שאמרו לי שאסור לי בכלל למזוג יין כי אני אישה. אין שום דבר כזה בהלכה, זה קשקוש מוחלט. אני לא הולכת לפי הספר, לא תמיד בתלם, ומבחינתי זאת העוצמה שלי. איפה שיש מחסום – אני נכנסת מהחלון. יש לי אתגר ואני נהנית לפצח אותו".
מה את אומרת לעצמך בימים קשים מנשוא?
"אני מזכירה לעצמי את סבתא שלי. את הילדה שהייתה מסתתרת בלילות ארוכים וכתבה ביומן שהיא מאמינה שהאור עוד יחזור. ואז אני אומרת לעצמי שגם כאן, בסוף האור ינצח".
והעתיד? ורד חולמת על יקב קבע גדול בכניסה ליישוב. מקום שבו יישבו אנשים מכל העולם, ישתו יין כחול־לבן ויספרו זה לזה את סיפורו של העם הזה. "בעזרת ה', כשניפגש שוב בעוד כמה שנים, אני רוצה שנשב ביקב הקבע בכניסה לרחלים. שהטרסה תהיה מלאה אנשים מכל העולם. שנשב בגאווה על גפננו ותאנתנו ושכל העולם יראה את הניסים שהעם המיוחד הזה עבר".
ולורד בקשה אחת קטנה לסיום. חשוב לה מאוד שאנשים יבואו ויראו בעיניים איך הניסים קורים. "שיחזקו אותנו, את המשפחות פה, את הצעירים שגדלים בתוך זה. אם אנחנו נצליח – כל השומרון יצליח".
לפרטים והזמנות: 052-796-6613 | 02-650-8882
חנות האונליין shop.turawinery.com
TURA VIBE
שעות פתיחה:
חמישי 9:00–18:00
שישי 9:00–14:00
רחלים (5 דקות מאריאל)
כשר בהשגחת רבנות מועצת שומרון | תוצרת מקומית
ורד וארז בן סעדון. צילום: יקב טורא
***
