באמת רוצה מקדש?
אשתף בכנות, ימי האבל על המקדש הם מראה לא נעימה למקום שלי. כמו כל יהודי של בית כנסת גם אני מבקש בכל תפילותיי על מקדש. כבר אחרי הברייתא על י״ג דברים שהתורה נדרשת בהם אני מבקש ״שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבודך ביראה…״. אני מבקש בשמונה עשרה ״והשב את העבודה לדביר ביתך״, שברתי כוס בחופה, נשבעתי ״אם אשכחך״, ובבית אמה על אמה זכר לחורבן.
אבל עם יד על הלב – אני צריך להתאמץ מאוד כדי להרגיש שחסר לי בכלל משהו בלי המקדש ההוא שחרב אלפיים שנה לפני שנולדתי, ולגמרי התרגלתי לעולם בלעדיו. והאמת, לא תמיד המאמצים עולים יפה.
תשעת הימים עכשיו. אני מקפיד לא לכבס, לא לגהץ, לא לשמוע מוזיקה, אבל לומר שקמתי הבוקר עם תחושת אבלות אמיתית על הבית ההוא? ממש לא. וכשאני נזכר במה שתיארו חכמים על תחושת האבל הקיומי שלאחר החורבן, אנשים שלא רצו לאכול לחם כי בטל לחם הפנים, לא רצו לשתות מים כי בטל ניסוך המים, לא רצו לאכול בשר כי בטלו הקורבנות, ובכלל איבדו את טעם החיים – אני מתמלא צער מזה שאין לי גרגר מן הצער ההוא.
הצער על חוסר הצער הביא אותי בשנים עברו לרכוש את מחזור המקדש, בתקווה שיבעיר בי אש של כיסופים. ובאמת מראה הכרובים והוד הכהן הגדול עוררו מעט את הנשמה מתרדמתה, אבל לבושתי ברגע שראיתי את הקורבנות הנשחטים, את הכהן מזה דם על קרנות המזבח או שולח שעיר לעזאזל, לא זו בלבד שלא השתוקקתי, גם המעט שהתעורר בי גבה, אפילו נסוג לאחור. אני לא מצליח למצוא בעצמי שום קשר בין שחיטת פר או איל לקרבת ה'. אני יודע שה' ציווה, אני יודע שזה היה רצונו, ועדיין דבר לא חסר לי בלי זה היום. אני לא באמת רוצה בזה.
ורצוני לרצות. באמת רצוני לרצות.
אורות במקום כלים
בצר לי אני מניח לכלים והולך אל המהות – איך נעשתה העבודה במקדש זה לא העניין, ומי יודע אם צורת העבודה לא תשתנה לעתיד לבוא, הרב קוק למשל סבור שכן. מה שחשוב הוא מה קרה בעקבות הנוכחות של מקדש והעבודה בו. האורות ולא הכלים. ושם אני מתחיל למצוא את עצמי משתוקק.
אני מסתכל על העולם המערבי שכבר עשה הכול בשביל למצוא את אושרו – שבר את כל המסגרות, קידש את החופש להיות כל מה שרק רוצה, הסיר מעצמו כל שיעבוד, אפילו הטבע לא יכתיב לו מי הוא ומה הוא והאם הוא איש או אישה או לא אחד משניהם, והעולם המערבי המשוחרר איבד את אושרו. שיעור התאבדויות גבוה במיוחד בארצות השפע והעצבות, ילודה שלילית כי מי רוצה להביא חיים לעולם ריק ממשמעות, ומה פתאום לגרום לילדים שאתה אמור לאהוב לסבול את הסבל שאתה סובל.
בנקודה הזאת אני מדמיין מקדש. המקום הזה שאליו הולכת אישה לאחר לידה. זה עתה היא הביאה חיים חדשים לעולם, שמחה גדולה מצד אחד, אבל מצד שני חוותה צירים חבלי לידה וכאבים. היא למדה על בשרה ונפשה איך חיים כרוכים בכאב, איך הבאת חיים מלווה בצער. מה עושים עם המתח הזה? מבקשים משמעות לחיים, ערך לקיום האנושי. הערך הזה מתגלה במפגש הקרוב עם ה׳. היא מגיעה אל המקדש כדי להתקרב, כדי לספוג משמעות לעולמה, כי אם יש לעולם תוכן ומשמעות הרי שאפשר לחזור לחיי המשפחה בכוחות מחודשים, הרי שאפשר לצלוח כל משבר וכאב.
זו לא רק היולדת, זה המקום של כל אדם להתפייס מחדש עם עצמו ועם בוראו. אני מדמיין לרגע עולם בלי משא של תחושות אשמה וייסורי מצפון, בלי שק של שרצים שתלוי מאחוריי ומכביד על שמחת החיים. בעולם שלנו קשה מאוד להתנקות. והנה מקום מרכזי במקדש נועד לחוטאים המבקשים לתקן. לא מדובר באיזו פעולה טכנית וחיצונית כמו תא הווידויים הריק מתוכן, מדובר במסע רציני של תיקון, של הכרה בחטא, של התקרבות ושינוי תודעה, מסע שבסופו אדם באמת נולד מחדש. פעם זה עבד דרך קורבנות. אם גם בבית השלישי יהיו קורבנות, משהו מאוד יסודי בתוכנו ישתנה לשם כך, אבל אולי זה יקרה בדרך אחרת. מי יודע. יהיה אשר יהיה, מכל מקום בני אדם יוכלו לחיות מתוך התחדשות נטולת אשמה.
לעתיד לבוא, כך מבשרים חז״ל, יגיע גם השלב שכל קורבנות החטאים יתבטלו, ורק קורבן תודה יישאר. לזה אני בוודאי כוסף – קשה לדמיין את זה, אבל אני מנסה. היום כמעט כל מעשה נעשה מתוך חיסרון ומצוקה – החשש מרעב שולח אותנו לעבודה, הפחד ממה יגידו מניע לפעולה, מצוקות פיזיות ונפשיות מזיזות את הכול. דמיינו לכם מקדש של קורבן תודה, כלומר חיים כאלה שהיש והכרת הטוב הם המנוע הקיומי שלהם – אתה הולך לעבודה כי אתה אוהב אותה, כי אתה מכיר בערך השליחות שבה, אתה מתנהל במשפחה ובחברה מתוך שמחה על היש ולא פחד מהאין. לזה אני בוודאי משתוקק.
בעיקר אני משתוקק למחשבה שהמקום הזה יהיה מקום התוועדות עם ריבונו של עולם, נוכחות גלויה בחיינו, אולי נבואה, מי יודע, בטוח קרבה.
ובמישור הלאומי אני משתוקק עמוקות לכך שנכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ולכך שגויים ינהרו אליו, שהמקום הזה יתחיל להיות מגנט רב עוצמה לכל מבקשי תקווה ומשמעות, מוסר ועמקות מכל רחבי העולם. מקום שיחזיר את עם ישראל למקום הראוי לו.
והכי מפחיד
ומה הדבר שאני הכי חושש ממנו כשאני חושב על בניין המקדש? שחס וחלילה לא יהיה בית המקדש כיום ירושלים. שלא יהיה ״שלנו״, ״של המגזר״, שיהיה באמת של כולם.
יחדיו
ובאופן הכי פשוט אני משתוקק למקום שיאחד אותנו סביבו, שבאמת יעשה את כל ישראל חברים. פעם ״אהבת ישראל״ הייתה חזק באופנה, גם המילה ״אחדות״ הילכה קסם על אנשים, לא בטוח שבכל המגזרים אבל בציונות הדתית היא הייתה הדם שזורם בעורקים. גם היום, כך אני מניח, זה עדיין נכון אצל המון אנשים, אבל צריך להודות שמשהו בתשוקת האחדות נסדק – אולי זה חורבן גוש קטיף וההבטחה ״באהבה ננצח״ שנחלה תבוסה, אולי זו חגיגת הפרוגרס שבשם הפלורליזם הפכה להיות תנועה כל כך לא פלורליסטית שדורסת ברגל גסה ואף אחד לא מוכן להידרס בשם האחדות והאהבה, אולי זו העובדה שהציונות הדתית תפסה בשנים האחרונות מקום נכבד לצד הגה השלטון, וממקום של כוח הצורך להיות אהוב ולבקש מכנה משותף כבר לא קיומי כל כך. אני באמת לא יודע בדיוק על מה להצביע, אבל זה לא מה שהיה.
עלעול קל בעלוני שבת שמהדהדים את השיח המגזרי יעיד על כך בקלות, אבל כדי שלא להסתמך רק על תחושות, בדקתי. הלכתי בכוונה לעלון שהשם שלו מעיד על כך שהאהבה יקרה לו, ״באהבה ובאמונה״, עברתי על הארכיון של העלון, השוויתי כותרות של כותבים מרכזיים מלפני עשרים שנה ומעלה לכותרות של השנים האחרונות – הפער צועק לשמיים. רוחות של אהבה נשבו בו אז, רוחות של מלחמה מנשבות בו בשנים האחרונות. ולא מדובר במלחמה עם האויבים מבחוץ, זו מלחמת תרבות ומלחמה בלהט״ב ומלחמה בפרוגרס, ועוד מלחמות לרוב.
אף אחד לא נסוג מאהבת החינם ומערך האחדות, אז אומרים: ברור שערך האחדות הוא יקר מאוד, אבל… והאבל הזה מפרק את הכול. גם אנשים שמסורים לאחדות נתפסים כחסרי חוליות, כי עכשיו זמן מלחמה, בתוכנו כאמור, וצריך לנצח בה.
ואני רק מזכיר לעצמי בימים האלה שאין השכינה שורה באתר פגום, ובמקום של פילוג ושנאה ריבונו של עולם לא עושה לו בית, וחבל כי כבר השתכנעתי מעצמי שממש כדאי.
לתגובות:
