"זכרי כל פסיעה, כל צעד. שאפי לקרבך את הריח, את האוויר, את המראות. אל תחסירי דבר, אל תשכחי את הצעדים האלה, אולי זו הפעם האחרונה שתלכי כאן. אולי. ואולי לא?" אלו הקולות שלי.
לאחר התפילה האחרונה בבית הכנסת אני בוחרת ללכת דרך גן הילדים. כל כך הרבה שעות ביליתי פה, בדמיונות, במשחקים ובשירים. כאן התאהבתי באקורדיון, כאן אכלתי כל חורף קליפות תפוזים מסוכרות שהכינה רחל, עוזרת הגננת, כאן התפלשתי בחול ומכאן חזרתי כל יום הביתה.
אני ממשיכה ללכת.
הנה הבית של משפחת קדוש. את הבית הזה הייתי מנקה בכל יום שישי כסטודנטית. מבריקה חלונות, מטאטאה את הרצפה, שופכת מים וגורפת, מסירה אבק ולבסוף מקבלת את שכרי מידי סמדר שהייתה מודה לי בחיוך טוב, שמחה שהפקידה את הבית בידיי החרוצות.
מולו הבית של משפחת מאור, ביליתי פה כל כך הרבה! הבית חסר אור אחרי שנפטרה יהודית, אם המשפחה.
כאן גדם עץ השיטה שנתן צל, וחשבתי שאבכה בכל פעם שאעבור דרכו ואראה בחסרונו, ואחרי הפעם השלישית שעברתי כבר לא היו בי דמעות…
והשכונה שלי. משפחת אלדר, אדלר, סלוצקי. שיחות נפש עם אורית על אהבה, על התבגרות, היינו משתזפות על גג הבית וחולמות על בית משלנו, ובלילות חמישי יוצאות לחלק עוגות לחיילים בבסיסים שסביבנו.
והנה הבית שלי. גינה פורחת מקיפה אותו, פרחים מרהיבים, עצי פרי שופעים, דשא מטופח. אני נזכרת בכל מה שעבר עלינו בבית הזה. ארוחות שבת, המריבות עם האחים, ריח מרק העגבניות ביום חורף קר, חזרה מהים מלאים בחול וחוויות, אורחים, הקומה העליונה עם הנוף והבריזה מהים, הסוכה הגדולה במרפסת, הפרדה של ההורים… הייתכן שזו הפעם האחרונה שאראה אותו? החיילים כבר ממתינים בבית, מאיצים בכולנו לצאת. הדמעות שזלגו בעדנה שוטפות את העיניים, והלב עדיין מסרב להאמין.
סוף הדרך.
קרוב ללב שנשאר שם
ולפתע, לפני שנתיים, אחרי שכבר התקווה כוסתה מציאות ונותר רק החלום, התעוררה לה תקווה מחודשת. בחדשות שומעים שמות כמו חאן יונס, מואסי, דיר אל־בלח, וכולם פתאום יודעים איפה זה, ואני מתרגשת וגאה, כי אני הייתי שם, עוד לפני הבלגן. וזה כל כך קרוב לבית, זה כל כך קרוב ללב שלי שנותר שם, זה ממש במרחק נגיעה.
ואני יודעת שהבית כבר לא…
יודעת שאין לי מה לחפש שם מכל מה שהשארתי מאחור, אבל הים אותו הים והריח, הדקלים, הרוח, השקיעות הכי יפות בעולם, הן שם, אני יודעת. לפתע חזרה הילדה הקטנה, המרגישה, הדמעות פורצות בטבעיות שכזאת, כמו לא הסתתרו בתוכי עשרים שנה. עכשיו כבר מותר לבכות, עכשיו כבר מותר לקוות, אלו לא חלומות באספמיא, זה לא בשמיים, זה כאן, מול הים.
דיקלה גל־עד גורשה מביתה בגני טל בקיץ תשס"ה
