עשרים שנה אחורה, אל הקיץ ההוא.
רק בוקר, אבל השמש כבר לוהטת ומעירה את כל מי שמצא פיסת חצר להירדם. אני מנערת את חולצת התנועה שנדבקת לגב. מגאפונים נמרצים מכריזים על כינוס מרכזי בשעה שתים עשרה, איפה שלפני יומיים היה דשא. מי שמצא ברחבי הכפר צינור מים מזרזף כבר שטף את הפנים. יעל ואני נעמדות בתור הארוך שמשתרך בסלון המשפחה שישנו אצלם בגינה הלילה – התור לשירותים.
למי שהיה מזל או שכל – יש קופסת שימורים של תירס לארוחת בוקר. אחרים מהלכים ברחוב המרכזי של הכפר הנצור, שמועות אומרות שאולי יאשרו כניסה למשאית עם סנדוויצ'ים. חבורות של בני נוער, סניפים שלמים שהדרימו, אוהלי קמפינג מטוגנים בשמש של משפחות שהגיעו מכל רחבי הארץ. הנה מרחוק, מכרים מקריית שמונה, על שבעת ילדיהם. נחלצים אחד אחד מהאוהל הלוהט.
היום השני בכפר מימון, בואכה גוש קטיף.
הרחוב הזה, שעד לפני יממותיים היה שקט כמו אקווריום רגוע, הפך בבת אחת ללוע של הר געש. ספק מאופק ספק מבעבע.
קבוצת נערות עוברות ומחלקות צ'ופרים עם טופי לכל עובר ושב. משפחה מרובת ילדים עוברת ברחוב המרכזי עם שקיות זבל מאולתרות, אוספים אשפה. אין פינה פנויה מאנשים המבקשים צל או פיסת אדמה לשבת, ואין זווית ריקה ממעגלי לימוד ספונטניים. יש משהו חזק באוויר. אני לא יודעת לקרוא לו בשם. טוב צרוף באמונה. קבוצת חב"דניקים עם דגלים צהובים רוקדים במרכז הרחוב, אוספים לתוך המעגל כל מי שעובר לידם. אף אחד מהרוקדים לא מדמיין מה תהיה המשמעות של דגלים צהובים עוד עשרים שנה קדימה. לידינו נערים קופצים לעזור למשפחה חדשה שהגיעה להקים אוהל. בתוך הנהר הכתום מסתובבים אינספור צלמים ועיתונאים, גם ישראלים וגם מחו"ל, משדרים זרות רחוקה. מצלמות מתנוססות באוויר מכל פינה, מנסות להנציח רגעים חד־פעמיים.
בהמשך הרחוב התכנסות של אמירת תהילים המחולק. אנשים עוברים ואוספים כמה פרקים. כמה ספרים. כמה זכויות. איש מבוגר מתהלך עם שופר תימני מעוטר סרטים כתומים, מכריז מדי כמה דקות "אנא ה' הושיעה נא" ומריע בקול תרועה רמה. זה לא רק השופר, משהו באוויר מזכיר לי את ערב יום כיפור. רוממות הרוח, הגדירה יעל. שום דבר כאן לא מתכנס לי להגדרות. פשוט לי מה שמרגישה בפנים.
חבורת קומונריות נסערות שמרגישות את כובד ההיסטוריה. אנחנו פונות לבית הכנסת המרכזי לשיעורי התורה. במה עוד יש למלא את הזמן? מחכים. כולם מחכים. הזמן עובר מתדרוך לתדרוך וממתינים להוראות הקברניטים. מעזרת הנשים אני צופה ברב שעומד על הבימה, מבטו יודע. לא מצליחה לעקוב אחרי המהלך האמוני שהוא משרטט, ובכל זאת מבקשת לספוג את מה שאפשר מהרוח השורה בבית המדרש. כאילו בחוץ אין סערה, ואין טבעות חנק של חיילים אטומי מבט שנוצרים אותנו בין גדרות הכפר.
השיעור נגמר, ולומדי השיעור מתקבצים למעגל מלוכד ששר "כי לא ייטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב. ה' הושיעה, המלך יעננו ביום קוראנו". השיר הזה, שאף פעם לא היה מועדף בפלייליסט האישי שלי, צולף לי בפנים. אולי זו המנגינה הארכאית הזאת, שלא מנסה לקלוע לטעמה של בת עשרה, שלא מנסה להתיישר עם צו האופנה. והיא פשוטה, חדורת אמת, והמילים מתיישבות במרכז. שרים שם למטה, שוב ושוב, חלקם עצומי עיניים, רבים מהם כתומי חולצות. רוקדים שם בני עשרה לצד מבוגרים על ילדיהם ומתבגריהם. כמה אפילו מבוגרים ממש. נעים לאט, לקצב המילים, לקצב אמונתם התמימה.
משהו במעגל הבוטח שלהם מייצב לי את הערפל. אני מרגישה קטנה, לא מבינה כבר כלום. אבל יש מנהל לבירה והוא לא ייטוש ולא יעזוב. וזה תקף גם כשעשרות אלפי חיילים ושוטרים מקיפים אותנו סביב, כאילו היינו קן אויב מסוכן.
המגאפונים הנמרצים מניעים את כולם בדבוקה אחת לכינוס המרכזי. נהר כתום נוהר לשמוע מה ילד יום. הבשורה עוברת בין אלפי הראשים הצפופים: הלילה מפילים את גדרות כפר מימון ופורצים את הדרך לגוש. הלילה מצילים את הגוש. וזה אפשרי.
הערב יורד, וההתרגשות נרשמת באוויר. מתייצבים לטור ארוך, נחש אנשים נחוש. "רק לא באלימות", מתחנן הרב הצרוד במגאפונים, "רק לא באלימות, ורק לא מלחמת אחים". שיר רודף שיר ותפילה רודפת ניגון. בראשנו הולכים רבנים שלובי ידיים ואנחנו אחריהם. עשרות אלפי אנשים צועדים קדימה. החושך סמיך, אבל האופק בהיר. הלילה נגיע לאחינו הנצורים וחרב מתהפכת על צוואר גורלם, כמה קילומטרים מכאן. "את רואה", יעל מושכת לי ביד, "זה האורות שם? זה הגוש". אין מילים לתרגם את התחושות, אבל חשמל עובר באוויר. שותפות לרגע היסטורי, גורלי כמו שמעולם לא ידעתי. לרגע אחד אני כבר לא אני, אלא חלק ממשהו גדול ואין־סופי. העוצמות מידבקות, והתחושות חסרות מילים. אני רק לוחצת ליעל את היד חזק, ואנחנו ממשיכות להתקדם.
פתאום השיירה האין־סופית נעצרת. דממה מוחלטת נופלת במרחב. אדם לא מדבר, והשקט חזק מהקול, מהכול. אני מבטיחה לעצמי שככה נראה מעמד הר סיני. אלפים אלפים עומדים בדממה מרוממת. "מה קורה, למה עצרו?" מישהי לוחשת לפנינו. ואני בטוחה שברגע זה המשיח מגיע. זו תחושה ודאית. עוד רגע והוא מתגלה. סיבוב ראשון סביב גדרות הכפר החסומות, וסיבוב נוסף מתחיל. "זה כדי לבלבל את החיילים", יעל מנדבת הסבר. חייב להיות הסבר.
***
כפר מימון כבר הפך לבלון מפוצץ, גומי ריק שננקב ואיבד את האוויר. מדבקות כתומות דרוסות על האספלט המרוקן. יעל ואני נוסעות בטרמפים לשדרות, משם לירושלים. הדרך שותקת. הסרטים הכתומים המתנופפים על אנטנות המכוניות נראים כמו לעג לרש.
תשעת הימים מרגישים כמו ערב חורבן הבית ממש. אני עומדת בתפילה מול הקיר היחיד שנשאר מהחורבן ונחנקת מהבכי, איכה, איכה, איך ככה. מוצאי תשעה באב ואף אחד לא מחכה לנופש או לחופש. החורבן רק מתחיל. יישוב אחרי יישוב נחרבים עד עפר, נהפכים במלתעותיו של 9-D לעיי הריסות. הרדיו באוטובוס בדרך לסניף משדר דיווחים בלי הפסקה, מגורשים מהגוש שנזרקו למלונות נוסעים להצטרף למאבק על בתי חומש. אני אוטמת קשב. אין בי מקום לשמוע את הפרקליט המשפטי שחושב ש…, ואת הפרשן לענייני מתנחלים שצופה כי…
הכול בוער. הכול סוער. קשה לנשום. בלילות אני יורדת לכותל בחולצת תנועה וסרט כתום, ומצטרפת לאוטובוסים שמרוקנים את משפחות המגורשים הישר לרחבת האבן. הנה מגיעה תהלוכה רגלית של אנשי נצרים, נושאים את המנורה הגדולה מבית הכנסת. לרגע הכול מתערבב לי בערפל הדמעות, תמונה מבית שני או מהיום? היה? הווה?
החניכים מהסניף שלי מקימים שולחן פלסטיק, מציעים שתייה ועוגות לנפלטים מהאוטובוסים. חלקם נראים טרוטי עיניים מבכי, עייפות ודאגה, וחלקם אפילו לא חוננים אותנו במבט. פוסעים קדימה אל הכותל, קבוצה מלוכדת, ראשם זקוף והם שרים בגוש גדול. וקולות הבכי והזעקה נמהלים בקולות שירה רבה.
ואני לא פה ולא שם. ערבוב־י'ה. זו המילה היחידה שעולה בראשי שוב ושוב.
***
עשרים שנים עברו. אנחנו עדיין הולכים בסיבוב כמו בפאתי כפר מימון, אותה נכונות, כמעט אותו תום. סיבוב, ועוד סיבוב נוסף. זו הצעידה לתוככי עומק הגאולה ממש. כאבי הגדילה בלתי נתפסים, צירי הלחץ של הלידה הזאת פועמים מאוד. הגאולה היא לא תוכנית כבקשתך. גם אם זה נראה סיבוב חוזר, זו בעצם ספירלה – כבר טיפסנו למדרגה חדשה.
אנחנו לא יודעים מתי זה יקרה. ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו, בכל יום, שיבוא. אולי היום. רק שלא נפסיק לחכות.
