חודש אב הוא חודש מפתיע במיוחד, ויש בו מעין אחדות של הפכים. זהו חודש שבו קרתה לנו צרה פעמיים (עיינו נחום א, ט), ועל אף הבקשה של חודשי תמוז ואב מהקדוש ברוך הוא, שלא יקרה בהם שמדו של המן – כיוון שכבר קרתה בהם פעם אחת צרת החורבן של בית ראשון (ילקוט שמעוני אסתר תתרנד) – אכן קרה בו חורבן נוסף, וגם בית שני חרב בו, חורבן שהביא גם לגלות ארוכה שעד ימינו אלה לא הסתיימה לחלוטין.
מאידך, באופן שאיננו ברור, דווקא מחודש זה ודווקא ממגילה שכולה קינה למדו חז"ל כי ישנה חשיבות מיוחדת לראשי חודשים. הגמרא בפסחים (עו, ב) לומדת ממגילת איכה שראש חודש נקרא מועד – "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (איכה א, טו).
החודש הזה מאחד בתוכו את המאורעות הקשים ביותר: "נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו, ב), ומאידך את המאורעות השמחים ביותר, עד שאמרו: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים (משנה תענית ד, ח), משום "שבו כלו מתי מדבר בשנת הארבעים. ובו נתבטלו אותן השומרים שהושיב ירבעם בן נבט שהיו מונעים את ישראל שלא יעלו לרגל. ובו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ובו היו פוסקים מלכרות עצים למערכה" (רע"ב שם). עד כדי כך הם הדברים, עד שהבן איש חי דורש כי החודש קרוי אב מכיוון שהוא עתיד להיות אב לשאר חודשי השנה (בא"ח דברים). כדי לעמוד על הדברים, נלמד על עניינו של החודש מספר העוסק ביצירתו.
חודש אב על פי ספר יצירה
בספר יצירה ישנה משנה העוסקת ביצירתו של חודש אב: "המליך אות ט' בשמיעה וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם אריה בעולם ואב בשנה וכוליא שמאלית בנפש זכר ונקבה" (ספר יצירה על פי נוסח הגר"א, פרק ה, משנה ח, בבא ב). חלקי המשנה הללו נראים – כדרכה של משנה פנימית ונסתרת – כמו חיבור אקראי בין מרכיבים. אבל כשנעמוד ונעמול להבין את המשמעות העמוקה של אותם חלקים, יתגלה לנו באופן עמוק במיוחד עניינו של חודש אב מהו.
תחילה נזכיר כי המשניות בספר יצירה בנויות כך שהן מתארות את יצירת העולם בשלושה מימדים: עולם – כלומר המרחב הפיזי של העולם על כל בריותיו; שנה – מימד הזמן; נפש – האנושות על מרכיביה. על כל המרכיבים הללו פעל בבריאה כוח יצירתי, וכשזה "פגע" באחד הממדים הוא יצר יצירה מסוימת. ספר יצירה מתאר כי אבני הבניין שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הן אותיות האל"ף בי"ת, כשהתצרף היוצא מהן הוא הכוח שיצר וברא את כל פרטי העולם והחוקים שמצויים בו ומנהלים אותו.
המשנה מתארת כי דרך האות טי"ת ברא הקדוש ברוך הוא את חלקי הנפש – איבר: כליה שמאלית, ואת התפקוד שיש בנפש: שמיעה (אין הכוונה שהשמיעה מופיעה בכליה, אלא תפקוד לחוד ואיבר גופני לחוד, ואין כאן אפשרות בגלל המסגרת המצומצמת לבאר את ההקשר ביניהם). עוד מתארת המשנה כי הממד הזמני שנברא על ידי האות טי"ת הוא חודש אב, וכי הבריה הקשורה לעולם, כלומר למרחב הזמני שנברא, היא האריה – אריה בעולם. כלומר, על מנת להבין את המשמעות של חודש אב, שומה עלינו לחקור מהו המכנה המשותף במה שנברא במקביל לחודש אב, וההקשר שלו לאות טי"ת. כך גם נוכל להבין את המשמעות הטמונה בחודש הזה.
אות טי"ת – טובה סתום בתוכה
תחילה ננסה לעמוד על המשמעות המיוחדת של האות טי"ת. הזוהר מספר (חלק א' ג, א) כי כשהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם עלו לפניו כל אותיות האל"ף בי"ת בהצעה לברוא דרכן את הבריאה. כשעלתה לפניו האות טי"ת כך אמרה: "עלתה האות ט'. אמרה לפני ריבון העולם: נוח לפניך לברוא בי עולם? שאתה מתקרא על ידי טוב וישר! אמר לה: לא אברא בך עולם, שהרי טובך סתום בתוכך וצפון בתוכך. זהו מה שכתוב 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך' (תהילים לא, כ). והואיל והטוב גנוז בתוכך, אין לך חלק לעולם הזה שאני רוצה לברוא אלא רק לעולם הבא. ועוד, שבשל כך שטובך גנוז בתוכך יטבעו שערי היכל בית המקדש, וזהו מה שכתוב 'טבעו בארץ שעריה' (איכה ב, ט)".
האות טי"ת נראית כאות ו' כפופה כלפי פנים, ואות זי"ן יציבה מצד שמאל, ששתיהן מחוברות על ידי בסיס רחב. על פי דברי הזוהר ועל פי דברי מרן הראי"ה קוק בריש מילין (אות טי"ת), מובן כי המשמעות הנגזרת מתצורת האות שיש בה צורת ו' הכפופה פנימה, היא יצירה של טוב הסתום וגנוז בעולם, כך שאיננו יכול להופיע במציאות העולם הזה, אלא רק כשהעולם יהיה מתוקן לעתיד לבוא. הזוהר עוד מוסיף כי אותו טוב גנוז כל כך, עד שדווקא בשל כך נחרב הבית. הזוהר כאן בעצם מכוון לדברי ספר היצירה, שחודש אב שבו נחרבו בתי המקדש נברא על ידי האות טי"ת. וזאת משום שהטוב הראוי להתגלות בעולם הזה אינו יכול להופיע.
כליות, שמיעה, אריה – חישופים של הטוב הגנוז בעולם
כשנתבונן על התיאור של האיבר שנברא באות טי"ת על פי ספר היצירה, כלומר הכליה, נוכל לאבחן כי גם הכליה עוסקת בחיפוש אחר הטוב הטמון במציאות שלפניה. תפקיד הכליה הוא שמירה על הומאוסטזיס – כלומר על רמה יציבה של תנאים פיזיקליים וכימים השוררים בתוך גוף האדם לצורך פעילות מיטבית. המשמעות המעשית היא שהכליה צריכה לשמור על איזון במשק המים של הגוף על ידי סינון החומרים העוברים בדם וריקון הפסולת אל השתן. למעשה, הכוונה היא שהכליה מבררת את החלקים הטובים המצויים בתוך הדם, ומשאירה רק את הפסולת לצאת אל מחוץ לגוף. הכליה, אם כן, אף היא עסוקה למצוא את הטוב הצפון בתוך מציאות שיש בזה זיהום כללי.
גם חוש השמיעה, אותו חוש שעליו מצביע ספר יצירה כנברא מהאות טי"ת, אף הוא מהווה דוגמה לעיקרון זה של מציאות טובה גנוזה וטמונה. השמיעה – לעומת שאר החושים, ראייה, הרחה, מישוש וטעם – אין לה מובן וערך כלל, אלמלא נכנסים גם למשמעות של הצליל הנשמע. אם בראייה האדם מסיק מהבטה קצרה מה שעומד לפניו, אם על ידי טעימה האדם מבין באופן ישיר מהו טעמו של המאכל, אם בהרחה האדם נוכח באופן בלתי אמצעי ומהיר האם יש כאן ריח טוב או לא – הרי שבשמיעה אין הדבר כן.
בשמיעה, האוזן נחשפת למגוון צלילים, אומנם כדי שאלו יתארו משמעות על האדם לעבור שלב נוסף ולהבין את התוכן של הנשמע. כך ייתכן ששני אנשים ישמעו בדיוק את אותם צלילים, אך רק זה שמבין את השפה שבה נאמרו הצלילים יבין את התוכן הפנימי של הנשמע. אם כן, אף השמיעה מהווה מציאות שבה הטוב והמשמעות גנוזים בתוך המציאות החיצונית, כלומר התוכן גנוז בתוך חיצוניות הצלילים שהאדם שומע.
כך גם בחלק העולם שנברא על ידי האות טי"ת, כלומר האריה. בעקבות נבואת יחזקאל (א, י) שבה תוארה החיה כי פני האריה שלה פנו אל הימין, אנו למדים שמידתו העצמית של האריה היא מידת החסד והאהבה. מאידך, האריה הרי הוא חיה טורפת כך שהרבה חסד אנחנו לא פוגשים בה, ואוי לו לאדם שיסמוך על חסדיו של האריה אם הוא נפגש איתו בכלוב משותף!
אלא שנשיאי חב"ד הסבירו כי האריה הוא מלא תשוקה ואהבה ללהקה שלו, שאותה הוא רוצה להאכיל ומתוך כך יש לו כוח להתגבר ולטרוף. כלומר יש כאן מציאות מלאה חסד, שמצויה ומופיעה דרך כלי גבורה (אדמו"ר האמצעי, אור התורה פרשת נח, עמ' תרי"ח). אם כך, גם האריה הוא הדגמה חיה למציאות טובה הגנוזה בתוך כלי בעייתי וחשוך.
אב – טובו גנוז בתוכו
על פי זה ניתן להבין יותר מהי משמעותו של חודש אב, ומדוע הוא נברא דווקא על ידי האות טי"ת. גם טובו של חודש זה גנוז בתוכו, בתוכיותו, ועל כן אם מתחילת החודש אנו ממעטים בשמחה, הרי שאמצעו ותוכו ממש – ט"ו באב, הוא מהימים הטובים ביותר לישראל. חודש אב, שייהפך לנו לששון ולשמחה, גם תובע מאיתנו העמקה בעיקרי החיים המצויים בתוך תוכיותה של המציאות.
בית המקדש, שהוא המציאות הפנימית ביותר שבכל העולם, הוא זה שחרב לנו. מתוך כך אנו חסרים כל כך הרבה, ונתבעים לזכור את בית המקדש, שאת תוכיותו – המקדש הפנימי וקודש הקודשים שבליבות ישראל – "ושכנתי בתוכם", לא ניתן להחריב. מתוך שנחיה ונבליט את השכינה השרויה בישראל, ששורה דווקא בהתאחד האחים לבית יעקב, נזכה גם להשיב את הבנים האובדים בתוכיות עזה החרבה והעשנה, ונזכה גם לראות ולהתנחם בבניין ארצנו וערי אלוקינו.
הכותב מכהן כר"מ בישיבת מעלות, ראש פרויקט רבנן דאגדתא
–
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת:
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
–
