1
את ארבע השנים היפות של מגורינו בנווה דקלים התחלנו ב'זמן חורף' תשנ"ג (1992), מעט לאחר עלייתה של ממשלת רבין־פרס לשלטון. באנו כמשפחת אברכים צעירה עם שני ילדים רכים, הקטן בן חודשיים והבכור גדול ממנו בשנה. הים, החול, השכנים הנפלאים ומצוות יישוב הארץ היו הבונוס. באתי כדי ללמוד גמרא בעיון בשיטת 'אליבא דהלכתא' בכולל מג"ל המקומי. שיטת הלימוד הובילה בהמשך לעבודה קצרת שנים בישיבת ההסדר בקרני שומרון, אבל גם זרעי העיסוק הממושך בתקשורת נזרעו דווקא שם, בחולות הגוש.
2
בשלהי הקיץ שלאחר מכן פרצו הסכמי אוסלו. בתהליך מדורג, ערפאת ורבבות מחבליו קיבלו תחילה שליטה בעזה בטרם עברו לרמאללה. בהשראת קמפיין 'העם עם הגולן' יזמתי מבצע שניסה לרתום את תושבי העוטף למאבק בהסכמים. גייסנו בני נוער מהגוש לייצר ולתלות בעוטף שלטים בנוסח "אש"ף בעזה – הדרום בסכנה". רבין ופרס לעגו לאזהרות. "לא הייתה אף קטיושה מעזה ולא תהיה אף קטיושה" הבטיח ראש הממשלה. כמו האזהרות נגד ההתנתקות, שצדקתן נרשמה בדם הנטבחים בעוטף אחרי 18 שנים, גם הפצמ"רים והרקטות הגיעו אחרי שהסכמי אוסלו כבר הפכו לעובדה מדממת ונפיצה.
3
חגיגות העשור לנווה דקלים התקיימו בתשנ"ג בצל תחושת מצור ואי־ודאות שריחפה כעננה קודרת מעל יישובי הגוש. אבל רבין הבטיח שגושי ההתיישבות יישארו בשליטת ישראל, ובחרנו באופטימיות, בתקווה ובצמיחה. ובכל זאת, מסמר הערב החגיגי היה שיר המחאה הזועק של הנוער: "אם מותר לי להעיר כבוד ראש הממשלה/ התוכנית הזאת נראית לנו די אומללה/ שוטר פלשתינאי – איך אפשר לעכל?!/ הרי ידיו טבולות בדם, הוא מחבל!". והפזמון החוזר: "נווה דקלים/ מה יהיה עכשיו, כולנו שואלים".
4
לא חלף זמן רב מההבטחות לשקט שיביא אוסלו בכנפיו, וכמעט מדי ערב החלו ערביי חאן יונס לפצוח להנאתם בירי לעבר נווה דקלים. קליעים נותבים שרטטו קווים אדומים בשמי היישוב. בזכות דיונת החול הגבוהה שחצצה בין היישוב היהודי לעיר הערבית, היריות חלפו מעל הגגות האדומים בלי לגרום נזק. בשביל ילדינו הפעוטים, שנחרדו עמוקות מהזיקוקים ביום העצמאות, רעש היריות הפך לשגרה. "אל תפחד", אמר הבכור לשני בעת משחק בחצר, "זה לא זיקוקים, זה רק יריות". הפיגועים הקשים יותר הגיעו בשנים הבאות, עם מטעני תופת ואלפי פצמ"רים.
5
התחלחלנו לראות כיצד התקשורת הישראלית כולה מיישרת קו עם המרת הדת האידאולוגית של ממשלת אוסלו. מלבד ערוץ 7 שנתן פייט, רק מתי מעט לא הצטרפו למקהלה העיתונאית שנרמלה ארגון טרור רצחני ואת רב־המרצחים העומד בראשו, והריעה לממשלה הזוממת למסור לידיהם את השליטה במרחבי ארצנו. שילוב של תמימות ואמונה רתם אותי ליוזמה נועזת שהוביל ראש הכולל, הרב טל, להקמת עיתון ברוח יהודית־לאומית. יצאנו לדרך בלי גב כלכלי או רקע מקצועי. עברו שלוש שנים עד שבקיץ תשנ"ז הגיליון הראשון של 'מקור ראשון' עלה על מכבש הדפוס. כבר הייתי אז ר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ומימיי לא התכוונתי להיות עיתונאי. אבל החיידק התקשורתי שדבק בי בנווה דקלים הביא אותי שנה מאוחר יותר לעריכת 'מקור ראשון', ולאחר מכן, מזה 23 שנים, לעריכת 'בשבע'.
6
עם סיום הלימודים והמעבר לקרני שומרון הקרובה למרכז, הרגשנו קצת כאילו ירדנו לג'וב. לפחות נתניהו הקדים וניצח בבחירות 96', והתנחמנו שמעתה הוסר האיום על עתיד חברינו בדרום. הגוש המשיך לצמוח ולהתפתח, אבל גם האיום הביטחוני מהשכנים הרעים הלך והתעצם. כאשר אריאל שרון המסובך בחקירות הכריז בסוף 2003 על תוכנית ההתנתקות, כבר יכולתי לרשום את מחאתנו על דפי 'בשבע' ולא נזקקתי לשלטים מאולתרים. במשאבינו המוגבלים הצבנו אלטרנטיבה לתקשורת, ששוב התגייסה לקדם את העקירה. הענקנו רוח גבית למיזמי הסרט הכתום, השרשרת האנושית, מבצע 'פנים אל פנים' במשאל מתפקדי הליכוד והצעדה הגדולה אל הגוש שנעצרה בכפר מיימון. מכל עיתוני ישראל, 'בשבע' היה היחיד שסירב לפרסם את מודעות תעמולת הכזב הממשלתית "יש פתרון לכל מתיישב".
7
כאשר הוטל מצור על הגוש והכניסה הוגבלה לתושבים בלבד, החזרתי במשרד הפנים את כתובתי לנווה דקלים. כמה שבועות לפני הגירוש חגגנו בכפר דרום הנחת תפילין ראשונה לבן שעמד לחגוג בר מצווה. בזכות הרישום כתושב הגוש העברתי במחסום את בני המשפחה המורחבת, שחלקה ניצלו את ההזדמנות כדי להישאר בגוש ולהצטרף למאבק של התושבים. חודשים רבים אחרי הגירוש עוד קיבלתי ודחיתי בנימוס הצעות טלפוניות מהרשויות לקורסים מקצועיים והטבות שונות שאני זכאי להם כמי שרשום כתושב מגורש.
8
התמסרנו בכל מאודנו למאבק להצלת הגוש, ובחודשים האחרונים שלפני הסוף הפכה נווה דקלים לביתנו השני. למחרת תשעה באב תשס"ה ראינו בעיניים כלות איך נחילי חיילים בשחור כובשים את רחובות היישוב ומגרשים את התושבים מהבתים. בעיתון קראנו לקו מאבק תקיף, כולל סירוב לפקודת הגירוש הבלתי מוסרית ומאבק פיזי בידיים חשופות מול המגרשים. כאשר אומץ קו מאבק רך יותר, לא סמכתי על ניסים. קיוויתי שלב החיילים לא יעמוד במשימה הלא אנושית של גירוש אחיהם מביתם, אבל ההכנה הפסיכולוגית שעברו אטמה את עיניהם מלראות ואת ליבם מלהרגיש. אנו התומכים שבאו מבחוץ יצאנו מובסים, דואבים ודואגים, אך זה היה כאין וכאפס מול מנת הסבל והייסורים שציפתה לאחינו המגורשים. התקשורת שהשחירה את פנינו לאורך המאבק הריעה למגרשים, והואילה גם להחמיא על האיפוק היחסי של המגורשים שמנע עימות בין אחים. בדיעבד, לנוכח המחיר המר ששילמנו כולנו בשנתיים האחרונות, ספק אם עשינו טובה גדולה לאומה כשקיבלנו על עצמנו להפסיד.
9
ימים ספורים לאחר הגירוש, באישור מיוחד מהצבא, חזרנו ונכנסנו כדי להביא כתבה מצולמת אחרונה מהגוש הריק והחרב. ראינו את בתי היישובים השוקקים כשהם מנותצים לגלי שברים של בלוקים, אריחים וזכוכית. מירי צחי, הצלמת שלנו, התרוצצה בין ההריסות, קולטת במצלמתה את קרעי החיים שהושלכו לעפר בנווה דקלים, בגני טל ובכפר דרום. לא פחות ממראות החורבן הכביד השקט המוחלט, שקט שלאחר המוות.
לצד הכביש סמוך לנווה דקלים מצאנו מוטל שלט דרכים עם שם היישוב. לרגע חשבנו לקחת אותו למזכרת, והחלטנו לוותר. לפני שנה, בסיור בניר עוז השרופה והחרבה, נזכרתי בשלט הזה כשראיתי על קיר ביתם השרוף של יוכבד ועודד ליפשיץ שלט דרכים ועליו המילים גוש קטיף.
מבני הציבור לא נהרסו, ובמרכז המסחרי השמם חלפתי על פני חנות הספרים הנטושה של משפחת שלווה. בבוקר היום המר והנמהר של תחילת הגירוש, י' באב תשס"ה, מצאתי את החנות פתוחה עדיין, במחווה נואשת של היאחזות מאמינה בחיים ובשגרה. נכנסתי ורכשתי שם תנ"ך גדול בכריכה אדומה, שמטעין אותי עד היום בפסוקי פורענות ונחמה.
אני רואה בימים אלה את צילומי הדי־ניינים והבאגרים של צה"ל גורסים לחצץ ועפר את בתי הערבים ברפיח, חאן יונס וג'באליה, שחגגו את הרס בתי שכניהם היהודים ומיהרו להצית גם את בתי הכנסת שנותרו שלמים, ובליבי מהדהד הפסוק "בת בבל השדודה – אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו".
10
חידוש ההתיישבות היהודית בחבל עזה לא נכלל במטרות מלחמת חרבות ברזל, כדי לא לעורר מחלוקת. אבל במסגרת השיח הציבורי בוודאי נכון להעלות את התקווה הציפייה והדרישה לתקן את העוול הערכי הנורא ואת האיוולת הביטחונית האיומה. אחרי עשרים שנה של תשלום מחיר כבד ונורא, מותר לקוות לתיקון. השיבה אל הגוש ובניינו מחדש יהיו שלמים יותר אם יבואו מתוך התעלות רוחנית של הבנת העוול ובקשת פיוס וסליחה. "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם", נאמר בסיומה של מגילת איכה. מתוך השיבה אל ה' נחדש ימינו כקדם ונשוב גם לבנות התיישבות יהודית גדולה וחזקה בעזה. ותתקיים בנו נבואת עמוס "ונטעתם על אדמתם, ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה' אלוקיך".
