דיוק מדעי ולב מקשיב. לפני שבוע חל יום הולדתה ה־47 של גברת לואיזה בראון, שהייתה תינוקת ה־IVF הראשונה בעולם, פרי מחקרם של הרופאים Edwards ו־Steptoe הידועים לשבח. לידתה של לואיזה בראון ב־25 ביולי 1978 בעיר Oldham שבאנגליה הייתה נקודת מפנה עולמית בתחום רפואת הפריון. עד היום נולדו מיליוני תינוקות באמצעות IVF, רובם ככולם לא היו מגיעים לעולם אם הטכנולוגיה הזאת לא הייתה קיימת.
החיבור שלי לרפואת הפריון ולהפריה החוץ־גופית, תחום שעבדתי בו יותר מ־25 שנה, הגיע בזכות אדם מיוחד במינו. לפני כ־30 שנה, במסדרונות המחלקה הגינקולוגית של בית החולים ביקור חולים ששכן במרכז ירושלים, פגשתי לראשונה את פרופסור אהוד מרגליות. הוא הגיע עם מגש ענקי של פיצות שקנה לצוות המעבדה, בסתם יום של חול. ראיתי מולי איש נעים סבר ומאיר פנים, מהסוג שלא מרים את הקול – אבל כולם מקשיבים לו. הוא היה יושב בלילות מול מיקרוסקופ ובוחן בעיניו הטובות והאוהבות את הביציות והעוברים הזעירים, כאילו כל אחד מהם כבר נושא נשמה. בשבילו העיסוק בפריון לא היה רק מקצוע, אלא שליחות. בימים שבהם ההפריה החוץ־גופית הייתה עוד בחיתוליה, הוא הקים וניהל את היחידה להפריה חוץ־גופית בבית החולים ביקור חולים, ובהמשך בבית החולים שערי צדק, ופיתח גישות חדשניות שנעשו לימים סטנדרט רפואי עולמי. עשרות אלפי זוגות עברו תחת ידיו של פרופ' מרגליות וצוותו, ורובם הגדול זכו בזכותם, וכמובן בסייעתא דשמיא, לפרי בטן, חלקם גם בפעם השנייה והשלישית.
מה שהרשים אותי במיוחד הוא הענווה שלו ואישיותו המיוחדת. הוא הסתכל על הזוג שמולו בגובה העיניים ונטע בו תקווה, אמונה וחיים. הוא הקפיד על דיוק מדעי – אבל נשאר עם לב מקשיב. פרופסור מרגליות התמסר לשליחותו 24/7. גם בלילות היה אפשר לראות אותו מתרוצץ במלוא המרץ במסדרונות שערי צדק וגוהר שעות נוספות על המיקרוסקופ במעבדה. הוא היה מאוהב במקצוע שלו, שבו ראה גם אומנות וגם שליחות. כך חיים אנשים גדולים, רוויי אדרנלין באופן מתמיד, כשהם עסוקים בשליחות שהם אוהבים ושהם מרגישים בה משמעות.
אישה יולדת, גבר מתגייס. אני מרגישה שבשביל הגברים ההתמסרות לשירות המילואים 24/7 במשך 300 ימים ויותר, דומה מאוד לתפקוד של האישה בזמן היריון. יש להם תשוקה לשאת על כתפיהם את התקופה הזאת, עם כל הקושי הפיזי והרגשי שבה, למען מטרה שהם מוכנים להתמסר אליה התמסרות טוטלית וממושכת. חייל המילואים מזיז את צרכיו הפרטיים הצידה כדי לדאוג לצרכיה של האומה, כמו אישה בהיריון שבעצם זזה הצידה כדי לזון את העובר ולאפשר לו לגדול ברחמה. כמו אישה בהיריון, הגוף שלו עובד בטורבו ללא הפסקה, ועומד בעומסים לא רגילים. מן המפורסמות הוא שנשים משתוקקות ללדת שוב ושוב למרות כאב הלידה והקושי הפיזי בהיריון. כך גם האנשים האלה מוכנים שוב ושוב ושוב ללבוש מדי זית, לעזוב בית ולימוד תורה ופרנסה ונוחות, ולצאת למשימה. זאת תשוקה שהיא מעל הטבע.
אבל אני שואלת: מה יקרה לחיילינו כשהכול ייגמר סוף סוף (בעזרת ה' ובניצחון מוחלט, כמובן)? תגיע ירידת מתח עצומה וחדה, ממש כמו התנודות ההורמונליות לאחר הלידה. וכמו שישנן נשים לא מעטות שמרגישות צורך בעיבוד חוויית הלידה, ומגיעות למרפאות ייעודיות לשם כך, כך גם החיילים שלנו, שמשרתים 18 חודשים ויותר, תקופה שאורכה כמו שני הריונות רצופים, יזדקקו לריפוי ועיבוד חוויות כדי לעמוד מחדש יציבים על רגליהם האזרחיות.
השר לענייני רווקות. הגברים שלנו לא מוכנים לוותר על הצלת חיים, הרצון הזה הוא קיומי בשבילם. וכך, הנשים לא מוכנות לוותר על הבאת חיים לעולם. ראיתי לא מעט נשים שבזמן שאובחנו עם מחלה חמורה, הדבר הראשון שהעסיק אותן היה האם תוכלנה להמשיך ללדת, או שהן ביקשו להקפיא עוברים. זה מוטבע בטבע האישה, ולכן אולי היא לא מצווה על מצוות "פרו ורבו" מהתורה. הילודה היא קיומית בשבילן. במציאות המודרנית יש נשים שמחפשות זוגיות וחולמות על בית וילדים, וזה מתמהמה, והן מרגישות שהזמן סוגר עליהן. חברה שמקדשת זוגיות ומשפחה והמשכיות לא יכולה שלא להרגיש מועקה כאשר נשים טובות, מוכשרות ואידאליסטיות נשארות לבד. זאת משימה לאומית, והיה ראוי למנות שר שירכז את הטיפול בצרכים של מבקשי הזוגיות.
המתח סביב הסיכויים ללדת ולהקים משפחה אחרי מציאת הזוגיות הוא עצום, וטכנולוגיית שימור הפריון יכולה לסייע להפיג חלק מהחששות. מדובר במהלך שמכבד את גוף האישה ואת עתידה. התהליך מחזיר לאישה ריבונות על גופה, מאפשר לה לעמוד זקופה מול הזמן שעובר ולומר: "עוד לא סיימתי לחלום". בבחירה לעבור שימור פריון ישנה אמירה: "אני מאמינה בעתיד". זו אינה תעודת ביטוח מלאה, אך היא תעודת תקווה. נשים רבות עוברות את התהליך בליווי רבני ובלב שקט.
תקווה רפואית בכף היד. הבחירה לעבור שימור פריון אינה החלטה טכנית. היא טעונה רגשית, ולעיתים גם כואבת. נשים רבות מרגישות שבצעד הזה הן מודות בכך שהן עלולות לא להספיק להרות בדרך הרגילה. אך דווקא האפשרות לבחור היא שנותנת כוח. הקפאת ביציות, כשהיא נעשית בזמן הנכון, בגיל 35-30, מציעה ביטחון ותקווה. זאת לא הבטחה, אבל זאת דלת פתוחה. ברור שיש מגבלות, אי אפשר להקפיא את הנעורים או את איכות הביציות לנצח. אך סיכויי ההצלחה בגיל צעיר טובים משמעותית, והאפשרות להחזיק תקווה רפואית בכף היד היא חסד של ממש.
החברה הישראלית, למרבה הצער, יודעת לגייס תקציבים לקמפיינים למניעת היריון בגיל צעיר, ולניתוחים דסטרוקטיביים הכוללים כריתת איברים בתחום רפואת המגדר, אך פחות משקיעה תקציבים וכוחות בהנגשת מידע ובכלים לשימור פריון לנשים בנות 30 ומעלה. לצד השיח הציבורי ההולך ומתרחב על רווקות, מגיעה לנשים האלה גם נגישות רפואית, מידע אמין וליווי רגיש – לא מתוך רחמים, אלא מתוך כבוד לבחירתן ולרצונן להיות אימהות.
מצפן לדורות הבאים. את ראשית דרכי בתחום החשוב הזה של שימור פריון אני חייבת, כאמור, לפרופסור מרגליות, שלימד אותי את רזי המקצוע. פרופסור מרגליות לא התהדר בכיבודים. גם לאחר שפרש לגמלאות הוא המשיך לבקר במחלקה, לשאול לשלום היולדות ולחייך לעוברים במבחנה כאילו היו נכדיו. דמותו נחרתה בזיכרונם של אין־ספור מטופלים, רופאים ותלמידים, לא רק בזכות התרומה המדעית שלו, אלא בשל יושרו, נועם הליכותיו והאמונה הפשוטה שלו שלכל אישה מגיעה האפשרות לנסות, ולכל חיים ניתנת הזדמנות להיוולד. פרופסור אהוד מרגליות לא כתב ספרי זיכרונות והוא לא הופיע בפאנלים טלוויזיוניים. אבל כל מי שפגש אותו בחדרי הלידה ובמעבדות ידע: האיש הזה תרם להולדת דור שלם. הגישה האנושית שלו, שבה זכה לראות כל אישה כסיפור ולא כמקרה, נשארה מצפן לדורות הבאים.
לתגובות:
