השבוע אנו מציינים עשרים שנה לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, אחד האירועים הכואבים והטראומטיים בתולדות מדינת ישראל. בשבילי אלו אינם רק ימי זיכרון לאומי, אלא גם ציון דרך אישי, תודעתי וערכי, שבנה אותי והוביל אותי אל המקום שבו אני נמצא היום – בלב קבלת ההחלטות של מדינת ישראל.
באותם ימים הייתי מעורב עד צוואר במאבק בניסיון למנוע את איוולת הגירוש. הובלתי מחאות וניסיתי יחד עם חבריי לזעוק את זעקת ארץ ישראל ואת כאבן של אלפי משפחות שעמדו בפני עקירה אכזרית. על רקע הפעילות הזאת נעצרתי ונכלאתי על ידי השב"כ בתנאים קשים, בלי זכויות בסיסיות ובלי הצדקה אמיתית.
אבל דווקא במרתף ההוא, בחקירה ההיא, חלחלה בי הבנה עמוקה ששינתה את חיי: אסור להשאיר את זירת קבלת ההחלטות ריקה. אסור להשאיר אותה בידי אלו שרואים בארץ הזאת קלף מיקוח או נטל ביטחוני. מי שאוהב את ארץ ישראל, מי שמאמין בזכותנו עליה, חייב להיות שם – במוקדי ההשפעה. לא עוד רק מחאה מבחוץ, אלא אחריות מבפנים. למדתי משפטים, הקמתי עם חברים את עמותת 'רגבים' ובהמשך נכנסתי לכנסת ולממשלה.
והיום, כשאני מביט על מה שהשגנו ברוך ה' בשנתיים וחצי האחרונות – אני מבין עד כמה ההבנה ההיא הייתה נכונה. אנחנו משנים את תפיסת הביטחון ואת מצב הביטחון של מדינת ישראל בכל הזירות – בעזה, בלבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון ומול האויב האיראני – ומשפרים דרמטית את היציבה האסטרטגית של ישראל במזרח התיכון ובעולם כולו.
הקמנו את מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון, שמבצעת ריבונות דה־פקטו בשטח. קידמנו הקמה של חמישים יישובים חדשים, אישרנו בנייה של עשרות אלפי יחידות דיור, הכרזנו על עשרות אלפי דונמים כאדמות מדינה, פרסנו כבישים ותשתיות, חיזקנו את האכיפה נגד ההשתלטות הערבית על השטחים הפתוחים, השקענו בביטחון ובתכנון אסטרטגי.
זו לא סיסמה – זו מדיניות. זו הדרך היחידה להבטיח שלעולם לא יקרה כאן שוב גירוש ושלא תקום חלילה מדינת טרור ערבית בלב ליבה של ארצנו. רק נוכחות יהודית בשטח ויד חזקה בשלטון ימנעו חזרה על הטעות האיומה ההיא.
אנחנו מפתחים את הכלכלה, מקדמים רפורמות רבות וחשובות ומחזקים את עוצמתה הכלכלית, המדינית והצבאית של ישראל, וכמובן, מעל הכול, משכללים את עוצמתה הרוחנית של מדינת ישראל בחיזוק הזהות היהודית והתשתית האמונית שבבסיס קיומנו כעם וכמדינה.
גם לעזה נשוב, ובגדול
ועם כל ההתקדמות – התחושה המייסרת איננה מרפה. ה־7 באוקטובר חשף את גודל המחדל. קרסה התזה הביטחונית שהובילה את הגירוש. לא היה שקט, לא הייתה הרתעה ובטח שלא שלום. הייתה הפקרות. הייתה אשליה מסוכנת שמאחורי קירות וגדרות אפשר להסתתר. והמציאות טפחה על פנינו. נדרש אומץ כדי להכיר בזה – ונחישות כדי לתקן. הובלנו את ביטול חוק ההתנתקות מצפון השומרון והכרנו בשלב הראשון בחומש ובשא־נור כיישובים לכל דבר ועניין, ובעזרת ה' גם לעזה עוד נשוב, ובגדול.
ואי אפשר בלי לדבר על ההבדל בין איך שטיפלו בנו אז ובין איך שמטפלים היום במפגינים אחרים. אנחנו, שנאבקנו נגד עקירת יהודים מבתיהם באהבת הארץ, נעצרנו, נכלאנו, נרמסנו. והיום – מי שחוסם כבישים, משבש את חיי המדינה, ולעיתים מכפיש לוחמים גיבורים – זוכה לליטוף תקשורתי, להאדרה ציבורית, ולחסינות משפטית מוחלטת. גם את מערכת המשפט והצדק במדינת ישראל אנחנו נחושים ומחויבים לתקן.
המאבק ההוא נגמר באובדן חבל ארץ שהגן עלינו. אבל הוא גם התחיל מסע ארוך של תיקון, של בניין ושל צמיחה. בין היתר בזכותו אני כאן, בלב הממשלה והקבינט, מקבל החלטות, מתקצב, מתכנן, קובע מדיניות. כדי שלא יהיה עוד גירוש חלילה. כדי להבטיח ריבונות. כדי שעם ישראל ימשיך להיאחז בארץ ישראל – בכל מקום ובכל מחיר.
ומעל הכול – כדי לנצח. לנצח בכל החזיתות: בצפון, בדרום, בכלכלה, בהתיישבות ובנפש. לנצח ולהשמיד את חמאס, להשיב את כל החטופים, ולהבטיח שילדינו יגדלו בעזרת ה' במדינה יהודית חזקה, בטוחה, מוסרית וצודקת.
הכותב הינו שר האוצר, השר במשרד הביטחון וחבר הקבינט המדיני־ביטחוני של מדינת ישראל
