איך עוצרים לרגע את כולם, וצועקים: "אני רק ילד"? איך מסבירים לקצין עם דרגות הסרן, בלב מקשת האבטיחים נטולת אור הירח, שקול המיית המסתננים, וזעקת הסירנות, ואיומיו החמורים – כל אלה לא צריכים להיות נחלתו של ילד בן 14? אך ברעש הזה קולך אינו נשמע, אתה רק צללית אחת שרצה בגמלוניות מועדת לנפילה בין אבטיחים בגדלים שונים, אויב העם שיש לבלום בכל מחיר.
אני זוכר את הלילה ההוא היטב. אחרי לילה ויום של הליכה, עתידים היינו להשלים בו את המקטע האחרון בדרך לגדר המערכת, לגזור את הגדרות באמצעות קאטרים ולהסתנן אל תוך גוש קטיף הנצור. אני זוכר את הג'ינס הנערי עם הכיסים הגדולים מאחור, שאחרי המסע הזה כתמי הבוץ המעורבב בזיעה לא ירדו ממנו עוד. אני זוכר את חולצת הירוק־זית עם ההדפס הכחול, שריח הצעידה החמוץ לא פג ממנה גם אחרי ארבע כביסות. הייתי נער צעיר, אך נער צעיר שגויס בצו מצפונו כדי לבלום את האיוולת המרושעת שמנהיגיו הזקנים הוציאו לפועל.
אל הגוש לא הגענו. תום, אותו סרן שלכד אותנו במקשת האבטיחים, הוביל אותנו אל המחסום הקרוב ומסר אותנו לידי השוטרים. היו שברחו אל החשכה שמימין, היו שברחו לחשכה שמשמאל, אבל אני – רק נער – מה אעשה לבדי בחשכה ההיא. אז ישבתי באור המחסום, מביט בניכור בשוטרים שבולמים רכבים מלהיכנס לגוש קטיף, וממתין בחרדה לגורלי. ייקחו אותנו למעשיהו, ניבאו חלק, ישליכו אותנו בתחנה המרכזית בבאר שבע, חזו בידענות אחרים. בסוף, בשתיים בלילה, צדקו דברי האחרונים.
מה עושה נער, ילד בן 14, בשתיים וחצי בלילה בתחנה המרכזית בבאר שבע? מצטנף היטב בשק השינה במדרגות הכניסה לתחנת הרכבת הסגורה, ומשתדל שלא לראות. לא לראות את גדודי כלבי הפרא שמשסעים אלו את אלו בנביחות מזרות אימה. לא לראות את הנרקומן שמחפש בין הפחים פרנסה, ובקרוב יגיע גם לכאן. לא לראות דמויות אפלוליות שמגיעות ברכבים שחורים, מחליפות כמה מילים וממהרות להיעלם. אין לי אלא להצטנף כאן עד 5:35, שעה שהאוטובוס הראשון יוצא לתל אביב.
טרם עלה השחר האוטובוס יצא לדרכו. הנסיעה ארכה לא יותר משעה וקצת, אבל בסופה נחתנו בפלנטה אחרת על שביל החלב. התחנה המרכזית של תל אביב, שבימים ההם הייתה עוד מרכז שוקק חיים, התחילה את הבוקר שלה בפיהוק. עם תיק ענק על הגב, מכנסי ג'ינס מוכתמים וחולצה שאת ריחה קשה לסבול, פסעתי לתוך אולם הכניסה הממוזג. וכך ראו עיניי: שני גברים ואישה שנושקים לשיבה לוגמים קפה הפוך ומעבירים ביניהם צקצוק, אישה צעירה סוחבת אחריה ילדה וממהרת לאוטובוס שכמעט יוצא לדרכו, גבר שמתהדר בלבוש משכיל מעיף בי מבט ומלגלג בינו לבין עצמו. במכונת העיתונים האוטומטית כיכב השער: תוכנית ההתנתקות יצאה לדרך.
עמדתי שם, ספק בלב אולם ההמתנה של התחנה המרכזית בתל אביב ספק במקשת האבטיחים החשוכה ליד צומת כיסופים, וצעקתי חרש זעקה של ילד שאין לו מילים. לא היה לי האומץ לזעוק בקול, אז זעקתי בשקט. ואולי היה זה בגלל שלא האמנתי שזעקתי תעורר מי מהיושבים. הם יחשבוני למשוגע, כפי שהם חושבים את כל אחיי למאבק נגד הגירוש.
עשרים שנים אחר כך, העולם כולו יודע כבר מי המשוגע.
