עשרים שנים חלפו, אבל הזמן לא ריפא את הפצעים הנפשיים שנגרמו לי בעטיה של עקירת יהודים מבתיהם והרס יישובים פורחים בגוש קטיף וצפון השומרון.
הייתי יושב ראש תנועת 'שנית גמלא לא תיפול', יחד עם חברי אליקים העצני ובנו בֹעז. ניסינו להוביל מאבק בלתי מתפשר נגד הגזירה. הצטרפו אלינו ארגונים כמו 'נשים בירוק' ואחרים.
ממשלת ישראל והעומד בראשה אריק שרון בחרו בחודש אב לחודש העקירה, בחירה צינית לחורבן יישובים יהודיים. שרון מינה את דן חלוץ לרמטכ"ל החורבן, במקומו של בוגי יעלון שהזהיר שעקירת גוש קטיף "תיתן רוח גבית לטרור". ההכנות לעקירה היו ממושכות ויסודיות יותר מכל הכנה צבאית למלחמות ישראל. הן כללו ארגון יחידות ואימון פיזי ופסיכולוגי לעקירת תושבים מבתיהם, ריכוז ציוד רב, הקמת מחנות אוהלים לקליטת המגורשים ועוד.
מנגד נערכו הפגנות ענק של מתנגדי העקירה. הפגנות וניסיון לחסימת כבישים פוזרו ביד קשה וללא רחמים באלות, בפרשים שרכבו לתוך הקהל ובתותחי מים, בגיבוי היועץ המשפטי מני מזוז שאף איים בעונש של עשרים שנות מאסר לחוסמי כבישים.
בעיני ראש הממשלה אריק שרון היינו כ"כלבים נובחים והשיירה עוברת". בג"ץ לא התייחס לרמיסת כבוד האדם וחירותו ואיפשר את כל הפעילות נגד נאמני ארץ ישראל. התקשורת כולה התגייסה למאמץ הממשלתי ותיארה בצבעים ורודים את העתיד הצפוי לעקורים, או בשפתם "המפונים". הוצגו תמונות של "קראווילות" עם גגות אדומים והאפשרות לקבלת פיצוי כספי גבוה. כל התנגדות תוארה על ידי התקשורת המגויסת כפשע נגד החלטת ממשלה צודקת.
מועצת יש"ע ארגנה הפגנות, אומנם הפגנות ענק, אבל המסרים לא שירתו את ההתנגדות. הסיסמאות "באהבה ננצח" או "היה לא תהיה" היו חסרות משמעות, מאבק לא ניתן לנצח באהבה. אי אפשר לעצור דחפורים שהורסים את הבית באהבה, ו"היה לא תהיה" היא משאלת לב מיסטית.
בסיומה של הפגנת ענק בנתיבות צעדו עשרות אלפים לכיוון כפר מימון, מתוך מטרה ומחשבה שכפר מימון יהפוך לשטח כינוס לקראת הפריצה לתוך גוש קטיף. הוקם מחנה ענק וססגוני של אוהלים שבו התארגנו מתנגדי העקירה. אבל אז החליטו במועצת יש"ע להכניס את כל הציבור לכפר מימון. ריכוז וכינוס ושליטה, כדי שלא נוכל לבצע דבר.
הייתי עם הציבור הנפלא של אוהבי ארץ ישראל בכפר מימון, מוכנים וערוכים לפרוץ את הגדרות ולצעוד לעבר גוש קטיף. אבל במקום זאת ערכה מועצת יש"ע בעידוד והשגחה של משטרת ישראל הקפות לאורך הגדרות תחת השגחה של סדרנים עם תגי שרוול ששמרו שאיש לא ינסה לפרוץ.
לקראת שבת החליטה מועצת יש"ע להוציא את הקהל העצום ל"חופשת שבת". לא עזרו הבכי והצעקות, הציבור פוזר. ציבור ענק שיכול היה להשפיע מאוד בהתנגדותו לעקירה. היה ברור שהציבור לא יחזור.
לא לפחד כלל
העקירה וההרס החלו. נצרים חרבה למרות שאריק שרון הכריז לפני הבחירות ש"דין נצרים כדין תל אביב". תמונות עקירת נווה דקלים, היישוב הגדול והמרכזי בגוש קטיף, צרובות בזיכרוני כאילו היה זה אתמול.
בניגוד להצעתי לפזר את כל התושבים והנוער לבתי היישוב ולגגות, דבר שהיה מצריך כוחות וימים רבים לעקור אותם, שוב נקטו בעיקרון הריכוז וכינסו מאות מבוגרים ובני נוער לבית הכנסת המרכזי ביישוב. שירת הנערות וזעקותיהן מהדהדות בראשי, אבל זה לא מנע מכוחות הגירוש להוציאן ולהטילן לאוטובוסים שהוציאו אותן מחוץ לגוש קטיף.
במו עיניי ראיתי חלק מחברי מועצת יש"ע מבקשים מהשוטרים שירימו אותם בידיהם ורגליהם לצורכי צילום. רק שני חברי כנסת נראו בגוש קטיף, אריה אלדד ואורי אריאל, שסייעו עד כמה שניתן למאבק. איפה היו השאר?
בי"ב באב תשס"ה, 17 אוגוסט 2005, חרב כל גוש קטיף. כפר דרום נותר היחיד שעוד עמד על תילו. בערב לפני עקירת כפר דרום התכנסנו בבית הכנסת, כ־300 צעירים שרובם בני ישיבות מיהודה ושומרון, עם הרבנים שלהם וכמה מתושבי כפר דרום. התבקשתי לעלות לבמה ולשאת דברים. הבטתי בפניהם של הבחורים הנפלאים, חשתי באווירה רוויית המתח, ואז במקום לדבר התחלתי לשיר: "כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד, לא לפחד כלל". השירה אחזה בכולם כאש.
למחרת הוקף בית הכנסת במאות שוטרים וחיילים, תותחי מים הצליפו בנו ללא רחם. עמדתי בין הצעירים עם דגל ישראל מונף יותר משמונה שעות. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי במי התותח שהתיז מים כחולים, ולא הורדתי לרגע את הדגל. עד היום אני לא יודע מאיפה היה לי הכוח, האם אני החזקתי את הדגל מונף או שהיה זה הדגל שהחזיק אותי?
בסיומו של יום ארוך, כפותים וחבולים, הובאנו לבאר שבע מול שופט עריץ שלא איפשר לאיש לפתוח את הפה, כינה אותנו בכינויי גנאי ושפט את כולנו, בוגרים וקטינים, לשבעה ימי מאסר באגף בכלא דקל שפונה ממחבלים. הפרקליטות לא הרפתה ממני ועינויי הדין ארכו חודשים.
עקירת גוש קטיף וצפון השומרון והגליית כעשרת אלפים יהודים מבתיהם, הקימה בעזה את מדינת חמאסטן שהמיטה עלינו את אסון ה־7 באוקטובר 2023. לא אשכח ולא אסלח עד יומי האחרון.
