היה זה הלילה שלפני הגירוש משא־נור. השעה: שלוש וחצי לפנות בוקר. אנשי מטה המאבק של שא־נור ישבו מכונסים בבניין המצודה ביישוב, כשלחדר נכנסו ארבעה חברים נוספים: אליקים העצני, הרב אליעזר ולדמן, חבר הכנסת אריה אלדד וגדי דור. "גוש קטיף כבר חרב", בישרו ליושבים בחדר, "כולו ריק. גם כדים וגנים ריקים. נותרו רק חומש ושא־נור. אם לא יקרה נס גלוי – מחר יגרשו אתכם. תתחילו לחשוב איך אתם חוזרים".
אחד היושבים בחדר, תושב שא־נור מפעילי המאבק נגד העקירה, היה צעיר בשם יוסי דגן. הדברים חלחלו עמוק לליבו. "חזרתי הביתה בארבע לפנות בוקר", מספר היום דגן, שהפך בינתיים לראש המועצה האזורית שומרון. "יצאתי עם אוריה אשתי לחצר הבית שלנו. העמק היפה של שא־נור היה פרוס מתחתינו, כולו מלא אורות מהבהבים של כלי רכב צה"ליים ומשטרתיים, ציוד כבד ושמונת אלפים חיילים שהובאו כדי לגרש אותנו. מולם היינו ביישוב בסך הכול 170 גברים ו־170 נשים. לקחנו אבן מהגינה שלנו והנחנו אותה בארון בסלון. 'אם לא יקרה נס', הבטחנו אז לעצמנו, 'נשמור על האבן הזאת, וכשנחזור לפה היא תהיה אבן הפינה לבית שלנו'". האבן מחכה עד היום בסלון ביתם של יוסי ואוריה דגן בשבי שומרון, אבל עשרים שנה אחרי – היא קרובה יותר מתמיד למלא את ייעודה.
ביטול חוק ההתנתקות שעבר לפני כשנתיים בכנסת, בתוספת החלטת ממשלה דרמטית שהוביל לאחרונה השר בצלאל סמוטריץ' על הקמת יישובים חדשים, בהם חומש ושא־נור, מסמנים היפוך מגמה היסטורי בצפון השומרון. אם לפני עשרים שנה גרף ההתיישבות היהודית בחבל הארץ הזה הלך והידלדל, עד לנקודת השפל של עקירת ארבעה יישובים במסגרת תוכנית ההתנתקות, הרי שכעת הגרף מסמן תנועת צמיחה ופריחה שבכוחה לשנות מן הקצה אל הקצה את המפה ההתיישבותית, וכנגזרת שלה גם הביטחונית, של חבל הארץ הנרחב, היפהפה והאסטרטגי הזה.
היינו כחולמים
"במשך 17 שנה הישיבה פה נלחמה. היה כאן מערב פרוע בצפון השומרון, בכל האזור של ג'נין המדינה לא ניהלה שום דבר, בתחום הביטחוני הכול היה פרוץ. ופתאום – היינו כחולמים!" כך מתאר הרב מנחם בן שחר, מרבני ישיבת חומש, את המציאות החדשה והפלאית בעיניו, שקורמת עור וגידים בתקופה האחרונה בצפון השומרון.
העקירה מצפון השומרון, שבאופן טבעי גם הסיגה משם את הנוכחות הצה"לית, הפכה את המרחב שממרכז השומרון ועד רכס הגלבוע למשכנה של מפלצת טרור שמרכזה בג'נין. רוב פיגועי הטרור יצאו מהעיר הזאת, ירי לכיוון יישובי הגלבוע הפך לתופעה שגרתית, וגם רמזים לירי טילים כבר נצפו באזור. מלחמת חרבות ברזל הביאה את צה"ל למבצע עומק גם בנפת ג'נין, אבל מה שעשו עשרים שנות נסיגה קשה לתקן במבצע אחד.
אך מול מפלצת הטרור הגדלה והולכת, היו יהודים שסירבו להיכנע למציאות שגזרה ממשלת ישראל של תשס"ה. אל צפון השומרון, בניגוד לרצועת עזה, היה קל יותר להחזיר את הנוכחות יהודית, מרחק דקות נסיעה ספורות מהיישוב שבי שומרון. וכך, שנתיים לאחר העקירה, בשיתוף פעולה של מטה חומש תחילה, מועצת שומרון ופעילים נוספים, החלו העליות לחומש. מה שביסס את הנוכחות היהודית במקום הייתה ישיבת חומש המתחדשת בראשות הרב אלישמע כהן. הישיבה עברה תלאות רבות, הן רדיפות בידי המערכת הביטחונית והן מחסור בתנאי מחיה בסיסיים, אבל ראש הישיבה ותלמידיה לא אפשרו לשום קושי להסיט אותם מהמטרה – יישוב יהודי בחומש.
מאז כינון הקואליציה החדשה, נחל המאבק העיקש והסיזיפי של אנשי ישיבת חומש, הרווי במסירות נפש, שתי הצלחות שהפכו את קערת העקירה על פיה: העברתו של ביטול חוק ההתנתקות בכנסת, מה שאיפשר את השהות החוקית בחומש, ולאחרונה כאמור החלטת ממשלה על הקמתם מחדש של היישובים חומש ושא־נור.
הביטוי "היינו כחולמים" של הרב בן שחר נסוב על צעד נוסף קדימה: פריחה התיישבותית כמעט דמיונית שמתרחשת כיום בצפון השומרון. מחבל ארץ שננטש, שגם כך ההתיישבות בו הייתה דלילה, מסומנות כיום על המפה עוד ועוד נקודות חדשות במרחב, כולן פירות ושלוחות של ישיבת חומש – בוגריה ותלמידיה.
בהר עיבל, הר שמעולם לא היה יעד ליישוב יהודי של ממש, וגם התיירות בו נאחזה בשיניים, מתקיים מזה שנה כולל אברכים שאותו מחזיקים בוגרי ישיבת חומש. השנה הזאת הולידה אחיזה ממשית בדמות חווה שהוקמה על ההר, ולאחרונה התקבלה הגושפנקה הרשמית והמפתיעה: הר עיבל נכנס לרשימת היישובים החדשים שאישרה הממשלה, וכעת ברשות ובסמכות יקום בו יישוב יהודי חדש, במרחב שהיה עד כה בסכנת השתלטות ערבית מתמדת.
שכונת נופי אלחנן היא נקודה נוספת בצפון השומרון שהקימו בוגרי ישיבת חומש, והיא שכונת בת של היישוב ענב. מערבית לשבי שומרון הוקמה גבעה נוספת, גם היא של אנשי ישיבת חומש, שהקימו גם חווה נוספת במרחב שבין שבי שומרון לענב. בחומש עצמה נשלחו זרועות אל רכס גבוה יותר בשם אבו יזיד, גם שם הקימו בחורי חומש חווה נוספת. כל אלו, אומר הרב בן שחר, הם תוצאה ישירה מכוחה של הישיבה: "התחושה היא שלימוד התורה בחומש הוא זה שהביא לפריצה מדהימה בצפון השומרון, עוד לפני הפריצה שאנחנו רואים כיום בכלל ההתיישבות ביהודה ושומרון. בחומש יש ערך מוסף, היא ניהלה מאבקים כמעט חסרי סיכוי וצלחה אותם. אחרי 17 שנה שהישיבה נאבקת על עצם הקיום בחומש, פתאום יוצאות ממנה שלוחות של חוות, גבעות והתיישבות".
הרב בן שחר מבקש להציע את אותה אסטרטגיה גם לצה"ל ולמדינת ישראל, שלדבריו מדשדשים כעת בעזה בלחימה שלא מסונכרנת על מטרות ויעדים, ולכן לא מתקדמת לשום מקום. הפתרון מבחינתו הוא אחד, על פי המודל שציירו אנשי חומש ביחס לצפון השומרון: "המדינה מסתבכת עם עצמה בעזה רק כי אין שם התיישבות. היא לא יודעת מה לעשות, המלחמה ללא מטרה. אם הייתה שם התיישבות, הכול היה נראה אחרת. הכול שם עכשיו על כרעי תרנגולת, רוצים להתנתק ולברוח משם כי אין אחיזה אזרחית. בצפון השומרון, בגלל שחזרה הנוכחות היהודית ויש התיישבות, צה"ל לא בורח משם".
הוא לא שוכח לתת קרדיט לראש המועצה דגן, לשר האוצר סמוטריץ', למגורשי חומש, לפעילי 'חומש תחילה' ולשאר הפעילים ואנשי הציבור שדחפו כל השנים לחזרה לחומש, אבל בראש ובראשונה אומר כי "בלי הישיבה, וכמובן סייעתא דשמיא, שום דבר לא היה קורה. הייתה להם ממש מסירות נפש, בפרט אחרי הרצח של תלמיד הישיבה יהודה דימנטמן הי"ד, שאז ממש רצו לפנות אותם ולהרוס הכול, והם נלחמו להישאר".
כיום המבקר ביישוב חומש – יישוב עם חותמת כשרות רשמית של מדינת ישראל – יראה את מבנה הישיבה, שבה לומדים כ־50 בחורים ואברכים. הוא יוכל לבקר בבתי 14 משפחות האברכים וראש הישיבה, המתגוררים בבתים משלהם על ההר. בסיס צבאי שממוקם בחומש חולש על הביטחון במרחב כולו. משאיות אשפה של המועצה עולות לפנות את הפחים הירוקים דבר יום ביומו, וגם הסעות ילדים עולות ויורדות בשעות הבוקר והצהריים – יישוב מן השורה.
כעת, לאחר החלטת הממשלה על הקמת היישוב בחומש, נמצא התהליך בשלבי התכנון במועצה ובגופים התכנוניים – הכנת תב"ע, חלוקת מגרשים ועוד. עם סיום השלב הזה יחלו להיבנות בתים ומבני ציבור, והאכלוס יחל במשפחות הישיבה, מגורשי חומש ולאחר מכן גם משפחות מכל רחבי הארץ שמעוניינות להיות חלק מחזון השיבה והתיקון. "אם ייבנו פה 100 בתים בשלב הראשון, לא מן הנמנע שזה יתמלא במהירות רבה על ידי משפחות, יש ביקוש", אומר לנו שמואל וונדי, מי שהיה מנהל ישיבת חומש עד לפני כמה חודשים.
"שליחים של מדינת ישראל"
התחנה הבאה של רכבת התיקון נמצאת בשא־נור. אנשי שני היישובים קשורים זה לזה בקשר אמיץ, אך האתגר בשא־נור הוא כרגע המורכב יותר מבין השניים. במקום לא התקיימה נוכחות יהודית בשני העשורים האחרונים, למעט גיחות וסיורים קצרים, וכעת יש להכשיר את הקרקע, תרתי משמע, למימוש ההחלטה הממשלתית על הקמת יישוב במקום.
המגעים לקידום ההתיישבות בשא־נור מתקיימים תחת איפול מסוים מבחינתה של המועצה, אולם בקרב התושבים יש מי שלא יכולים עוד להתאזר בסבלנות, אחרי עשרים שנות ציפייה. גרעין המונה כ־15 משפחות, חלקן ממגורשי שא־נור וחלקן משפחות מכל רחבי הארץ, כבר התכנס לפגישת עבודה ראשונה במשרדי המועצה. מגורשים משא־נור לשעבר מסבירים כי מבחינתם הזמן דוחק: "ארץ ישראל קוראת לנו, ובנוסף אנחנו לא יודעים מה ילד יום, איזו קואליציה תהיה מחר, מה עלול להשתנות. עכשיו ישנם התנאים הכי טובים לעלות לקרקע".
מבחינה עקרונית מתקיימת עבודה של הגורמים הרשמיים לקידום ההליכים התכנוניים גם בשא־נור, עבודה על תב"ע וההיתרים הנדרשים, כשהמערכת בכללה מגויסת למימוש החלטת הממשלה. אולם מגורשי שא־נור מבינים שכמו תמיד – הם אלה שעליהם להרים את הדגל ולמשוך קדימה, ואחריהם ממילא תתגלגל מהר יותר כל עגלת הגופים הרשמיים. "אנחנו עולים לקרקע כשליחים של ממשלת ישראל, שהחליטה על כך. אנחנו הכי שמחים לחזור באישור ובברכת ממשלת ישראל, עם כל התקציבים הנלווים לכך. זה הכי ראוי שהממשלה תתקצב בניית יישובים שהמדינה החריבה. אבל בשלב זה אנחנו בשאיפה להתארגן ולעלות לקרקע בתנאים הקיימים", אומרים בגרעין.
המעטפת התומכת כוללת גם את אלוף הפיקוד והמערכת הצבאית, שחוברת להחלטת הממשלה. אבל עד למימוש התמיכה וההחלטה, הן מבחינת שיפור המציאות הביטחונית, הן מבחינת העברת התקציבים והאישורים, ישנה עוד דרך. המתיישבים מתכוונים להתחיל בסדרה של עליות וביקורים לשא־נור, בתיאום עם צה"ל, על מנת להתחיל להכין את המקום להתיישבות. זה כולל ניקיון בסיסי של המקום, שלדבריהם הפך בשנים הללו למזבלת ענק של הכפרים הערביים מסביב; פינוי ההרס הרב שגרמו ערביי האזור; חישוף בית הכנסת של שא־נור, על שם שאול חלפון ז"ל, שהתושבים קברו אותו בעפר לפני שגורשו על מנת לשמר אותו, ועוד עבודה רבה.
תאריך היעד לעלייה הוא בחורף הקרוב, ועד אז מקווים חברי הגרעין להשיג תקציבים לבנייה ופיתוח מהגורמים המיישבים, ולא – ישקיעו גם מכיסם הפרטי לפי היכולות. הם מצפים גם לכך שצה"ל יסיים את הכנת הקרקע הביטחונית שתאפשר לממש את החלטת הממשלה.
ראש מועצת שומרון, יוסי דגן, מנצח בימים אלו על קידום הליכים תכנוניים ואחרים לקראת הקמתם של שני היישובים שחרבו מחדש, מהלך שמבחינתו האישית הוא הגשמת הבטחה שהתחייב אליה בליבו ביום שבו הושלך לאוטובוס על ידי חיילים לובשי שחורים. "כשקבעתי את המזוזה במבנה החדש של ישיבת חומש, בירכתי 'מציב גבול אלמנה' ובליבי אמרתי לקדוש ברוך הוא: אנחנו עשינו את החלק שלנו".
הוא עצמו מתכוון לשוב ולגור עם משפחתו ביישוב שא־נור, שממנו גורש, אבל מבטיח שההתפתחות בצפון השומרון לא תיעצר בהקמת היישובים שחרבו. "זו לא הרשימה האחרונה. יש גם את גנים וכדים, ואנחנו במועצה עובדים לחדש את היישובים בכל צפון השומרון, ויש שם מקום גם ליישובים נוספים. צריך לתקן במקום שבו הייתה הנפילה, והיום יש הבנה של ממשלת ישראל שצריך לחזור לצפון השומרון. אנחנו נוודא שזה יקרה, עובדים על זה בכל הכוח".
לאנשי חומש ושא־נור, שיכולים כבר לסכם בסיפוק כברת דרך בחזרה הביתה, יש טיפ לגרעיני ההתיישבות שמכינים עצמם לכונן יישובים בחבל עזה: "בסוף כשמתעקשים זה מצליח, כמו שראינו עם ישיבת חומש. כשיש כזו מסירות נפש, אז אפשר לעמוד גם מול האויב מבחוץ וגם מול מפריעים מבית. כולם צחקו עלינו וזלזלו בנו בהתחלה, איך אנחנו חיים במערות ושאין לנו סיכוי להצליח. אנשי גרעיני עזה, קחו לתשומת ליבכם – בסבלנות, במסירות ובעקשנות אפשר להצליח".
לתגובות:
