הרב עזרא פטרוביץ' היה טיפוס כזה שלא מבטל אף רגע, כך שאת הזמנים המתים שבהם לא העביר שיעור או עסק בגמילות חסדים הוא הקדיש לבניית מכונת זמן, פרויקט צדדי במימון מכון צומת והפקולטה למדעים במכללת ליפשיץ. הרב עזרא אומנם הקדיש המון זמן לפרויקט הזה, אבל המחשבה הייתה שברגע שיצליח יוכל ממילא להשיב לעצמו את כל הזמן האבוד הזה באמצעות אותה המכונה עצמה. איש חכם היה הרב עזרא.
מפה לשם הגיע היום והמכונה הושלמה. לא נלאה את הקוראים פה במכניקת קוונטים או אלמנטים מתורת היחסות של איינשטיין, אבל די יהיה לומר שפריצת הדרך התאפשרה בזכות המון פסוקי תהילים ותאונה מבורכת אחת בדמות שעון שבת שנזרק בשוגג לתוך מיקרוגל פעיל. מרגע שהמכונה פעלה נותר לרב עזרא רק להחליט כיצד יש להשתמש בה נכון. מה גם שהשימוש בה הסתמן כמוגבל לשניים־שלושה ניסיונות, שאחריהם היה סיכוי סביר שכל המכונה תתפוצץ בסערה השמיימה הודות למעורבותו של אותו מיקרוגל ארור ומבורך.
בהיותו דמות כלל־ישראלית היה ברור לרב עזרא שהוא צריך לחזור אחורה לשנות את ההיסטוריה לטובת מדינת ישראל וכל היהודים באשר הם. הייתה מחשבה ראשונית לחזור אחורה לחסל את היטלר התינוק ימ"ש, אבל מבט מעמיק יותר הביא את הרב למסקנה שיש לחזור לשורש החורבן – סיפורם של קמצא ובר קמצא. אם רק יהיה אפשר לסדר את התקרית הקטנה הזאת, הרי לא היה נחרב הבית מלכתחילה וממילא כל הצוררים כלא היו וכל הרשעה כעשן תכלה. אומנם מדובר היה בעניין טיפה מורכב, הרי את שמו של בעל השמחה המדוברת אף אחד לא ידע. כך שהרב עזרא צריך היה ללכת לביתו של בר קמצא מבעוד מועד כדי לעדכן אותו שההזמנה שהוא עתיד לקבל איננה בשבילו ולכן אל לו להתייצב בחתונה ובטח לא להתעקש להישאר.
הרב עזרא אמר תפילת הדרך, נכנס למכונת הזמן ויצא ממנה כמו מלך בשנת 67 לספירה.
לכאורה היינו כולנו מרחק דקות בודדות מביטול החורבן למפרע ותקומת עם ישראל בארצו, אבל הרב עזרא שיהיה בריא במקום ללכת לבית של בר קמצא הלך לבית של קמצא.
אני יודע אני יודע, גם אני הייתי בהלם.
הוא ניגש לדלתו של קמצא, שפתח לו בחיוך גדול והזמין אותו לשבת אצלו בסלון וליהנות מכל המטעמים שבביתו. בחור נחמד היה קמצא. לא פלא שרצו להזמין אותו לחתונה, האיש כיפי ברמות אחרות.
"שמע ידידי", ניגש הרב פטרוביץ לעניין, "אני כאן כדי להגיד לך שבקרוב תקבל הזמנה לחתונה, אבל היא לא מיועדת לך. בעל השמחה שונא אותך. אל תלך, לא יצא מזה שום טוב. סמוך עליי".
קמצא היה בהלם. איך אפשר לשנוא אותו בכלל? הוא הרי היה מהאנשים האלה שמוציאים אבטיח לגינה בשבת בצהריים כל הקיץ ומכבד את כולם ואפילו שלאט לאט כולם התרגלו לזה שקמצא מביא אבטיח והפסיקו להגיד תודה, זה לא היה אכפת לו כי "לא עושים דברים נחמדים בשביל הפידבק, עושים דברים נחמדים בשביל לעשות דברים נחמדים".
איך אפשר לא להתאהב בבחור הזה תגידו לי.
קיצור הוא נעלב, מה זה נעלב. גם התחיל להתחמם. וקמצא האהוב הזה באמת היה בנאדם מאוד נוח אבל כשהוא מתחמם, איך אשתו אומרת, צריך לפנות את היומן שבועיים קדימה כי זה לא יירגע בקרוב. אז הרב עזרא נפרד ממנו לשלום וחזר למכונה. וכשהגיע הרב עזרא בחזרה לזמננו התאכזב לגלות ששום דבר לא השתנה. הכול היה בדיוק אותו דבר (חוץ מהעובדה שאבטיחים היו אסורים לאכילה בתוך חומות העיר העתיקה בגלל מנהג עתיק שאיש לא זכר את מקורו).
הרב עזרא פתח את הגמרא בגיטין רק כדי לגלות שהארץ חרבה בגלל "קמצא והרב עזרא מהעתיד שחימם אותו לחינם" (המקור בארמית).
מיותר לציין שהרב עזרא הרגיש מאוד לא נעים. אז מתוך הבנה שיותר גרוע מזה לא יכול להיות הוא חזר שוב למכונה ויצא שוב בשנת 67 לספירה. הפעם צעד בלי להתבלבל לביתו של בר קמצא ודפק על הדלת. "כבר תרמנו", צעק מישהו מהעבר השני של הדלת. בר קמצא באמת לא היה העיפרון הכי נחמד בקלמר וכל הדיאלוג איתו התנהל על מפתן הדלת ממש.
"תכף יש פה איזו חתונה, אבל חשוב מאוד שלא תלך כי אתה לא באמת מוזמן, זו טעות".
"אני מוזמן לחתונה של בת אחותי בטעות?" שאל בר קמצא מבולבל.
"אה לא לא, לחתונה של בת אחותך תלך, בטח. אני מדבר על חתונה אחרת. רוצים להזמין את קמצא, לא אותך. קמצא פשוט כזה נחמד אתה יודע, כולם אוהבים אותו מאוד. אותך בעל השמחה שונא. אז פשוט אל תלך וככה יהיה הכי טוב לכולם".
מה נגיד, בחור נאיבי היה הרב עזרא. חסר טקט יש מי שיאמרו. הרי אם קמצא הנחמד התפוצץ אז בר קמצא על אחת כמה וכמה. קיצור חזר הרב עזרא להווה רק כדי לקרוא בגיטין שהארץ חרבה בגלל "הסצנה שבר קמצא עשה בחתונה ווא ווא מה הלך שם הוא בא טעון כבר מהבית".
הרב עזרא התכונן לניסיון אחרון. הפעם המחשבה הייתה לחזור אחורה בזמן ולקחת את בר קמצא לטיול של חצי שנה בפרס עד שתעבור החתונה הזאת וכל הדרמות הנלוות אליה. הוא התכוון לצעוד לתוך המכונה, אבל בדיוק אז המיקרוגל מיצה את הזוגיות שלו עם שעון השבת וכל המכונה התפוצצה לכל הרוחות.
הרב עזרא ישב על הרצפה מדוכא, אבל ועצוב. מניעת החורבן חמקה מבין אצבעותיו והעבר נותר איתן כסלע.
אבל אחרי כמה דקות ארוכות של מחשבה חייב היה הרב עזרא להודות שההצצה הקטנה לעבר הותירה רושם שהחורבן הזה, מה לעשות, היה קורה כך או כך. כי כשחיים על חבית חומר נפץ הפיצוץ הוא רק עניין של זמן. אז הוא החליט שאולי טוב יהיה להישאר בהווה ולראות מה אפשר לעשות איתו. אולי עדיין לא מאוחר.
לתגובות:
