גוש קטיף היה מיקרוקוסמוס של מדינה יהודית. היה שם חתך אמיתי של עם ישראל: ציבור דתי, מסורתי וחילוני. היו בו עולים מ־21 מדינות, החל מבני המנשה מהודו, דרך אתיופיה, אנגליה וארצות הברית, ועד מזרחיים ואשכנזים, מושבניקים ועירוניים, בני תורה ואנשי עמל. ציבור זה באמונתו, בצניעותו ובמעשיו, ריסק את כל הסטראוטיפים שהשמאל ביקש להדביק לו: "פרימיטיבי", "בבוני", "משיחי", ועוד שלל תיאורים מתנשאים.
גוש קטיף היה בשורת חיים, ציונות אמונית ומעשית: הפרחת השממה וחקלאות פורצת דרך, וכן שילוב תורה עם עבודה, תורה עם מדינה, תורה עם צבא ואהבת עם וארץ, ערבות הדדית, מסירות נפש, חום אנושי ופתיחות. דוגמאות חיות לכך יש רבות. ראשית, מסירות נפש ביטחונית: למרות שנים של טרור בלתי פוסק, כמעט אף משפחה לא עזבה את הגוש מטעמים ביטחוניים. הנה אנקדוטה, משפחה שניצלה בניסי ניסים מפיגוע ירי קשה, הורים ושלושה ילדים, עזבה מיד בעקבות הטראומה אך חזרה כעבור שנה בטענה "לא יכולים בלי גוש קטיף". דוגמה נוספת היא חקלאות ניסית. זכינו לראות במו עינינו את הקץ המגולה, וחולות נודדים הפכו לאדמה מניבה. חסה, שהיא גידול חורף, גדלה בקיץ לוהט בחממות. שיחי עגבניות הודלו לגובה 15 מטרים, דשא צמח ישירות על חול, ועוד.
חווינו ניסים גלויים. אין כמעט מי שלא חווה ניסים וראה אלוקות עין בעין. דוגמה לכך היא פצצת מרגמה שפגעה ברצפת בטון במכון התורה והארץ, בזמן ש־35 איש ישבו שם. הרסיסים עפו לכל עבר בין ראשי האנשים, וכולם יצאו ללא פגע. כך גם כשיותר ממאה פצצות מרגמה נפלו בתוך יממה בגוש קטיף, ואיש לא נפגע (בגוש לא היו ממ"דים ולא הייתה אזעקת צבע אדום). פצצות מרגמה נפלו ליד רעייתי, בתי ונכדתי והרסיסים חלפו ביניהן, ואיש לא נפגע.
גוש קטיף היה אימפריה של תורה ושל חקלאות. בגוש היו עשרות מוסדות תורה – ישיבות הסדר, כוללים, תלמודי תורה, מדרשות ומכינה תורנית קדם־צבאית. כל אלה לצד אימפריה חקלאית מהשורה הראשונה, שהייתה יצואן מוביל של מדינת ישראל לירקות, פרחים, מוצרים ללא חרקים ועוד. הדבר היותר משמעותי היה שאנשי התורה והחקלאות חיו בהרמוניה זה לצד זה, בהפריה הדדית.
למה החריבו?
השמאל ההיסטורי, שנשא את דגל הסוציאליזם וההומניזם, מצא את עצמו בפשיטת רגל רעיונית. בעיניים כלות הוא ראה שקם ציבור חדש, אמוני, אידיאליסט, קורא בשם ה', אופטימי, "ובכל אשר הוא עושה ה' מצליח דרכו". השמאל לא הסכים ולא השכיל להכיל זאת, וכפי שהעיד סגן שר הביטחון (וכפי שנראה בהמשך) הם ידעו שהגירוש יגביר את הטרור, ובכל זאת העדיפו להרוס יישובים. מצמרר.
וכך כתב יאיר לפיד בעיתון ידיעות אחרונות (13.10.2005), זמן קצר לאחר הגירוש והחורבן המזעזעים של גוש קטיף: "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה?… זה לא למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה לא היה קשור לפלשתינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום… המניע היה אחר לגמרי. הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין החברה המתנחלית לבין החברה הישראלית… בעשרים השנים האחרונות עשו הדתיים־לאומיים שימוש נרחב בעם החילוני כדי להגשים מטרות פוליטיות ובעיקר אמוניות… אלא שהישראלים לא אוהבים להיות חמורים".
ולהבדיל, דברי ידידנו פרופ' אלישע האס – ביופיזיקאי ויושב ראש לשעבר של חוג הפרופסורים לחוסן מדיני ('בשבע', 24.7.2015): "תוכנית ההתנתקות לא הייתה אירוע נקודתי אלא שיאו של מאבק בין הציונות החילונית לזו הדתית, שהתפתח מאז מלחמת יום כיפור. שמעתי את סגן שר הביטחון אומר שנה לאחר קריסת הגוש: 'ידענו שאסור לצאת מעזה בלי הסכם, ידענו שזה יביא טרור – אבל רצינו ששרון יהרוס יישובים'… ההתנתקות לא הייתה התנתקות מחבל ארץ, אלא ביטוי לשאיפה להתנתק מהיהדות. תלמידי בן־גוריון וברנר תקפו את תלמידי הרב קוק". וכך אמר הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ לגרשון הכהן, בעיצומו של הגירוש: "אנחנו צריכים לדבר על המשיחיות… ה'שבתי צביים' החדשים".
ויש לשאול, כיצד "עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה" הפך ל"עם נבל ולא חכם", והגיע למצב שבו הוא מאבד חלקים מארצו ועמו לדעת, כשאין אויב שמכריחו לעשות כן? כיצד עם החפץ חיים, הביא לארץ בהסכמי אוסלו כ־40 אלף מחבלים רוצחים, חימש אותם, אימן אותם והאמין שהם ישמרו עלינו "בלי בג"ץ וצלם"?
הגמרא במסכת מגילה אומרת: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים – כשהם יורדים, יורדים עד עפר; וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים". מדוע היהודים יורדים עד עפר, מתחת לכל לגויים ובעלי החיים ואפילו מתחת לגללי בהמות? מדוע שלא נהייה ככל הגויים? הגמרא במסכת שבת אומרת: "ישראל נמשלו ליונה, מה יונה – כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצוות מגינות עליהם".
כוח היונה בכנפיה, הם כוח החיים שלה. בהיעדרן היא חסרת חיים, כשהיא טרף קל לכול. כוח החיים של האומות הוא הטבע. אך טבעו של עם ישראל הוא על טבעי, הוא אלוקי. "אני אמרתי אלוקים אתם ובני עליון כולכם", "בנים אתם לה' אלוקיכם" ו"נצח ישראל לא ישקר".
כאשר אנחנו מנסים לחקות את הגויים, אנו מאבדים את מקור חיותנו, ואז בהכרח אנו נופלים לעפר ונרמסים. כשנחזור אל הטבע האלוקי שבנו, כעם ה' וכעם סגולה, נזכה לעלות לכוכבים. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". הלוואי שנזכה.
