אומרים שברחבי הארץ מסתובב נביא ומקונן על החורבן. קוראים לו ישעיהו, או שייקה, או שי, וכבר 30 שנה (יש אומרים אף יותר) הוא מזהיר וצועק ומתחנן וזועק. אבל לא ממש שומעים לו, ואם שומעים לא מקשיבים, ואם מדי פעם כן מקשיבים (בטעות) אז אומרים "די, נו, אתה מגזים", ועוברים לנביא הבא.
כי כל ישראל נביאים, ואם לא נביאים, בני נביאים. אין ישראלי שלא יודע להביא נבואה מנומקת, מדויקת וצודקת, גם אם היא לגמרי מוטעית. מי בסוף זוכר אם צדקת או טעית, תמיד תוכל להעביר נושא או להגיד בדיוק את ההפך. מי ישים לב.
אבל אצל ישעיהו, או שייקה, או שי, אין זיגזג. כבר שלושים ומשהו שנה הוא חוזר על אותם מסרים כמו תקליט שבור (מי שחי לפני שלושים ומשהו שנה אולי זוכר מה זה תקליט), כמו אפליקציה של פיקוד העורף, כמו נביא מיוסר שרואה באופן מוחשי את האסון המתקרב בזמן שכולם חוגגים פה כאילו אין מחר.
כבר בשנות ה־90 העליזות, כשכותרות העיתונים חגגו את הסכמי אוסלו והמזרח התיכון החדש, ישעיהו (או שייקה, או שי) עמד בכיכר העיר ושאל: "תגידו, השתגעתם? אתם באמת מפקידים את ביטחוננו בידי הגרועים שבאויבינו?"
"שלום עושים עם אויבים", השיבו נביאי השקר, "קלוט את הגאונות – במקום שהילדים שלנו ירדפו בסמטאות ג'באליה אחרי מיידי אבנים, אש"ף יילחם בטרור בלי בג"ץ ובלי בצלם".
"יילחם? אש"ף הוא הטרור", צחק הנביא צחוק מר, "ובהסכם כתבתם שחור על גבי לבן שיהודה ושומרון הם שטח פלשתיני ואין לנו חלק בנחלת אבותינו. זה אובדן דרך, נתיבותיהם עִקשו להם, כל דורך בה לא ידע שלום".
"נכון, העיקר שיהיה שלום".
"אתם בכלל מבינים מה אמרתי?"
"אנחנו לא מקשיבים לאויבי השלום", נחרו בבוז עבדי המלך ושלחו את המשטרה לפזר את הנביא בכוח. גם כשהנבואה התגשמה מהר מהצפוי ואוטובוסים החלו מתפוצצים ברחבי המדינה, המשיכו נביאי השקר להסביר לעם שההרוגים הם קורבנות שצריך להקריב למען השלום, ושחייבים להמשיך בכל הכוח ולא להקשיב לנביאי הזעם אלא רק לפרסומות ברדיו. כן, אולי כמה מאיתנו יתפוצצו מדי פעם, אבל היי – תראו איזה פרסים יפים מחלקים בשעשועונים בטלוויזיה!
"השמן לב העם הזה, ואוזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין, ושב ורפא לו", אמר הנביא בעצב.
בני הנביאים הביטו בו בחרדה. "מה יהיה פה?" שאלו, "לאן כל זה הולך?"
ישעיהו, או שייקה, או שי, לא ענה. העיניים שלו אמרו חכו, זאת רק ההתחלה.
נביאי סקר מהונדסים
כי נביאים רואים רחוק, רואים שקוף. אבל אפילו ישעיהו, או שייקה, או שי, נדהמו מהנכונות הנלהבת של מנהיגי העם לשבור את כל המוסכמות ולמתוח את הגבולות (זאת אומרת, לכווץ אותם), תוך השתקה של כל דעה אחרת ובתמיכה של מעצמות זרות שעודדו את המנהיגים "לקחת סיכונים למען השלום", ללכת ממש על פי התהום, ואז לעשות עוד צעד.
"באשוּר אתם שמים מבטחכם?" זעק ישעיהו, או שייקה, או שי, כשראשי הממשלה בזה אחר זה ממש התחננו בפני אסד שיסכים לקחת מאיתנו את הגולן, "ומה אם מחר מיליציות חמושות ישבו על שפת הכנרת? עוד לא הבנתם שהסכמים עם רודנים לא שווים את הנייר שהם כתובים עליו?"
"עוד לא הבנת שאתה סהרורי משיחי ושתכף נוריד לך כאפה?" איימו עליו החבר'ה, ובתסכולם הרב (אשור, כלומר סוריה, לא שיתפה פעולה וסירבה להגשים להם את החלום לנגב חומוס בדמשק) הגו רעיון מבריק: אם אין מי שמוכן לשלום תמורת שטח, בואו ניתן לו את השטח בלי שהוא יסכים!
"נהדר!" יצאו מגדרם נביאי השקר, "הללו את מנהיגינו רבי העליליה ואדירי המעש!"
"אתם לגמרי ירדתם מהפסים", הזדעזע שייקה־שי־ישעיהו, "תנו לי לספר לכם מה יקרה אחרי שניסוג מלבנון, מעזה ומיו"ש".
"אויש, עוד פעם אתה ונבואות הפורענות שלך? תהיה חיובי, בחייך, תן צ'אנס לשלום".
"אין שלום, אמר אלוקיי לרשעים".
"אתה קראת לנו עכשיו רשעים?"
"לא, אתם סתם טיפשים. הרשעים הם האויבים שלנו, שרק מחכים להזדמנות להשתלט על השטח וממנו לירות טילים עלינו, למרר את חיינו ולפלוש ליישובינו".
"נו באמת, זה הדבר המטופש ביותר ששמעתי בחיי. לא יירו טילים ולא יפלשו לשום יישוב. ואם יעזו לירות אפילו ירייה אחת, אנחנו נדע מה לעשות".
"מה תעשו?"
"מאיפה אני יודע? מה אני, נביא?"
"יודעים מה? הוא צודק", קימט לפתע אחד מנביאי השקר את מצחו, "נסיגה חד־צדדית עלולה לסכן יישובים ישראליים. חייבים לעשות משהו".
"מה?"
"להרוס אותם".
"נכון!" הריעו נביאי השקר, "אם אנחנו נחריב את היישובים בעצמנו, לאויב לא יישאר מה להחריב!"
"זה טירוף הדעת", הזהיר הנביא, "והעם לא איתכם".
"התקשורת ומערכת המשפט לצידנו, אז למי אכפת מהעם. אבל אל תדאג, אנחנו נדאג להנדס את הסקרים כך שיהיה רוב לכל גחמה שנרצה", אמרו נביאי הסקר.
העם יתקרר וישכח
אומרים שעד היום מסתובבים ברחבי הארץ לא מעט נביאים. קוראים להם ישעיהו, שי, מיכאל, אורית, רעות, רחל. בעצם פחות משנה איך קוראים להם, מה שחשוב הוא שכבר שנים הם מזהירים, אבל לא מקשיבים להם. לא הקשיבו להם כשהם הזהירו שההתנתקות תתפוצץ לנו בפרצוף, ולא כשהם אמרו שאם לא נשלוט בעזה היא תשלוט בנו, ולא כשהם התריעו שכל ויתור רק נותן לאויב עוד מוטיבציה. לעגו להם, זלזלו בהם, פתחו נגדם בחקירות, הגישו כתבי אישום, את ירמיהו הם אפילו זרקו לבור כדי שלא יפריע. וישראל לא ידע, עמי לא התבונן.
העם בסך הכול זרם, ולא כל כך באשמתו. הוא ראה ערב ערב בטלוויזיה את נביאי השקר מספרים לו שבזכות הנסיגות העולם יאהב אותנו, יהיה שגשוג וביטחון, תל אביב תהיה ז'נבה, לונדון וניו־יורק. וכשאתה מדמיין שאתה אזרח העולם הגדול, שישראל היא אירופה והירקון הוא התמזה השוצפת, למה באמת שלא תמאס את מי השילוח ההולכים לאט.
ב־7 באוקטובר הנבואות קמו לתחייה. ארצכם שממה, עריכם שרופות אש. פצע, וחבורה, ומכה טרייה. כל ראש לחולי, וכל לבב דווי.
התפכחנו, אמר העם. לא נתפתה עוד לנבואות שקר על מזרח תיכון חדש ומדינה פלשתינית, לא נסכים יותר שיספרו לנו שהכיבוש משחית ושבסיפור הזה אנחנו הרעים. אבל ישעיהו ושי ושרה ומיכל הם נביאים בעלי ניסיון. הם ידעו שהעם יתקרר, שהוא ישכח, שכוחות גדולים ועלומים יסובבו אותו בכחש, יאשימו אותו בהרעבה, בפשעי מלחמה, ברצח עם. עוד יהפכו את היוצרות בין המפלצות לקורבנות ושוב יספרו לו ערב ערב בטלוויזיה שחייבים לעצור, ואין ברירה, ועסקה, ונסיגה, ימכרו לו סיסמאות יפות שאין מאחוריהן דבר, ואת נביאי האמת ימשיכו להשתיק ויקראו להם אוכלי מוות.
גם היום מסתובבים ברחבי הארץ נביאים, מקוננים על החורבן, ובאותה נשימה מפזרים נחמה ומרימים את רוחו של העם. והם אינם מתייאשים, כי נביאים רואים רחוק, והם יודעים שעוד יבוא שלום, אמיתי, שלום שלום לרחוק ולקרוב, וישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, וציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה.
לתגובות:
